ראשי > רץ ברשת > מומלצי בא-במייל

ציונות הבלוף והשקר - מאת דוד רוזנבלום

עורך: בועז מזרחי

102

גודל גופן:

א א

אחרי השואה הלכו ראשי הציונים למדינות העולם ובכו שצריך לתת מדינה ליהודים.

היה חלום ציוני נחמד, רעיון מעניין, מדינה ליהודים. בית.

עצוב לומר: אין היום כלום. אין ציונות, מת החלום לחלוטין.

יש עשירים מאוד - שרים מדושנים, ח"כים שבעים, טייקונים שמנים... ויש את שאר העם.

ביבי, פרס, ברק, ליברמן, לפיד, שרון, אולמרט, דרעי, ישי, פואד, ליבני וכל השאר כמוהם, לא עושים טסט לרכב כשהשמש קופחת מעל ראשם, הם לא משלמים את כל המסים הנילווים לכך, והם לא יודעים מה התחושה שאתה מפריע לטסטר והוא עושה לך טובה שהוא מדבר איתך בכלל.

הם לא עומדים בתור לרופא רגיל בקופת חולים רגילה, כולל צעקות לחץ חום ומתח מכל הכיוונים.

הם לא נזקקים לביטוח לאומי, מול פקידים מגעילים וחמורי סבר.

הם לא עומדים מול פקידים במשרד ממשלתי כלשהו, בעצבים כל היום על חשבון העבודה.

הם לא מחכים לטכנאי או כל איש מקצוע אחר בביתם כל היום.

הם לא משוחחים בטלפון עם הוט, יס ,ארנונה, עירייה, חברת החשמל או בזק.

הם לא עומדים בקניות בסופר מרקט רגיל בשכונה רגילה.

הם לא מחכים חצי שנה לתור ל-CT בבית חולים.

הם תמיד מקבלים בדיקת MRI בכל פעם שהם רוצים וצריכים, בניגוד אלינו שאין אישור אף פעם.

הם לא עומדים בפקקים בלתי נגמרים. יש להם סירנות ומשטרה שמפנה להם דרכים.

הם לא חשופים לאלימות, יש להם 10 מאבטחים צמודים.

הם לא נזקקים ללחם חלב ומים. הם אינם יודעים מחסור מהו.

יש כאן ב"מדינת היהודים עאלק" שני עולמות, שתי מדינות שונות לחלוטין.

יש כאן עולם "רגיל", עולם קשה, עצבני, מכעיס, אי שיוויוני, חם, מיוזע, מלא ברעש, מלא בשנאה ומתח נפשי תחת לחץ הקיום היומיומי. המון אלימות מילולית ופיזית.

ויש עולם של "מסודרים", עולם של בתי קפה, מסעדות יוקרה, שיירות של מכוניות, מחלקות ראשונות בטיסות, משרדי פאר, נהגים צמודים, שומרי ראש, מאפרים וספרים יקרים, אוכל משובח וחגיגות בקאנטרי קלאב.

המיקום של "המסודרים": צפון תל אביב, סביון, רחביה, הרצליה פיתוח, כפר שמריהו וכו'. או שהם בכלל בחו"ל.

שני עולמות שונים בתכלית. 2 מדינות ל 2 עמים. אין כל קשר ממשי ביניהם.

ועל כן הקימו "מדינה" - כדי לסדר לכמה "אנשי שלומנו" חיים נוחים, יוקרתיים ונהנתניים. כמה ג'ובים למקורבים בלבד.

ושאר העם אוכל קש. דלת העם-האיש הממוצע ברחוב-האזרח הקטן. כולם אוכלים חרא בכמויות.

זה עצוב מכעיס ומדכא ואין כל תקווה באופק. עצוב מאוד.