אבא שלי - מונולוג של זכרונות

זוהי נוסטלגיה של שלושה סיפורים קצרים, מלווים בתמונות מאלבום משפחתי על תקופה שהייתה ואינה... אבי, גיבורם של הסיפורים, "שרד" את אימת השואה, נלחם במלחמות ישראל ועסק בבניינה של המדינה. איש רב כוח היה אבי, אך יחד עם זאת גם חולשות אנוש, כמו הנטיה למשחקי קלפים ושתיה מרובה.

אין זה הוגן לשפוט את אבי (ואיני שופט אותו) בפרספקטיבה של זמן! התקופות היו אחרות ויצר ההישרדות הוא שהכתיב לא מעט  מדרכי ההתנהגות.

ביררתי במילון פירוש המילה נוסטלגיה: "געגועים עזים וכיסופים אל הבית, התרפקות על זכר ימים עברו, שיש בו נוסטלגיה – מלא בכיסופים".

החגים היהודיים, במיוחד ראש השנה ויום כיפור, גורמים לי לפרץ נוסטלגי. מסתבר שיש לו לזמן תפקיד, הוא מרכך ומעגל אפילו את הפינות החדות ביותר של החיים. גם הזיכרונות הכואבים, נדמה כי לאחר זמן ובפרספקטיבה לאחור, הופכים לכואבים פחות. אני יודע שאיני ממציא את הגלגל, אך מוצא אני את הזמן הזה מתאים כדי להעלות שלושה סיפורונים קצרים הקשורים לאבא שלי.

 
אבי (משמאל) כפרטיזן בימי החורף הקשים בפולין
 

בתי חולים
השנה 1988, בית החולים הגריאטרי "שמואל הרופא" שם העביר אבי את חודשי חייו האחרונים. ביקור יומי שלי, הכניסה לחדר מלווה בריחות שתן, ערמות כלי מיטה מחכים לפינוי. קריאות חולים הממלמלים בשפה רפה ובלתי מובנת 'מים, מים, אחות, אחות...' מביט בזקן שלי בעיניים אוהבות/מרחמות (תמיד הוא שנא שמרחמים עליו), בדרך כלל שכב לו במיטה מבלי נוע, אף פעם לא הכיר אותי. יש עיתים שהניחו אותו בעגלת גלגלים כפתרון לפצעי לחץ. מנסה לדבר עם אבי מולידי כמו עם ילד קטן אך לשווא, עיניו ניבטות אלי חסרות מבע ואפילו איבדו את הגוון הירוק שאפיין אותן בחייו!

אבי בימים טובים יותר
 

ליד מיטתו, רואה המון עטיפות של שוקולדים שנאכלו מקופסת בונבוניירה. אני מוצא עצמי גוער בו כבילד, אך כמעט מיד תופס את עצמי. מה יש לגעור, שיהנה מהשוקולדים למרות ערכי הסוכר הגבוהים שלו, בלאו הכי יכריע אותו סרטן הריאות שפשה בו.
אחת ליומיים שלושה, מגלח אותו בזהירות. כמעט מדי יום רוחץ אותו כילד קטן, מרים אותו. נדמה לי כי בערוב ימיו הגיע משקלו לכדי רבע ממשקל של אבא שלי הגדול והחזק שעבד בבניין וסחב שקי מלט שבנו את ראשון.

 
שיח עגלונים (אבי יושב)

בתום תקופה של מספר חודשים, החזיר אבי נשמתו לבורא ונגאל מייסוריו. בן 67 שנים בלבד היה ה"גליצאי" מלא השמחה ששרד את מוראות השואה אך לא יכול למחלת הסרטן.



משחקי-מזל
לא מעט תקופות בראשית ימי המדינה, לא נמצאה עבודה והאנשים הלכו בטל. באותם ימים הייתה חבורה, מחבריו של אבי, מתכנסת בביתנו כדי לשחק קלפים. "להרוג את הזמן". הרבה כוסות קפה שחור נלגמו, המון סיגריות הוצתו ועשנן מילא את חלל החדר שאף אחד לא דאג לאוורר. באחד הימים בסיומו של משחק קלפים בן כמה שעות ראיתי את יענק'ל מעמיס על כתפיו את מכונת התפירה של אימא בה זכה. בפינת החדר הצטנפה אמי מבכה חרישית את אובדנה של מכונת התפירה! תמונה זו צילקה את נשמתי, מאז אני יכול לספור בקושי על כף יד אחת את אותן פעמים בהם שיחקתי קלפים ו/או משחקי מזל אחרים. לפני 15 שנה ביקרתי בלאס-ווגאס, מראה כל המכורים למכונות ההימורים נשים וגברים מרביתם בגיל העמידה, גרם לי לבחילה וחוסר שקט. מהר מאד עשיתי דרכי אל מחוץ לקזינו, משאיר את חבריי להמשיך ולהמר.

 מכונת התפירה (זינגר) של אמי

שיכרות
תחילת שנות ה-60 של המאה שעברה, אני נער בן 12-13 "זכיתי" לראות את אבי בגילופין (מילה מכובסת ל-שיכור). הוא היה חוזר הביתה בהילוך מתנדנד, על פניו חיוך אווילי וכל הזמן משים עצמו כשואל "אני שיכור?" בסיומה של כל הצגה כזו, הייתי עוזר לאימא להשכיבו במיטה כאשר לא פעם ספגנו עלינו את קיאו. אימא הייתה משאירה אותי לשמור על אבא, מאחר ונאלצה לצאת לעבודה ביקב בבקבוקיה (הרישונים מכירים את המושג). הייתי משקה אותו הרבה מים מבקבוק ודואג להרטיב מטלית לחה כדי לנגב את קצוות פיו, וכל מקום בו פלט שאריות מאותה שתייה, שברוב המקרים הייתה ספירט נקי 94%. לאחר שעות מספר, התפכח אבי ואני קיבלתי חזרה את אבא החזק והטוב. גם כיום בראותי צעירים, ובמיוחד אם הם מבני משפחתי הצורכים אלכוהול ושתייה חריפה אני מסוגל לאבד עשתונות. לא פעם בחגיגות או בחגים אני מנער את אחד מקרוביי שלגם כוסית מיותרת מאבד "כיוון" ומגיע לשלב של צחוקים בלתי נשלטים ו/או מהלך הליכת שיכורים מתנדנדת מצד אל צד ופליטת הברות בלתי ברורות.

סוף דבר, או / תחילתו...
הכתיבה היתה קשה לי! הסיפורונים אינם קלים, מחד, יכול הקורא להגיב בניד ראש לצקצק בלשונו ולקבל רושם שלילי לתיאור דמותו של אבי כפי שהיא מתגלית בסיפורים. מאידך, יש לי אין ספור סיפורים שמחים ומשעשעים על אבא שלי.

מנוחתך עדן אבא

 

הטקסט נכתב על ידי אריה רוזנברג: arie475@walla.com