סוף העולםאריה רוזנברג

For the english version - click here

נוחתים ב- Ushuaia, נפרד מהרופאה הארגנטינאית הנחמדה תוך כדי שלוקח ממנה מספר טלפון במרכז הרפואי שם היא מתעתדת לעשות את שירותה עבור הקהילה.

שדה תעופה קטן ומוצף בתיירי תרמיל (מוצ’ילרים), מומו ואני ניגשים לעמדות הטלפון כדי לחייג הביתה לישראל ולהודיע על הגיענו למקום המיושב הדרומי ביותר בכדור הארץ.

מחייג ולאחר מספר צלצולים עונה לי קול לא מזוהה, מבקש את שגיא בני. לאחר שהות של שניות ארוכות, אני משוחח עמו ומתפלא לשמוע אותו שואל אותי "אבא איפה אתה נמצא?" בצחוק אני משיב לו, גש לאטלס, רד עד לסופה של Argentina (ארגנטינה) שם אני נמצא סמוך לחוג הקוטב הדרומי.

לא הבנתי פשר שאלתו זו של שגיא וגם לא הקדשתי לה הרבה מחשבה, בדיעבד התברר לי כי בבית המתינו לא מעט אנשים עם עינת, בתי בחודשי הריונה האחרונים, ושגיא כדי לשמוע מה עלה בגורלם של הלוחמים שטסו בשני המסוקים שהתרסקו בארץ פלגי מים.

יצאנו אל מחוץ לשדה התעופה ועצרנו טנדר, ביקשנו שייקח אותנו לאכסניה נקייה והוספנו, שתהא זולה!

הגענו בתום נסיעה של כמה דקות, נכנסים לחדר שהוקצה לנו וכדרכי מפעיל את מכשיר הטלוויזיה לצפות בחדשות רשת ה- CNN, על המסך אני רואה breaking news ומצלמה משוטטת על פני מטעי תפוחי עץ בישוב דפנה ומיד עוברת לשאר ישוב והקריין מציין כי שני מסוקי יסעור ובהם 73 לוחמים התרסקו לקרקע לאחר שהתנגשו ביניהם. הקריין מדבר והמצלמה מתמקדת על כומתה זרחנית של ה-נח"ל, לבי החסיר פעימות ופניי הפכו חיוורות, פניתי למומו ואמרתי "הלך לי הילד!!!" מומו ענה לי, "מה אתה מדבר שטויות, אתה יודע כמה כוחות מוסקים (מלשון מסוקים) מועלים ומורדים מהמוצבים בלבנון. באותה נשימה הציע לי לגשת לטלפון ולטלפן שוב הביתה לישראל.

לא חלפו דקות ואני משוחח שוב עם שגיא והפעם שואל אותו ביותר מחשש האם שחר נמצא ברשימת הנעדרים, "עוד לא יודעים כלום אבא" הוא עונה.

זמזום טורדני חולף לו בראשי ולא מרפה, מה עושים עכשיו, מה עושים! השארתי לו מספר טלפון של האכסניה וביקשתי שיצלצל כשיהיה לו מידע.

חזרנו לאכסניה, איני זוכר כלום ממעשיי. ירדנו בערב לפיצרייה הסמוכה לאכסניה, כמובן שהתיאבון היה ממני והלאה. מומו כל הזמן מנסה להרגיע ולרכך. לאחר כשעתיים בעודנו בפיצרייה הטלפון מצלצל ומחפשים אותי, בעלת המקום צועקת "ארי מישראל טלפון", בצעדים כושלים ניגשתי לטלפון חסר יכולת דיבור, מן העבר השני הייתה המחותנת שלי שגם לה קשה היה המעמד, לבסוף הצלחתי לומר "אני מבין, יעל, שאני צריך לחזור הביתה!!" כן, אריה, היא ענתה והחלה לבכות.

סמל שחר רוזנברג ז"ל

זרקתי את האפרכסת ויצאתי החוצה אל הלילה החשוך, עמדתי שניות לבדי מתחת לפנס רחוב שהפיץ אור עמום וחלש, מומו הצטרף אלי, אסף אותי אליו ופרץ בבכי מר תוך שהוא אומר "הו אריה, אין לכם מושג לאיזה מסלול אתם נכנסים". מומו הינו אח שכול שאיבד את אחיו הקצין בשנת 1954 בתקרית על גבול רצועת עזה.

מצאתי עצמי חושב מה הוא בוכה, לי נהרג הילד ואני אפילו לחלוחית לא ירדה מעיניי. דקות ארוכות עמדנו חבוקים בחשכה כשמרחוק ניתן להבחין ברכס ההרים שנראה מאיים בצניחתו הימה.

חוזרים לאכסניה, חצות הלילה, צריך להודיע לדבורה על נפילתו של שחר. דבורה שוהה עם אילנה רעייתו של מומו בבית מלון ב- Rio de Janeiro, היינו אמורים להיפגש מקץ כמה ימים במפלי ה- Iguaco האדירים שבמפגש הגבולות ברזיל\ארגנטינה\פראגווי ולהמשיך בטיול יחדיו.

רוני, קצין העיר רחובות, שואל אותי בטלפון, "אתה רוצה שאשלח נציג מהשגרירות כדי להודיע לדבורה?", הודיתי לו ואמרתי "לא, אנחנו שנינו שותפים ליצירה הנפלאה הזו שקוראים לה שחר, אני אודיע לה".

לאחר זמן ארוך איתרתי את בית המלון בו הן שהו ליד נמל התעופה ב- Rio de Janeiro ובטלפון ניסיתי לבשר הבשורה. לאחר ששמחה לשמוע את קולי, מלותיה מהדהדות באוזניי עד היום "ממוש, אני אוהבת אותך". לא עמד לי הכוח ורק אמרתי לה ששחר נהרג בתאונת דרכים בתל אביב, יכולתי לשמוע את הצרחה שלה מעבר לקו, ללא יכולת להרגיעה לחשתי שאגיע אליה במהירות האפשרית.

המשכתי לפעול כאוטומט, דיברתי שוב עם רוני קצין העיר רחובות וביקשתי שניפגש כולנו ב- Buenos Aires, דבורה ואילנה יגיעו מ - Brazil ומומו ואני נטוס מ- Ushuaia, סוף העולם. לאחר כל האופרציה הזו חזרנו לחדר ומצאתי עצמי מתקלח ולובש כולי לבן - מעין טקס היטהרות שלי. כל הלילה לא עצמתי עין, חייו של שחר חלפו מול עיניי כ- flashback.

בוקר המחרת, מומו ואני בשדה התעופה מנסים לארגן טיסה ל- Buenos Aires, רק לאחר זמן ארוך עלה הדבר בידינו. בסיום התהליך מומו מושך אותי החוצה מהטרמינל ומראה לי שוב את רכס ההרים המשתפל המימה ולהקת קונדורים מעופפת, "שחר ביניהם" אמר ולא הוסיף.

לקראת הצהרים נחתנו בשדה התעופה בבואנוס איירס, הנספח הצבאי הישראלי המתין לנו ולקח אותנו לבית השגריר שם הצטרפנו לדבורה ואילנה שלא ידעו נפשן מצער.

לקראת חצות התארגנו לטיסה למדריד בספרד. הנספח הצבאי ארגן הכל והעביר אותנו עד לפתח המטוס. כל הדרך הארוכה למדריד ישבנו שקטים כשמדי פעם הכתפיים רוטטות והעיניים בוכות, שואלים עצמנו איך, איך ניתן להמשיך לחיות עם מכה שכזו! באותו זמן גמלה בלבי החלטה ש- Life must go on (החיים חייבים להימשך) ויש לנו ילדים נוספים ועוד מעט קט גם בנכדים נתברך ויש לעשות הכל כדי להמשיך…

מגיעים לשדה התעופה במדריד שם ממתין לנו איש השגרירות הישראלית שמתאם את המשך הטיסה לישראל, אחה"צ עולים למטוס אל-על והדבר הראשון מבקשים עיתון ישראלי תמונות הנופלים וביניהן תמונתו של שחר ניבטות מדף השער של העיתון וגרמו לנו שוב לפרוץ בבכי. טיסת אל-על לישראל נוחתת ב- Geneva שבשוויץ עקב סערה ושם מתגלה תקלה במטוס. מסתבר כי אינו יכול להמשיך עד שיתוקן.

למרות הדאגה ההולכת ומתגברת שלא נגיע לארץ להלוויה בזמן ולמרות התשישות האופפת אותנו, אני מנסה לברר עם גורמי אל-על מה עושים מאחר ובשיחה קודמת עם רוני, קצין העיר, הוא הודיע לי שהלוויה נקבעה למחרת, יום ששי, בשעה 11:00 ולא ניתן לדחות אלא רק ליום ראשון. סיכמתי עם קצין העיר שידחה את הלוויה לשתיים בצהרים יום ששי. "אנחנו נגיע!", אמרתי.

עכשיו איך מוצאים טיסה לארץ שתגיע במועד? התחלתי לברר באמצעות משה, קב"ט שדה התעופה בג’נבה, מכר שלי מזמנים עברו, ולאחר שבדק בלוח הטיסות גילה כי משדה התעופה אורלי שב- Paris יוצאת טיסה בשבע בבוקר. התארגנו לקחת מונית משדה התעופה ב- Geneva עד לאורלי שב- Paris, מרחק 500 ק"מ, ואכן חצי לילה נסענו בשקט כאשר אני יושב ליד הנהג ומנסה לעורר אותו כדי שלא יירדם.

בשעה שש בבוקר באורלי, Paris, ממתין לנו שוב איש שגרירות ישראל שמעביר אותנו לפתח מטוס אל-על שטס לנתב"ג בישראל. דקות לפני הנחיתה בארץ אני מבקש מרעייתי דבורה שתתאפר לכבודו של שחר ילדנו.

נוחתים בנתב"ג, על המסלול ממתין לנו מיניבוס צבאי ובו שני ילדינו הבוגרים, נופלים בוכים אחד על כתפו של השני אני נסמך על שגיא. יחד כולנו נוסעים לבית הקברות בנס ציונה. ליד צומת בית עובד אנו חוברים לקומנדקר צבאי, בו מונח ארונו של שחר וכך, יחד כל המשפחה, מגיעים לגבעה בבית הקברות בנס ציונה.

נחיל אדם מכסה כל חלקה בבית הקברות, לא זוכר איך ומה, הובלתי וטולטלתי, ביצעו בחולצתי "קריעה", אמרתי קדיש וחזרנו הביתה מסוף העולם כששחר נשאר שם על הגבעה לעולמים.

שעות מספר אחר מכן… בבית, על מסך הטלוויזיה, מודיע הקריין - אחרון  חללי אסון המסוקים, שחר רוזנברג, הובא לקבורה…

* הכתוב הינו הפרק החותם את הספר FIN DEL MUNDO (סוף העולם בספרדית).

לפני זמן רב באמצעות פלאי המחשב איחדנו דורות של עבר הווה ועתיד.
התמונה המצורפת מתארת אותי אוחז בכף ידי השמאלית את שחר, בני הצעיר והבלונדי, כף ידי הימנית אוחזת את יותם נכדי הבכור.

נכדי שואל אותי לפתע, "למה אתה הכי מתגעגע סבא?"
השאר כתוב על גבי התמונה...

(להגדלה, לחצו על התמונה)

באדיבות: אריה רוזנברג - arie475@walla.com

למעבר לאתר שהוקם לזכרו של שחר לחצו כאן - www.shaharozenberg.co.il