1. חיזיון לאחר הדרשה: יעקב נאבק עם המלאך (1888)
היצירה הזו מתארת חיזיון משותף של נשים ברטאניות, בו הן רואות את מאבקו של יעקב המקראי במלאך. הצבע ששולט בציור הוא אדום, וזאת לתיאור סיום המאבק בשעת הזריחה, כפי שמתואר בבראשית, ל"ב, כ"ה: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר".
ניתן לראות כאן את ההשפעה הרבה שהייתה לסגנון הציור היפני על גוגן, וזאת בענף שמפריד את הנשים מיעקב והמלאך – אלמנט שנהוג מאוד בסגנון היפני. יש כאן גם חריגה מכללי הקומפוזיציה שהיו מקובלים באותה תקופה, כשיעקב והמלאך – הדמויות העיקריות – קטנות יותר מהדמויות המשניות של הנשים.
2. צייר החמניות (1888)
גוגן וואן גוך היו חברים טובים מאוד, למרות שעל פי המסופר, היה זה גוגן שכרת את אוזנו של ואן גוך. לאחר אותו ריב, גוגן עזב את ביתו של ואן גוך, אך בעת שהותו שם הוא צייר את חברו מצייר את יצירותיו המפורסמות – החמניות.
יש כאן שינוי בסגנון הציור של גוגן, כשהוא הושפעה מהצייר אמיל ברנאר, איתו נפגש באותה השנה. הנוף מופשט מאוד, וזאת על מנת למקד את תשומת לבנו בוואן גוך ובחמניות, שבעצמן מופשטות במידת מה בצורתן העגולה. הדגש כאן הוא ביחס שבין ואן גוך ליצירתו.
3. ישו הירוק וישו הצהוב (1889)
אלו הן שתי יצירות נפרדות, אולם יחדיו הן נחשבות ליצירות מופת בתחום הסימבוליזם באומנות. "ישו הצהוב" מתאר מצב היפותטי שבו צליבת ישו מתרחשת בסוף המאה ה-19 ובתקופת הסתיו, על אף שמסופר כי ישו נצלב בערב חג האביב. סביבו 3 נשים, וזו סטייה מהנוסח המקובל בציורים מסוג זה, בהם מתוארות אימו של ישו, מריה, ומריה מגדלנה. הצבע גם כן הופך את הסצנה כולה למסתורית ולא טבעית, והכל יחדיו מתאר את המאבק בין האמונה הדתית הנוצרית של גוגן לבין הצד הפרימיטיבי שלו. ישו עצמו הוא דיוקן עצמי של גוגן.
ישו הירוק מתאר פסל של הורדת ישו מהצלב, שוב עם 3 נשים, אולם כאן אכן מתוארות אימו של ישו ומרים מגדלנה, זאת יחד עם מרים, אשת קלופס, שהייתה אחותה של אימו. ברקע ניתן לראות את נוף ברטאן שבצרפת, שם פסלים שכאלה היו נפוצים מאוד. גם פה, גוגן בוחר לצבוע את ישו בצבע שאינו אופייני לאומנות הקלאסית הנוצרית, ובכך הוא הופך את הסצנה למסתורית ולא טבעית.
4. דיוקן עצמי עם ישו הצהוב (1890 או 1891)
הציור הזה הוא לא סתם דיוקן עצמי, אלא דיוקן עצמי משולש. גוגן צייר את עצמו בין שתיים מיצירותיו, וכזכור לכם, "ישו הצהוב" הוא דיוקן עצמי גם כן. הציור שמימינו גם הוא פורטרט עצמי, אולם זו גרסה ציורית של יצירת קרמיקה של גוגן, שמתארת אותו בצורה מעוותת.
כל זה בא לתאר את הדימוי העצמי המורכב של גוגן, שנקרע בין האמונה הדתית שלו לבין אופיו הפרימיטיבי והפראי. במרכז שני הצדדים האלה אנחנו רואים את גוגן באופן טבעי, כמיזוג של שניהם – זהו גוגן.
5. דבריו של השטן (1892)
גוגן עזב את אירופה בשנת 1891 בחיפוש אחר חיים פשוטים, טבעיים ו"טהורים" יותר, ומצא את עצמו בבירת טהיטי, פפאטה. הוא התגורר בכפר מבודד ושקט, שם מצא השראה רוחנית ואסתטית חדשה, וכתוצאה מכך יצר סדרת ציורים שלה נתן שמות, נושאים וסמלים טהיטיים.
האישה העירומה בציור מזכירה את הפסלים הקלאסיים של ונוס, והיא מסתירה את ערוותה, מה שמשקף עדינות ואיפוק שמאפיינים את היחס של המערב למיניות נשית בסוף אותה תקופה, וגם מזכיר את סיפור גן עדן המקראי. מאחוריה יש דמות נוספת – הרוח הרעה – שמזוהה כדמות השטנית שממנה מגיע שמה של היצירה. האישה העירומה משדרת פיתוי, בעוד שהדמות שמאחוריה נראית נבוכה או מאוימת. גוגן מנסה ליצור כאן דרמה מיתית וחזותית שסובבת סביב חטא, אשמה ופיתוי.
6. מתי תינשאי? (1892)
הציור הזה הוא אחת היצירות היקרות ביותר שנמכרו אי פעם, כשנרכש תמורת 210 מיליון דולר על ידי מי שנחשבת לאחת מהנשים המשפיעות ביותר בעולם האומנות – אל-מיאסה, בתו ה-14 של חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, האמיר לשעבר של קטר.
כשגוגן הגיע לטהיטי, הוא גילה שזה לא המקום הפרימיטיבי שציפה. האי עבר תהליכי קולוניאליזם לאורך המאה ה-18, כשני שליש מהילידים נפטרו ממחלות שהביאו איתם האירופאים, ולמעשה, רוב התרבות הפרימיטיבית נעלמה. גוגן צייר כאן שתי נשים ילידות; האחת שמקדימה היא בלבוש מסורתי עם פרח מסוג טיארה על ראש, מה שמסמל על כך שהיא מחפשת חתן. השנייה בלבוש מערבי ויושבת בתנוחת מודרה הבודהיסטית, שמסמלת אזהרה. יש כאן ניגוד בולט בין התרבות הילידית למערבית.
7. אביב קדוש (1894)
היצירה הזו היא פורטרט של נערה טהיטית בת 14 בשם טהא-אמאנה (Teha’amana), שהייתה נשואה לגוגן. בתקופה זו היה נהוג שמתיישבים מערביים לקחו להם נשים מקומיות, ואמנם נישואים אלה לא היו מעוגנים בחוק, טהא-אמאנה ראתה בעצמה כאשתו החוקית של גוגן. היא הייתה המושא לחלק מיצירותיו, כמו זו, שהייתה אחת היצירות האימפרסיוניסטיות הראשונות של גוגן.
יש פה אזכור להשפעת הסגנון היפני על גוגן, כשהיצירה מזכירה במעט את הדפסי העץ שהיו נהוגים ביפן. היא נמכרה בשנת 2010 בסך 50 מיליון דולר לקונה אנונימי.
8. הסיאסטה (1892-1894)
בציור הזה מיוצגת קבוצת נשים בבגדים מערביים שנהנות מאחר צוהריים שמשי. אחת הנשים מגהצת, מה שמדגיש חיים יומיומיים, וגוגן ניסה לשקף זאת כמה שיותר בציור. הוא עבד עליו לאורך שנתיים, וידוע שעשה בו מספר שינויים, למשל ששקית הקניות הייתה כלב בגרסה ראשונית יותר. יש כאן למעשה מעין תחושה של בריחה מהאילוצים של חיי היום יום – זו סצנה רגועה שמדגישה נחת.
זוהי אחת היצירות הראשונות של גוגן שנרכשו במכירה פומבית, במחיר של 300,000 דולר על ידי מוזיאון המטרופולין לאומנות שבניו יורק, שם היא נמצאת עד היום. זוהי נחשבת כיום לדוגמה מצוינת של האימפרסיוניזם בשיאו.
9. יום האלים (1894)
ביצירה זו הדמיון משחק תפקיד חזק יותר מהמציאות, ומוצג כאן פסלה של האלה הפולינזית הינה. הפסל עומד בחוף-ים ומוקף באופן סימטרי על ידי נשים, כשאלו משמאל סוחבות מנחה לאלה, ואילו אלו מימין רוקדות בסגנון שנקרא "אופה-אופה" ('upa'upa), שהיה בעל אופי אירוטי ונאסר על ידי הרשויות המערביות. הנשים שמקדימה נמצאות בתנוחות שמתארות את תהליך הלידה, החיים והמוות, עליו גוגן המעיט להתעסק ביצירותיו.
כאן כבר רואים את הסגנון הפוסט-אימפרסיוניסטי של גוגן, בו אלמנטים שונים בציור מקבלים צורות פשוטות יותר, והצבע הוא דרמטי יותר. יש ביצירה קומפוזיציה קצבית של משיכות מכחול וצבעים שמעבירים תחושת אנרגיה ורוחניות, מה שלוקח את הצופה לעולם אחר ושונה של טקסים עתיקים ומסתוריים.
10. מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים (1897-1898)
זהו ציור פנורמי שבו מופיעות 13 דמויות אנושיות בטבע הפרימיטיבי של טהיטי, ועל אף הסגנון האקספרסיבי, הדמויות הן תלת ממדיות. גווני העור שלהן מדגישים את תפיסתן כפרימיטיביות, ובמרכז עומד גבר שמצויר לכל גובהו של הציור ומפריד בין שני חלקיו.
גוגן ציין שצריך להתבונן בציור מימין לשמאל, כשהדמויות מעלות שאלות שנוגעות למהות הקיום האנושי. גם כאן ניתן לראות דוגמה נדירה להתייחסותו של גוגן למהלך החיים; מימין אנחנו רואים תינוק, ומשמאל, פסל כחול של אליל שמסמל "מעבר", וכן אישה זקנה שקרובה למוות. הציור נמכר למוזיאון בוסטון לאומנויות יפות בעבור 80,000 דולר.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: