גיבורים בשר ודם

מאת: הרב ברל ויין

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

בן עמנו התנ"כי כיבד תמיד את גיבוריו, מבלי לשכוח שמדובר בבני אנוש, העלולים גם לשגות ולהיכשל.

כל אומה ותרבות נזקקות לגיבורים שיעוררו בהן השראה. לעתים, כאשר לא קיימים בנמצא גיבורים אמיתיים בתולדות העם, מייצרים אותם באמצעות אגדות או מיתולוגיות, על מנת למלא את החלל. "אפולו", "אכילס", "דון חואן" ו"החייל הלא נודע", הן רק דוגמאות ספורות של יצירת גיבור מלאכותית. רוב הגיבורים, בהיותם רק בני אנוש, הנם בעלי חולשות ומגרעות וכך הם נחשפים לסוג הרביזיוניזם ההיסטורי, שהפרופסורים והאקדמאים בני זמננו כה אוהבים.

מעמד "הגיבור ללא רבב" של הציונים המוקדמים, מהרצל ועד ויצמן, טרומפלדור ואפילו בן גוריון, נפגע בשנים האחרונות, על ידי ביקורות מלומדות וניתוחים שלאחר מעשה. דבר זה מותיר את מדינת ישראל עם מעט מאוד גיבורים שניתן לרחוש להם כבוד אמיתי. זהו ללא ספק גורם שלילי, שרק מוסיף למוראל הירוד בלאו הכי של האומה הישראלית, ומחזק את התחושה המדכאת של ריקנות היסטורית.

שונה מכך ההיסטוריה היהודית, שהשכילה ליצור במשך השנים שיטה, על פיה ניתן להעריך גיבורים, גם אם הם נתפשו כלא מושלמים ואפילו כבעלי פגמים משמעותיים. העובדה, שכל גיבורינו ההיסטוריים נתפשו כבני אנוש, שאינם יכולים להימלט מטעות ומחטא, איפשרה להם להיות מוצגים באופן נאמן למציאות, ויחד עם זאת לשמר את מעמדם.

התנ"ך גדוש בדוגמאות של גיבורים מסוג זה, שאינם נטולי טעויות וטרגדיות, ובכל זאת שומרים על מעמדם כגיבורי תרבות. הדוגמאות המוכרות ביותר לכך הן כמובן משה רבנו ודוד המלך, אבל עוד רבים אחרים – גדעון, יפתח, שאול המלך ושלמה המלך, והחשמונאים בתקופה מאוחרת יותר – תואמים להגדרה הזאת.

התורה ובמיוחד התלמוד, בוחנים את האנשים במבט נטול נגיעה אישית ומשקללים את הטוב והטוב-יותר בחייהם, באישיותם ובמעשיהם. פעמים רבות, דווקא החוטא המכפר על מעשיו ומתקן את טעותו, הוא הנתפש כגיבור גדול יותר, מהצדיק שלא חטא מעולם. התלמוד מעניק מקום גבוה יותר בגן-עדן למי שכיפר על חטאיו, מאשר למי שמעולם לא חטא.

בני העם היהודי, מאז ומתמיד כיבדו את גיבוריהם התנ"כיים, מבלי לשכוח שמדובר בבני אנוש, העלולים גם לשגות ולהיכשל. לגיבור אנושי, המתואר כפי שהוא באמת, ישנו ערך רב יותר מאשר לגיבור דמיוני מושלם, טהור כמלאך, שלעולם אינו טועה. עם הראשון, כל אחד יכול להזדהות, בה בשעה שהאחרון הופך להיות כמעט לא רלוונטי בחיי האדם הפשוט.

ביטחון , אמונה והשראה

גדולי התורה בישראל, כמעט תמיד הפכו לגיבורי העם היהודי. הם הפכו לאגדה עוד בחייהם ובוודאי ובוודאי שלאחר מותם. הסיפורים אודותם הדגישו תמיד את תכונותיהן החיוביות, את מעשיהם הטובים ואת הידע העצום שלהם בתורה. לדוגמה: רש"י, רמב"ם, רבי יוסף קארו, הגאון מווילנה, הבעל שם טוב ועוד רבים אחרים. אירועי חייהם הפכו לסיפורי מופת נערצים, המשמשים כאבן שואבת לביטחון, אמונה והשראה, לאלפי יהודים בכל הדורות. במיוחד "בלילה האפל" של גלות ישראל הארוכה, נוכחותם האמיצה ברוח ובזיכרון היהודי, תורמת תרומה נכבדת להישרדות היהודית.

מלומדים שבאו אחריהם, חלקו לעיתים על פרשנויותיהם לתורה והיו שאפילו העירו הערות שליליות לגבי מעשים שעשו בחייהם, וזאת מבלי לפגוע כהוא זה במעמדם כגיבורים אמיתיים בעולם היהודי. כשמתבוננים בהם כיחידה אחת מבלי לנתח אותם לגורמים (כפי שנוהגים כיום באקדמיה), הם מהווים נושא להשראה לדורות של יהודים בכל התפוצות.

היהדות אינה מקדשת אנשים, וכן איננה דורשת הפגנת נסים מגיבוריה. אבל היא כן תובעת מהם התנהגות מוסרית.

ישנה ברכה הנאמרת לפני ההפטרה, בתפילה הנועלת את הקריאה בתורה מדי שבת וזהו לשונה: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר בחר בנביאים טובים...”. כבר היו נביאים בעולם, כמו בלעם, שהטוב היה רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב, אך על מנת להיות גיבור אמיתי, אין זה מספיק לזכות בשכל או בנבואה, יש להיות מוסרי, ישר וירא אלוקים.

לצערנו אנו חיים כיום בחברה, המסרבת להכיר בכך שחייו הפרטיים של אדם משפיעים על החלטותיו כאיש ציבור. לדוגמא, במאה שעברה היה תיאולוג לא יהודי, שהיה רודף נשים מובהק וידוע לשמצה. יחד עם זאת, לא נראה שהתנהגותו השלילית פגעה במוניטין שיצא לו כתיאולוג מוביל.

מתירנות, השכלה והצלחה חומרית אינן יוצרות גיבורים, ומה נעשה ואנו כה זקוקים לגיבורים...