שירותי נשים - הסיפור האמיתי!

כדי שהנשים תצחקנה,
והגברים יבינו למה לוקח לנו כל כך הרבה זמן לצאת מהשירותים...

הסוד הגדול של הנשים, הקשור לשירותים ציבוריים, הוא שמאז שהיינו קטנות ואמא לקחה אותנו לשירותים הציבוריים, היא לימדה אותנו לנקות טוב את הקרש שעל האסלה, אחר-כך לשים חתיכות נייר טואלט על הקרש, ולבסוף אמרה – "לעולם אל תשבי על הכסא בשירותים הציבוריים!"

לאחר מכן, היא הייתה מראה לנו את "התנוחה" שבה יש לחפש את נקודת שיווי המשקל בה יושבים (או לא יושבים מעל הכסא), כך שהגוף לא יגע בשום אופן בחלק כלשהו של הכסא. שיעור "התנוחה" הוא אחד השיעורים הראשונים בחייה של ילדה. חשוב והכרחי, שילווה אותה כל חייה.

אבל עכשיו, בגילנו המופלג, עמידה ב"תנוחה" היא קשה מאוד. במיוחד כאשר השלפוחית מלאה, אוטוטו מתפוצצת! כאשר אנחנו מוכרחות ללכת לשירותים הציבוריים, אבל נתקלות בשורה ארוכה של נשים, כזו שמעוררת את המחשבה אולי כולן מחכות לבראד פיט, אבל מסתבר שלא כך...

את מצטרפת לתור של הנשים שמחייכות באדיבות (במקרה הטוב...), מצליבות רגלים וידיים במה שנראה כהודעה ברורה ש-"אני עומדת לעשות במכנסיים!!" את מתחילה להציץ בחלק התחתון של דלתות השירותים לראות שבכולן יש זוג רגליים – כל התאים תפוסים.

סוף סוף מגיע תורך (במידה ולא הגיעה פתאום "הילדה שלא יכולה להתאפק יותר...")
דלת אחת נפתחת, ואת קופצת על המציאה, כמעט מוחצת בדרך את זאת שיצאה מבפנים.

את נכנסת ושמה לב שהניאגרה לא עובדת (זה קורה לעתים מ א ו ד  קרובות...). לא חשוב, את תולה את התיק על הוו שעל הדלת, ואם אין וו (בדרך כלל אין...), את בוחנת את הסביבה; הריצפה מלאה נוזלים בלתי מזוהים, ואת לא מעיזה לשים שם את התיק,    אז את תולה אותו על הצוואר. תוך כדי זה, את רואה אותו מתנדנד לפנייך ומתפללת שהרצועה לא תחתוך לך את הצוואר (מאחר והתיק מלא שטויות שהכנסת אליו במשך הזמן, ושבדרך כלל את לא  צריכה, אבל שיהיה לך, כי אולי, פעם, מי יודע, אולי, תצטרכי...)

אבל – בואי נחזור לעניין הדלת.

מכיוון שגם מנעול הסגירה לא ממש היה בסדר, האפשרות היחידה זה להחזיק אותה ביד אחת, כשביד השנייה, בבת אחת, את מורידה את התחתונים, נעמדת ב- "תנוחה" ו....   אהההה, סוף סוף, איזו הקלה.

וזה הרגע בו השרירים מתחילים לרעוד, כי את תלויה באוויר, הרגליים בזווית, התחתונים עוצרים את זרימת הדם, יד אחת מושטת לעבר הדלת שלא תיפתח, ותיק ששוקל יותר מ-5 ק"ג תלוי לך על הצוואר.

את מתה לשבת, אבל לא היה לך זמן לנקות את הכסא, וגם לא לשים נייר טואלט על הקרש. בתוך תוכך את חושבת שלא יקרה כלום, אבל הקול של אמא שלך מהדהד בראש – "לעולם אל תשבי על הכסא בשירותים הציבוריים!"

אז, את נשארת ב-"תנוחה" והרגליים ממשיכות לרעוד...

כתוצאה מחישוב מוטעה של המרחק, איזה זרם דקיק מרטיב את ישבנך עד הגרביים! ורק במזל, הנעליים לא נרטבות, אך מאחר ואימוץ ה"תנוחה" מחייב ריכוז, את מתעלמת מהתקרית ומחפשת את גליל נייר הטואלט, אבל – לכל הרוחות...!!!

הגליל ריק!!! (הוא תמיד ריק) – אז את מתפללת שבתוך 5 הק"ג שנמצאים בתיק שתלוי לך על הצוואר, יהיה איזה טישו... אבל, כדי לחפש, את צריכה לשחרר את הדלת...

את מהססת מעט, אבל אין ברירה.  ברגע שאת משחררת את הדלת, מישהי מבחוץ דוחפת, ואת צריכה, בתנועה חדה, לעצור את הפלישה ולצעוק " ת פ ו ס ! "

את מסיקה שמהצעקה שלך, כל אלה שבחוץ יקלטו את המסר ואת תוכלי לשחרר את הדלת, כך שאף אחת לא תנסה יותר להיכנס (בעניין הזה, אנחנו הנשים מאוד מנומסות). את מתחילה לחפש את הטישו שבתיק. כשאת מוצאת, בא לך להשתמש בכולם, אבל – צריך לזכור שיתכן ותצטרכי אחד בהזדמנות אחרת...

את מתחילה לספור את הרגעים שנותרו לך עד שתצאי. כולך מזיעה (כי לא הורדת את המעיל מאחר ואין איפה לתלות אותו). החום שיש במקומות הקטנים האלה הוא בלתי יאמן.

מבלי להביא בחשבון את המכה מהניסיון שנעשה לפתוח לך את הדלת, הרצועה של התיק הלוחצת על הצוואר, הזיעה הניגרת על גופך וזרזיף הנוזלים בין רגליך... הזיכרון של אמך שתתמלא בושה אם תראה אותך ככה (כי הישבן שלה מעולם לא נגע בכסא בשירותים הציבוריים כי באמת "...את לא יודעת איזה מחלות את יכולה לתפוס שם..."), משכנע אותך להתמיד בעמידה.

אבל את מתה מעייפות.

כשאת מתיישרת את כבר לא מרגישה את הרגליים. את מסדרת את הבגדים במהירות האפשרית, מנסה להוריד את המים ויוצאת החוצה.

ליד הברזים, הכל מלא מים ואת לא יכולה להשתחרר מהתיק ולו לשנייה אחת. את לא יודעת איך מופעל הברז עם החיישנים האוטומטיים, אז את בודקת ונוגעת עד שיצא זרם חלש. את שמה מעט סבון (אם יש...) ורוחצת ידיים בפוזה של הגיבן מנוטרדאם, כדי שהתיק לא ייפול ישירות אל מתחת למעט המים הזורמים.

במייבש הידיים את אפילו לא מנסה להשתמש, אלא מייבשת את הידיים במכנסיים (את לא תבזבזי את הטישו שהשארת בתיק לעניין זה...).

היה לך מזל אם לא נדבקה לך חתיכת נייר טואלט לנעל כך שתצטרכי להמשיך ולגרור אותה איתך, או גרוע מזה, אם לבשת חצאית וזו נתפסה בגרביון שהעלית עליך במהירות האור וכל ישבנך אומר לכולם "הי, אני כאן..."

ברגע זה, את רואה את הגבר שלך שנכנס ויצא משירותי הגברים, ועוד היה לו זמן להתיישב לקרוא ספר כשחיכה לך,  שואל בטמטום "למה זה לקח לך כל כך הרבה זמן?" ואת לוחשת בשפתיים קפוצות – "היה תור ארוך".

זאת הסיבה למה אנחנו הנשים הולכות בקבוצה לשירותים: מתוך סולידריות!
כדי שאחת תחזיק את התיק והמעיל, האחרת תחזיק את הדלת, השלישית תעביר לך טישו מתחת או מעל הדלת, וככה זה הרבה יותר מהר ונוח, מאחר ועלינו להתרכז בעמידה וב-"תנוחה", ולמלא את צוואתה של אמא.
 

אז, תודה לכל אלה שליוו אותי אי פעם לשירותים, ושימשו לי לוו ולקולב או החזיקו לי את הדלת!!!