המנון לגיל 70

החזקנו מעמד והגענו לחגיגה,
אלו שנולדו לפני שבעים שנה.

נולדנו לפני מלחמת העולם השניה,
עוד לפני שקמה המדינה.

לפני הטלויזיה, הפקס והגלולה,
לפני האנטיביוטיקה ועדשות המגע.

לפני המזון הקפוא וצילומי המסמכים,
לפני מדיח הכלים והסדינים החשמליים.

לפני שהאדם צעד על הירח ונגע בכוכבים,
לפני ששברו את מהירות הקול והורידו גשם מעננים.

לפני המזגן המרכזי והמחשבים האישיים,
לפני הטלפונים האלחוטיים והסלולריים.

נולדנו לפני שבעים שנה,
ומאז הכל בעולם השתנה.

מעבד תמלילים עוד לא היה,
העתקים עשינו בעזרת נייר העתקה (קופי).

בקושי המציאו את מכונת הכתיבה,
מחשבותינו רשמנו בכתיבה תמה,
ומכתב שלחנו עם בול ומעטפה.

שבבים היו משהו שניתזו מעצים בעת הכריתה,
חומרה – פני המורה שכעסה,
ולא היתה קיימת כלל התוכנה.

נולדנו רק לפני  שבעים שנה,
וראו איך כל העולם השתנה.

שעון קבלנו לבר-המצוה,
לבשנו סרפנים, חולצות רוסיות ושמלות עם שרוכים,
הבנות הלכו עם נעלי סירה,
הבנים לא ענדו עגיל וכתובת קעקע.

הסתפרנו אצל הספר – ולא מעצב שיער,
שחקנו "סוס ארוך", "חבל", "אמת וחובה",
רקדנו ריקודי עם בערבי שישי בתנועה,
ובחופשות יצאנו למחנות עבודה.

חיינו לפני שחרור האשה,
ובכל זאת לבנות היה חלק שווה בעשיה.

נשאנו תחילה ורק אחר כך חיינו ביחד,
ומה שיוולד, בן או בת, יכולנו רק לנחש.

נולדנו רק… לפני שבעים שנה.

בשעות הפנאי קראנו ספרים,
טלויזיה לא היתה, נפגשנו עם חברים.

אהבנו הטבע, עשינו טיולים,
באופניים שלנו ואח"כ במכונית של אחרים.

לאמריקה הגענו (אם בכלל) בשבועיים הפלגה,
מכונת כביסה היתה אגדה,
מיקרוגל לא היה לחימום הארוחה.

מקרר עבד על קרח, מקפיא לא היה,
קניות עשינו בצרכניה.

קניון היה ואדי עמוק ומרשים,
רשת שמשה להגנה מפני יתושים.

"גראס" היה דשא באנגלית,
"רוק" היה הנוזל שבפה.

ארונות שמשו לאחסון ואף אחד לא החליט לצאת מהם,
שפנפנות היו חיות קטנות שאוכלות גזר,
צלחות נועדו לאכילה ולא לשידור מלווין.

וקרוב אלינו -
אנו היינו מוסקיטרים על הקרקע עם כלי חרב (מעץ),
וכיום הפאור ריינג'רס בחלל עם כלים אלקטרוניים.

אנו גרנו בכפר - עטה,
כיום, קריית – אתא.

ואתא(המפעל) - אריגים תוצרת ארצנו - כבר לא קיים,
ובמקומו נדל"ן ומרכז קניות המוכר "זארא".

נולדנו רק לפני שבעים שנה,
וכל העולם השתנה.

ולכן מובנת וברורה המסקנה,
הדרך עוד רבה ועוד רבה המלאכה.

עדיין לא סיימנו לחתן את כולם,
לא גמרנו להביא נכדים ונינים לעולם.

התאבון גדול והחלום לא תם,
כך שאסור להתייאש, העסק עוד חם.

בעולם יש מקומות יפים ומרתקים,
שאליהם טרם הגענו ולנו מחכים.

את הבית עדיין אנחנו משפצים,
אולי נחליפו באחרית הימים.

אמנם קצת שיבה זרקה בשערנו,
אבל אנחנו בכלל לא השתננו.
וכלל לא מבינים איך הגיל הזה התלבש עלינו.

מידי פעם מישהו או משהו שוכחים,
ולמרות המשקפיים לא תמיד רואים,
אבל רכשנו נכס בלעדי – נסיון החיים.

אז אמרו אתם חברים יקרים,
נכון שיש חיים אחרי השבעים.

אלוהים נתן לנו את החיים,
אז הרימו כוסית לבריאות ולעוד הרבה שנים.