חשבון נפש מול אמו של גלעד שליט - מרגש!

ליהיא לפיד 20.9.2010

אני חושבת עלייך הרבה.
 
לפעמים אני תוהה מה היה קורה לו היה זה הפוך. אני חושבת שגם את היית חושבת עליי לא מעט. נדמה לי שלא היית מגיעה ממצפה הילה לשבת איתי באוהל. את לא נראית לי אחת כזו שהייתה באה להפגין. אולי לצעדה היית מצטרפת, הולכת בחלק הצעידה הראשון, זה שליד ביתך, וגם אז קרוב לוודאי שהיית צועדת בין האחרונים, בשקט, ולא בין הצועקים מקדימה. בטח לא היית ניגשת אליי, ולא מחליקה יד על כתפי. נראה לי שאת לא כזו שנוגעת. בעיקר נראה לי שכל מה שאת עושה בארבע השנים האחרונות עומד בניגוד מוחלט לאופי שלך. האופי הרגיל שלך. זה של פעם. זה שהיה את לפני שהפכת למי שאת היום. האופי שהיה האופי שלך לפני שהוא כוסה בכל החולצות, השלטים, הסטיקרים, הסיסמאות והסיכות לדש הבגד עם הפורטרט שלו בכחול לבן.
 
של הבן שלך גלעד.
 
לפני שלוש שנים, ביומולדת השני של גלעד בשבי, באתי לכיכר רבין במהלך היום, כדי להביע הזדהות. בעלך ישב שם, מתחת לשמשייה קטנה, וקם להודות לכל עובר ושב שניאות לעצור לרגע ולחתום על העצומה שהייתה מונחת על שולחן ארוך, מעוטר בלונים, שנשאר מיותם רוב היום. אותך לא ראיתי. אולי הלכת לרגע, אולי לא היית מסוגלת להיות שם. לחצתי את ידו של בעלך, הוא הודה לי. ואני התביישתי, אפילו לא הבטתי בעיניו. התביישתי בשם כולנו. התביישתי שלא באנו באלפים. היום אני עוד יותר מצטערת שלא הגיעו יותר אנשים. אולי זה היה משנה משהו. אולי אז עוד אפשר היה לעשות משהו.
 
ולא שיערתי שיעברו עוד שלוש שנים, וכלום לא יקרה.
שהבן שלך, גלעד, עדיין לא יחזור הביתה.
 
עוד רגע נכנס יום כיפור, וכל הסליחות שעליי לבקש הופכות שוליות וקטנוניות כשאני חושבת על בקשת הסליחה שעליי לבקש ממך. יש ימים שאני לא חושבת עלייך. יש ימים שבהם אני שקועה עד צוואר במרוץ החיים ובין כל העניינים, והעבודה והסידורים, ושאר הדברים הלא חשובים, וביניהם הדברים הקצת יותר חשובים, ואני שוכחת אותך.
 
ואז קורה משהו, בדרך כלל משהו קטן, ופתאום את מופיעה מולי.
 
לפני שבוע, כשהבן שלי כיבה את הנרות על עוגת היומולדת שלו, עלתה בראשי התמונה שלך יושבת שם באוהל, בראש מורכן. אתמול, כשהוא ביקש להתייעץ איתי על משהו, חשבתי על השיחות שהיו לך עם הבן שלך, אלה שאת בטח משחזרת לילה אחרי לילה, והן מלוות אותך כל היום. וכשהוא מצלצל ואומר לי

 שהוא רעב, והבטן שלי מתהפכת אפילו שאני יודעת שזה טיפשי שהרי בגיל הזה רעבים כל הזמן, אני פתאום מרגישה דקירה בלב, כי אני חושבת עלייך. על הדאגה שלך. על הכאב שלך. על כמה היית רוצה רק לשמוע לרגע את קולו. להביא לו משהו טעים לאכול. לחבק אותו. ואני יודעת שכל אחת ואחד מאיתנו, כל הורה לילד או ילדה, כל סבא וכל סבתא, חושבים עלייך לא מעט, ולא באמת מבינים. לא מבינים איך זה הגיע לכך.
 
איך הבן שלך גלעד עוד לא חזר הביתה.
 
זה לא הגיוני שזה נמשך כל כך הרבה זמן.
 
זה בלתי נתפס.
 
יש פוליטיקה ויש סכסוך, יש אדמות ופינוי, ובנייה, והקפאה והפשרה. יש בעד ויש נגד, יש אסירים ויש מחבלים, יש תהליך ויש מתנגדים, יש מצדדים ויש מאמינים ולא מאמינים.
 
ויש ילד אחד שנמצא לא רחוק מכאן, והוא עדיין שם.
 
ילד שהיה צריך להיות כבר מזמן בבית.
 
ורציתי לבקש ממך סליחה. לא עשיתי מספיק.
 
ואפילו שיום כיפור עכשיו, מותר לך לא לסלוח.
 
חטאתי לפנייך.