פתק בבקבוק - סיפורים מדהימים ואמיתיים

ללכת על החוף ולמצוא בקבוק שבתוכו מכתב או מסר, יכול להיות חוויה מאוד מעניינת, אבל יש מקרים שבאמת שייכים לאגדות. לפניכם חמישה סיפורים מרגשים, מעניינים ומוזרים על פתקים שנמצאו בבקבוק.

במהלך עבודות שיפוץ שנערכו לפני מספר שנים, ליד מחנה אושוויץ-בירקנאו, מצאו פועלים בקבוק שהוטמן בתוך קיר בטון, שהיה מיועד להריסה.
מסתבר שבמהלך שנת 1944 מספר אסירים מהמחנה עסקו בהקמתו של מקלט עבור החיילים הגרמנים. במהלך העבודות הטמינו מספר אסירים את הבקבוק ובתוכו הפתק.

המכתב שנכתב על גבי חתיכת שק מלט היה חתום על-ידי 7 אסירים מהמחנה הנורא. 6 פולנים וצרפתי אחד חתומים עליו, והוא כולל גם את מספר האסיר שלהם. בהתבסס על מספרי האסיר המופיעים במכתב, הצליחו היסטוריונים, העובדים כיום במחנה, לעלות על עקבותיהם של האסירים ששרדו את השואה. הפתק עצמו נכתב על-ידי האסירים, על מנת להשאיר "זיכרון כלשהו מקיומם".

מחבר המכתב ברניסלב יאנקוביאק, פולני קתולי ברח לאחר המלחמה לשבדיה, ומת בשנת 1997, בתו נדהמה לגלות את הסיפור, מאחר ואביה מעולם לא סיפר לה על המכתב שהשאיר, וגם מיעט לדבר על תקופת מאסרו. עוד 2 אסירים פולנים, שהיום בני 83 ו-84 התגלו כחיים כיום בפולין, אבל האסיר היחידי שסיפק פרטים על הרקע לכתיבת המכתב היה אלברט וייסיד, האסיר היהודי היחידי בחבורה החתומה עליו. וייסיד בן ה-84, שחי כיום במארסיי, צרפת, סיפר כי באותו יום הצליח לגנוב מרמלדה ולחלוק אותה עם חבריו הגויים, שבתמורה העניקו לו מרק, ואף כללו את שמו במכתב שהכינו, מבלי ידיעתו.

וייסיד, יליד טורקיה, היגר לצרפת בגיל צעיר ונעצר על-ידי הגסטפו בגיל 18, לאחר שהועבר בין מספר מחנות, הועבר לבסוף למחנה דראנסי בו רוכזו כ-70 אלף מיהודי צרפת (רק 3000 מהם שרדו) שהועברו אחר-כך למחנות ההשמדה. וייסיד סיפר כי למרות שזכר את חבריו הפולנים בצורה מעורפלת, מעולם לא ידע כי הכניסו את שמו לפתק, וכי הפולנים עזרו לו במהלך התקופה בה בנו את המקלט באמצעות אוכל, שהוא היה נוהג להסתיר עבורם.
הפתק מוצג היום במוזיאון שבמחנה ההשמדה.

אמנם טכנית, לא מדובר במקרה של מכתב בבקבוק, אבל בכל זאת מדובר במקרה מדהים:

לורה בקסטון בת ה-10 מסטוק, אנגליה, החליטה לשלוח לאוויר את הבלון שקיבלה מהוריה, לפני שעשתה כן רשמה על הבלון "אנא החזירו את הבלון ללורה בקסטון". בצידו השני של הבלון הוסיפה את כתובתה.
מספר שבועות לאחר מכן מצא אדם בעיירה מילטון-לילבורן את הבלון, מרחק 225 ק"מ מהמקום בו שוחרר, על הגדר בינו לבין בית שכניו. הוא לקח את הבלון לבתם הקטנה של שכניו, קראו לה... לורה בקסטון.

לורה בקסטון ממילטון-לילבורן החליטה כמובן לענות ללורה מסטוק, וכתבה לה שהן חייבות להיפגש, כי מדובר ביותר ממקרה, אז השתיים באמת נפגשו, והדברים רק הפכו ליותר מוזרים...

ביום הפגישה שתי הבנות הגיעו עם אותה תלבושת, הן היו באותו גובה - שתיהן היו גבוהות באופן חריג לגילן, לשתיהן הייתה אותה תספורת, לשתיהן היה לברדור שחור בן 3, לשתיהן היו ארנבונים בבית, שתיהן הביאו לפגישה עוד חיה שהייתה ברשותן – קביה, הקביות נראו אותו הדבר, ועם אותו כתם על הפרווה. למתבונן מהצד הן נראו כאותו אדם.

הבנות שומרות על קשר הדוק עד היום – 9 שנים לאחר שנפגשו לראשונה.

אקה וייקיניג, מלח שבדי, החליט לשים את מבטחו באלוהים ושלח מכתב בבקבוק ל"מישהי יפה, שגרה רחוק" מתוך תקווה למצוא אהבה. שנתיים לאחר מכן (1958) הוא קיבל מכתב מפאולינה - נערה סיציליאנית, שכתבה לו כי "אינה יפה, אך לדעתה לא מדובר במקריות, ולכן הייתה חייבת לענות לו". שלוש שנים מאוחר יותר, ולאחר התכתבויות רצופות, היגר אקה לסיציליה, שם נישא לאהובתו אותה הכיר רק מרחוק. מסתבר שגם אגדות לפעמים קורות.

במהלך שייט בשנת 1979, ג'ון ודורות'י פקהאם העבירו את זמנם בכתיבת פתקים והשלכתם מסיפון האנייה, בתוך בקבוקי שמפניה ריקים. לתוך כל בקבוק הם גם הכניסו שטר דולר, איתו ביקשו לממן את מכתב התשובה, של מי שימצא את הפתק.

4 שנים מאוחר יותר, בדיוק ביום הולדתו ה-70 של ג'ון, הזוג קיבל מכתב מהווא-ואן-נוייין, חייל לשעבר בצבא וייטנאם, שסיפר כי הוא ואחיו מצאו את הבקבוק, בשעה ששטו על גבי רפסודה 15 קילומטרים מהחוף בתאילנד. השניים ברחו מארצם הקומוניסטית, וניסו למצוא מקלט בארץ אחרת. את הפתק הם מצאו כשהם כבר באפיסת כוחות ומיואשים, ועל פי ואן-נויין הוא העניק להם תקווה, ובזכותו הצליחו להגיע לחוף התאילנדי.
בני הזוג האמריקאים נדהמו לגלות שהבקבוק עבר יותר מ-5500 ק"מ, עד למקום בו נמצא, הם ענו להווא והתכתבו עמו במשך מספר שנים. בני הזוג האמריקנים שלחו לו ברכות ומתנות לאחר שהתחתן ולאחר שהביא ילדים לעולם. כשביקש הוייטנאמי מבני הזוג עזרה במעבר לארצות הברית, הם לא היססו והפעילו קשרים, עד שלבסוף קיבלו ואן-נויין ומשפחתו היתר הגירה לאמריקה שם הם חיים כיום.

ב-1999 הדייג סטיב גוואן, טיפל ברשתו, ליד שפך הנהר תמזה שבבריטניה, כשלפתע הבחין בבקבוק ירוק ישן, בתוכו הונחו שני מכתבים. המכתבים נכתבו על-ידי טוראי תומאס יוז בספטמבר 1914. המכתב הראשון הכיל בקשה למוצא הבקבוק להעביר את המכתב השני, שהיה מכתב אהבה, לאשתו אליזבת'. במכתב זה מספר תומאס כי הוא בדרכו לשדה הקרב בצרפת (ימיה הראשונים של מלה"ע ה-I).

גוואן חש צורך אז לנסות ולברר מה עלה בגורל אליזבת' יוז ומשפחתה, ולאחר שחקר, הוא גילה כי גברת יוז נפטרה זה מכבר, אך בתה אמילי מתגוררת באוקלנד ניו-זילנד. עיתון ניו-זילנדי, ששמע על הסיפור המיוחד, הטיס את גוואן למפגש מרגש עם אמילי יוז. תומאס יוז מת בקרב, מספר שבועות לאחר ששלח את המכתב, בתו אמילי, שהייתה בת שנתיים כשאביה נהרג, מעולם לא זכתה להכיר אותו, אך שמעה עליו סיפורי גבורה. המכתב ריגש אותה עד מאוד, והביא לה אושר ונחמה.