מחרוזת שירי אהבה

לא צריך לכתוב שירה בכדי לרגש. שלחו שירים נבחרים לאלה שאתם אוהבים, שיקראו וירגישו את אהבתכם אליהם ואליהן. זכרו, יום שבו מישהו שלח לכם יום אהבה, לעולם יהיה יום טוב!

1. האין זה מדהים

האין זה מדהים,
כיצד נשמותינו
מנסות לפתוח הוויתן אל האור
בעוד רגלינו מבוססות בחשיכה?

ואם אגע
בידיי הרועדות
בגופך,
משיל עור ובשר
תחפושת ומסיכה
האם אוכל להתחמם באורך?
האם תרשי לי לחלוק בקיומך
או
האם החלל מספיק רק לאחד?

רוצה אני לבכות
כה חזק
עד כי הערים תפולנה
וכל הקירות יתמוטטו,
משאירים רק אותנו
בוהים במעגל נצחי
בכוכבים החגים בעינינו.

האין זה מדהים?

2. קבור בדיונת חול

קבור בדיונת חול
מקשיב
עת הגרגרים לוחשים סביבי
חיכוכם האיטי
כהרמוניית אהבה

עתה
אני גורר אותך איתי מטה
במילים רכות במשיכה עיקשת
בוכה ומפחדת
את לא מקשיבה כמוני.

אוזניי מלאות
באותו קול חיכוך דק דק.
מחשבות מפוזרות
וגופים מאוחדים,
בזמן שאנו אובדים איפשהו  
בין מליוני גרגרים.

3. במחשבה שניה

ובעוד פי נפתח
לאמר את
שלא אוכל לקחת חזרה
יאט
הזמן
את
מהלכו...

ובזכרוני,
שוב תרקדי
קלה כענן
רטובה כגשם
על רצפת בדולח מבהיקה,
בחלל הכולל רק אותך.

שוב תנשקי לפצעיי
ובעינייך חמלת המלאך
הבוכה על כל הכאב בעולם
וירפא אם יכול הוא.  

ופי,
שעמד לירוק ארס
לעוור עינייך,
לצלק פנייך
ולהכאיב לליבך,
נסגר.

4. בדרכנו

עצרי!
מדוע תרוצצי גולגולתך
על האבנים השחורות והקרות?
אל נא תקשיבי לרוח
הנאחזת באצבעות ייאוש בשמלתך
מתחננת לחברתך.

אין בי הכוח לחסום נתיבך
דרכי הגורל פתוחות לפנייך
משתרעות לנצח ומכוסות ערפל
ואין אדם, חיה או אל
היכולים לומר מה מצפה בסופן,
אף לא את.

הדרך הקצרה משתפלת בירידה
קלה היא, אני מודה.
דרכים אחרות מתפתלות הן,
מהלכן מטפס גבעות והרים
קשות הן, לא אסתיר.
אך קושי גם הוא חיים,
כשם שטעם מר גם הוא טעם.

בואי איתי,
אלך איתך, לא תהיי לבד.
וביחד -
נעלינו מכוסות אבק הדרך,
נטפס גבעות ונעפיל הרים,
ידינו האוחזות ימנעו נפילתנו,
וכאחד נמשיך,
בדרכנו.

5. הדר

"מעריץ את ניחוחך!"
זעק הפרח לאישה
מתהדרת במים מבושמים,
רגע לפני
שרמסה אותו בעקבה.

"כה יפה פרוותך!"
קרא הדוב לצייד
המתהדר בעור המתים,
רגע לפני
שקליע חדר לגולגלתו.

"כמה מהיר אתה!"
שאגה הצ'יטה לאיש
המתהדר בקופסת פח
רגע לפני
שהרשת אותה הכריעה לקרקע.

"אוהב אני אותך!"
לחשתי באוזנה של נערה
המתהדרת באהבת רבים
רגע לפני
שלקחה ליבי עימה.

6. צל הלעג

הסתכלתי מחלוני
ושם, למרגלות ביתי
עמדת,
ידך מונפת בברכה
ושינייך זוהרות
אף באור היום העז.

מדוע מצמצתי?
וילון החשיכה ירד עתה
על חלוני.
ובין צללים שחורים
ישנו צל אפל אף יותר,
ידו מונפת לעברי בשלום,
בחיקוי נלעג למחוותך.
חיוכו מוסתר מעיניי,
אולי
אין הוא מחייך כלל.

וכששוב אמצמץ
יפתחו השמיים ידם
ויפזרו שוב אור
אך עתה
איני רואה דבר
אף לא צל
הנמס עם בוא האור.

חזור!
אעדיף אף צל לעגתך
מאשר הריקנות
הנובעת
מחוסר קיומך...