1. בנייה ורנקולרית (Vernacular)
המונח "אדריכלות ורנקולרית" לא נשמע לכם מוכר? אתם לא לבד. הוא הרבה פחות מפורסם מסגנונות כמו אדריכלות גותית או ויקטוריאנית, אבל במובן מסוים, כאן הכול התחיל.
בפשטות, מבנים ורנקולריים הם מבנים מסורתיים, וניתן להגיד שהבנייה הוורנקולרית היא "ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים". מבנים ורנקולריים התפתחו במקום מסוים תוך שימוש בחומרי גלם מקומיים, והם מותאמים לתנאי הסביבה ומזג האוויר באותו אזור. לכן, איגלואים, בקתות שוויצריות, בתי חווה אמריקאיים ובתי הכלונסאות של ניקרגואה ופפואה גינאה החדשה – כולם נכללים בקטגוריה הזו. אפשר לכלול בקטגוריה הזו אפילו מבנים במעלות אלרם שבשכונת תלפיות בירושלים, באי היווני סנטוריני, בעיר מרקש במרוקו ובערים נוספות.
2. אדריכלות קלאסית (Classical)
סוג האדריכלות הזה הוא בעצם שם כולל למספר סגנונות אדריכלות שאיפיינו את אזור הים התיכון בעת העתיקה במשך תקופה של כאלף שנה. באופן מסורתי, הוא מתייחס לסגנון הבנייה האופייני ביוון ורומא העתיקות. הדוגמה הפשוטה והמייצגת ביותר היא מקדש מלבני הנתמך בשורות של עמודים, בדיוק כמו האקרופוליס באתונה.
מאחר שהסגנון הזה כולל מבנים שנבנו לאורך מאות שנים, מגוון המבנים הנכללים בו הוא עצום, ויש מספר הבדלים ביניהם. כדי לעשות סדר בחלוקה, נהוג לחלק את האדריכלות הקלאסית ל-5 סדרים עיקריים, כאשר כל סדר הוא תיאור כללי של הדבר הכי קרוב שהיה באותן שנים לתקן בנייה מפורט. סדרים נוספים רבים שימשו במקומות שונים ובתקופות שונות, אך השימוש בהם היה מועט יחסית לחמשת העיקריים, ובראשם הדורי, האיוני והקורינתי. העקרונות המרכזיים ברוב הסדרים של הסגנון הקלאסי הם סימטריה, גיאומטריה ופרופורציות.
בתקופה הרומית ענף הבנייה התפתח ונעשה שימוש בחומרי בנייה חדשים שאיפשרו לבנות קשתות מורכבות יותר ובהמשך גם כיפות. מאפיינים אלו הפכו לסימני ההיכר של הסגנון הקלאסי, כפי שניתן לראות בקלות בדוגמאות אייקוניות כמו הקולוסיאום והפנתיאון ברומא.
3. אדריכלות רומנסקית (Romanesque)
לאחר קריסת האימפריה הרומית, רוב אירופה נכנסה לתקופה של מלחמות ופילוג שאנו מכנים "ימי הביניים". האדריכלות של התקופה משקפת באופן מלא את ההקשר ההיסטורי הזה. מבנים היו צריכים להיות חזקים ועמידים כדי להגן על תושביהם מפני פלישות. לכן, עמודים מעוטרים משיש "הוקרבו" לעיתים קרובות לטובת חומות לבנים חסונות עם חלונות קטנים, יסודות גסים, עמודים עבים ומגדלים גבוהים.
למרבה המזל האידיאלים הקלאסיים של האדריכלות לא נשכחו לחלוטין. קשתות חצי-עגולות ועמודים, וכן דגש על סימטריה, נותרו מאפיינים בולטים במבני הרומנסק, וכנסיות הן הדוגמאות הטובות ביותר לכך. אחד המבנים החשובים ביותר הוא קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה אשר בספרד. המבנה המרשים הזה הושלם במאה ה-12, ובשנת 1985 הוא זכה למעמד של אתר מורשת עולמית. האדריכלות הרומנסקית הגיעה לשיאה בצפון צרפת, אך נפוצה בכל רחבי אירופה והייתה לסגנון הפאן-אירופי הראשון מאז האדריכלות הרומית.
4. אדריכלות גותית (Gothic)
אדריכלות גותית היא מה שרוב האנשים מזהים כסגנון "ימי-ביניימי" מובהק. הכנסיות המלכותיות מהתקופה, מאמצע המאה ה-12 עד המאה ה-16, נראות כאילו הן מנסות לגעת בשמיים, וזה לא מקרי. אותה תקופה בהיסטוריה האירופית נחשבת לשיא ההשפעה הנוצרית על תושבי היבשת, והאדריכלות "גוייסה" גם היא. הקתדרלה הגותית והבנייה הגותית בכלל נועדה לייצג את מסירותם של האנשים לאל. היא שמה במרכז התמונה את הדת והאמונה הנוצרית, ואין כמעט חשיבות לאדם ולחייו הגשמיים על פני האדמה.
בהתאם לתפיסה הזאת, מבנים גותיים מאופיינים בכמה קווי דמיון משותפים מעבר לתאריך הבנייה שלהם:
-
הקתדרלות היו מבנים אדירים, בעלי עושר עצום של פרטים וקישוטים. הן נבנו בדרך כלל במרכז העיר, או במקום הגבוה ביותר בה, כדי להדגיש את חשיבותן.
-
פרופורציות החלל ביחס לאדם היו גדולות מאוד. הן נתנו לאדם תחושה שהוא קטן וחסר חשיבות לעומת האל.
-
קווי מתאר חדים וצרים היוצרים תחושה של גובה.
-
הרבה ציורים, פסלים, תגליפים באבן וחלונות ויטראז' צבעוניים, ובהם תיאורים גרפיים של סיפורים מהתנ"ך והברית החדשה, שנועדו ללמד דת ולהעביר את סיפורי הנצרות לקהל שלא ידע קרוא וכתוב.
-
עושר פרטים וקישוטים שנועד לפאר את הכנסייה וגם לשקף את עושרו ומורכבותו של העולם שברא האל. רבים מאותם קישוטים מוקמו במקומות מאוד גבוהים, כך שאפשר היה לראות שהם שם אך לא להתרשם מהם באמת. הם נוצרו כביכול עבור האל והאדרת שמה של הכנסייה, ולא עבור בני אדם.
אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר לאדריכלות גותית היא קתדרלת נוטרדאם בפריז. מבנים בולטים נוספים מהתקופה הם קתדרלת ריימס בצרפת, קתדרלת קנטרברי באנגליה וקתדרלת מילאנו באיטליה.
5. אדריכלות טיודור (Tudor)
סוף המאה ה-15 סימן את שחר עלייתה של שושלת טיודור באנגליה. תקופה זו חופפת גם להופעתו של סגנון אדריכלי חדש ששילב סגנון גותי עם עיטורים וקישוטים שיהפכו להיות הבסיס לאדריכלות הרנסאנס שהתפתחה ממנו. באופן מפתיע, רוב הדוגמאות לאדריכלות טיודור אינן מבנים עצומים כמו טירות וארמונות, אלא מבנים חילוניים ואף בתי מגורים. הסיבה לכך היא שהטירות של ימי הביניים המוקדמים כבר לא שימשו את הציבור הרחב, וכולם, למעט האצולה, עברו למבני מגורים קטנים יותר. מקומות כמו קפלת קינגס קולג' בקיימברידג' וארמון המפטון קורט בלונדון הם כמה מהיוצאים מן הכלל.
החלק החיצוני של בית טיודורי טיפוסי כולל גג גמלון משופע ולרוב משולש, עם ארובות מעוטרות, חזיתות לבנים עם קורות עץ כאלמנט דקורטיבי, וחלונות מלבניים גדולים או חלונות מפרץ בולטים (Oriel windows). מוטיבי הרנסאנס הדקורטיביים המשיכו גם בעיצוב הפנימי: התקרות קושטו בטיח מעוצב, הקירות כוסו בלוחות עץ, וחלונות ויטראז' מורכבים מילאו חללים באור וצבע.
6. אדריכלות רנסאנס (Renaissance)
כפי שרמזנו בסעיף הקודם, סגנון הטיודור היה הגשר אל אחת המהפכות התרבותיות הגדולות בהיסטוריה: הרנסאנס ("לידה מחדש"). לראשונה אחרי מאות שנים של אדריכלות ששמה את האל במרכז (כמו הגותית), הפוקוס חוזר אל האדם. אמני ואדריכלי התקופה שאבו השראה מהאידיאלים של יוון ורומא העתיקות, והחזירו למרכז הבמה את ההרמוניה, הפרופורציות והגיאומטריה המדויקת, תוך התמקדות ביופי ובשלמות של הגוף האנושי ושל המבנה.
המעבר מהצורות הלא-סדורות והשואפות-לשמיים של הגותיקה לצורות הגיאומטריות, הסימטריות וה"אנושיות" יותר של הרנסאנס הוא דרמטי. במקום להרגיש קטנים וחסרי חשיבות, המבקרים במבני רנסאנס כמו בזיליקת פטרוס הקדוש או הקפלה הסיסטינית חווים תחושה של סדר, היגיון ויופי שניתן לתפוס בשכל האנושי. המאפיינים הבולטים הם סידור עמודים קלאסי, שימוש נרחב בכיפות (כמו זו של קתדרלת פירנצה) ועיטורי פנים מרהיבים של גדולי האמנים מתקופת הרנסאנס, שנמשכה בערך מהמאה ה־14 ועד למאה ה־17.
7. אדריכלות בארוק (Baroque)
אם הרנסאנס חגג את הסדר וההיגיון, אדריכלות הבארוק שהחלה להתפתח במאה ה-17 באיטליה היא חגיגה של רגש, דרמה ועוצמה. באופן מסויים, סגנון זה היה הנשק של הכנסייה הקתולית והמלוכה במדינות שונות, בקרב שניהלו לאורך שנים על דעת ואהדת הקהל. בתקופה של שינויים דתיים ופוליטיים, כל צד שאף להדהים את ההמונים ולהפגין את כוחו באמצעות מבנים שלא ניתן להתעלם מהם. התוצאה: ראוותנות מופגנת, פאר ועיצוב שנועד לעורר יראה והתפעלות.
המילה בארוק בספרדית משמשת לתיאור "משהו חריג" או משהו "יוצא דופן המעוצב בצורת פנינה", בעוד שבאיטלקית פירוש המילה היה "קפדני". בהתפשטות הבארוק בכל אירופה נטבע שמו של הסגנון כשם נרדף למושג מפואר, חריג, אבסורדי ואפילו לא יאמן. ארמון ורסאי בצרפת, עם אולם המראות המפורסם שלו, הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לעוצמה שהסגנון הזה ביקש לשדר.
8. אדריכלות נאו-קלאסית (Neoclassical)
בדיוק כשהעולם חשב שהאדריכלות לא יכולה להיות יותר מקושטת וראוותנית, הגיעה תגובת הנגד. במאה ה-18, במקביל לעליית "עידן הנאורות" והשיח העולה על דמוקרטיה, רציונליות וזכויות האדם, אדריכלים ומנהיגים חיפשו סגנון שיבטא את הערכים החדשים. הם מאסו בעודף הרגש והפאר של הבארוק, שהיה מזוהה עם המלוכה והכנסייה, ופנו שוב לעבר ואל הפשטות והסדר של יוון ורומא העתיקות. כך נולד הסגנון ה"נאו-קלאסי" (קלאסי חדש). האדריכלות הנאו-קלאסית זכתה לביטוי משמעותי ראשון בלונדון, בעיקר בזכות האדריכלים סר ויליאם צ'מברס וג'יימס סטוארט, וגם בפריז, באמצעות דור אמנים צרפתים אשר חונכו באקדמיה הצרפתית ברומא.
הסגנון הזה אימץ מחדש את הקווים הנקיים, הסימטריה והעמודים המרשימים של האדריכלות הקלאסית, ואין פלא שהסגנון הזה הפך למזוהה עם ארצות הברית הצעירה, שראתה בעצמה יורשת של הרפובליקה הרומית. מבנים אייקוניים כמו הבית הלבן והקפיטול הם דוגמאות מושלמות לאופן שבו סגנון אדריכלי שכזה יכול לייצג אידיאולוגיה שלמה. בישראל, משכן הכנסת בתכנונו של האדריכל יוסף קלארווין הוא הנאו-קלאסי המובהק והמפורסם ביותר.
9. אדריכלות נאו-גותית (Neogothic)
במקביל לעליית הסגנון הנאו-קלאסי, זרם אחר באירופה חש געגועים דווקא לתקופה אחרת: ימי הביניים. התנועה הרומנטית באמנות ובספרות חגגה את המסתורין, הטבע והרגש, והאדריכלות הגותית נראתה להם כביטוי המושלם לערכים אלו. כך נולדה "התחייה הגותית" (Gothic Revival), או הסגנון הנאו-גותי, והחלה להתפשט תחילה בבריטניה ולאחר מכן גם בצרפת, ספרד, גרמניה ועוד.
במבט ראשון, קשה לפעמים להבדיל בין קתדרלה גותית מקורית למבנה נאו-גותי. המאפיינים דומים; קשתות מחודדות, צריחים והדגשת גובה המבנה וזוויות חדות. אך במבט שני, ניתן לראות שהמבנים החדשים יותר ברוח האדריכלות הנאו-גותית שמים דגש רב יותר על סימטריה וקישוטיות, ולעיתים משלבים טכנולוגיות וחומרים מודרניים לתקופה שעזרו לרבים מהם לשרוד עד היום. בניין הפרלמנט בלונדון (ארמון וסטמינסטר) הוא אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לאדריכלות הזו.
10. אדריכלות ויקטוריאנית (Victorian)
המונח "ויקטוריאני" לא בהכרח מתאר סגנון אחד, אלא אוסף של סגנונות אדריכלות שהיו פופולריים בתקופת שלטונה הארוך של המלכה ויקטוריה (1837-1901). זו הייתה תקופה של שגשוג כלכלי, התרחבות האימפריה הבריטית וצמיחת מעמד ביניים חדש שרצה להראות את עושרו. התוצאה הייתה אדריכלות אקלקטית (מלוקטת) שלוקחת קצת מכל דבר: מהגותי, מהרומנסקי ומהטיודור. למרות שוויקטוריה לא שלטה בארצות הברית, המונח משמש לעיתים קרובות לתיאור סגנונות ומבנים אמריקאיים מאותה תקופה.
בתי המגורים הוויקטוריאניים הם מופע של צבעים וקישוטים בסגנונות שונים מהעבר, לעיתים אפילו ניכרת השפעה של כמה מהם באותו מבנה. באופן ככללי הסגנון מזוהה עם גגות תלולים, צריחונים, מרפסות עוטפות, עבודות עץ מורכבות וצבעוניות עזה. לא היה חוק אחד, והשאיפה הייתה ליצור מבנים ייחודיים ומלאי אופי. בזכות התפשטות האימפריה, ניתן למצוא מבנים ויקטוריאניים מסן פרנסיסקו ועד הודו ואוסטרליה.
11. אדריכלות תעשייתית (Industrial)
ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ושוב שינויים באופי החיים האנושי ובתרבות מכתיבים מהפכה בכל מה שקשור לבנייה ואדריכלות. המהפכה התעשייתית (סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19) לא רק שינתה רק את הכלכלה והחברה, אלא גם יצרה צורך דחוף בסוג חדש של מבנים: מפעלים, מחסנים ותחנות כוח. כאן הדגש לא היה על יופי או אידיאולוגיה, אלא על פונקציונליות טהורה.
מבנים אלו נבנו במהירות, בזול, ומחומרים חדשים כמו ברזל יצוק, פלדה וזכוכית בכמויות גדולות. הם היו צריכים להיות גדולים, פתוחים ועמידים כדי להכיל מכונות ענק ופועלים רבים. התוצאה הייתה מבנים בעלי אסתטיקה "גולמית" – קירות לבנים חשופים, חלונות ענקיים וקורות ברזל חשופות. במשך שנים הם נחשבו למכוערים, אך במאה ה-20 אדריכלים החלו לראות את הקסם שבפשטות התעשייתית, והיום "מראה הלופט" עם צנרת חשופה ובטון גלוי הוא אחד הטרנדים החמים בעיצוב הבית.
12. אדריכלות האמנויות היפות (Beaux-Arts)
בפריז של אמצע המאה ה-19, בית הספר היוקרתי לאמנויות יפות (École des Beaux-Arts) הכשיר דור של אדריכלים ששילבו בין העקרונות הקלאסיים של סדר וסימטריה לבין הפאר של הבארוק והרנסאנס, תוך שימוש בחומרים מודרניים כמו ברזל וזכוכית. סגנון האמנויות היפות, או הבוזאר כפי שהוא קרוי בלועזית, הוא גרנדיוזי, רשמי ומיועד להרשים. זה היה סגנון חשוב מאוד בצרפת עד סוף המאה ה-19, שהשפיע גם על האדריכלות בארצות הברית, בגלל האדריכלים האמריקאים הבולטים הרבים שלמדו בבית הספר לאמנויות יפות.
המאפיינים של אדריכלות האמנויות היפות כללו גג שטוח, היררכיה של חללים, כניסות גדולות וגרמי מדרגות רחבים, חלונות מקושתים, צבעוניות עדינה ועוד. ניתן לראות את כל זה למשל על מבני ציבור מפוארים עם מדרגות שיש רחבות, אולמות כניסה עצומים, עמודים קורינתיים, פסלים ועיטורים לרוב. תחנת גרנד סנטרל בניו יורק היא דוגמה קלאסית לעושר ולפאר של אדריכלות האמנויות היפות.
13. אדריכלות אר נובו (Art Nouveau)
בסוף המאה ה-19, קבוצת אמנים ואדריכלים מרדה בסגנונות ההיסטוריים וחיפשה משהו חדש לחלוטין – "אמנות חדשה" (Art Nouveau). במקום להעתיק את העבר, הם פנו לעולם הצומח והחי. הסגנון הושפע מהמהפכה התעשייתית בכמה כיוונים שונים. מצד אחד האר נובו השתמש בטכנולוגיות ותהליכי הייצור החדשים שהתפתחו בתקופה. מצד שני הסגנון שאב השראה רבה מעולם הטבע, המתבטאת במאפיינים המרכזיים כמו קווים גליים ומתעגלים ומאפיינים שונים של צמחים ובעלי חיים.
הסגנון שם דגש על אומנות מוקפדת ושימוש בחומרים כמו ברזל מחושל, זכוכית צבעונית (ויטראז') ואריחי קרמיקה ליצירת עיטורים מורכבים. האדריכל הבלגי ויקטור הורטה (Victor Horta) נחשב לחלוץ הסגנון, אך המפורסם מכולם הוא ללא ספק אנטוני גאודי (Antoni Gaudí), שיצירותיו המופלאות בברצלונה, כמו קאזה באליו, הן התגלמות הפנטזיה של האר נובו.
14. אדריכלות אר דקו (Art Deco)
אם האר נובו הוא סגנון ששאב השראה מהקווים המתעגלים של הטבע, האר-דקו, שנכנס לתודעה אחרי מלחמת העולם הראשונה, היה ביטוי לחדשנות עיצובית ברוח עידן המכונה. בבסיסו, אר דקו שילב סגנונות מודרניים עם עבודת אומנות משובחת וחומרים מהודרים שטרם נעשה בהם שימוש נפוץ בעולם הבנייה, מגמה שהתרחבה עם הזמן גם לריהוט ותכשיטים. בתקופת הזוהר שלו, הוא ייצג יוקרה, זוהר, שפע ואמונה בקידמה חברתית וטכנולוגית. בתקופת השפל הכלכלי הגדול, הפך האר דקו למאופק יותר עם כניסת חומרים חדשים, כולל ציפוי כרום, נירוסטה ופלסטיק.
הסגנון, שקיבל את שמו מתערוכה בפריז ב-1925, מאופיין בצורות גיאומטריות נועזות (זיגזגים, טרפזים וקרני שמש), צבעים מנוגדים ושימוש בחומרים מודרניים ומבריקים כמו כרום, פלסטיק וזכוכית. הוא פרח במיוחד בארצות הברית, שם הפך לסגנון המזוהה עם גורדי השחקים הראשונים. בניין קרייזלר ובניין האמפייר סטייט בניו יורק הם התגלמות האלגנטיות ותפיסת הקידמה של האר דקו.
15. אדריכלות באוהאוס (Bauhaus)
כאן אנחנו מגיעים לתקופה ולסגנון אדריכלות שכל ישראלי מכיר היטב. בית הספר "באוהאוס" שפעל בגרמניה בין שתי מלחמות העולם חולל מהפכה של ממש במחשבה על עיצוב ואדריכלות. המייסד, ולטר גרופיוס (Walter Gropius), והוגים אחרים ביקשו לנקות את העיצוב מכל הקישוטים המיותרים של העבר וליצור אסתטיקה חדשה המבוססת על פונקציונליות, פשטות ושימוש בייצור המוני. האדם הפשוט והצרכים שלו הם המוקד המחשבתי שמאחורי אדריכלות באוהאוס. בהתאם לכך הסגנון האדריכלי הזה הוא נקי ופשוט, ומרבה לעשות שימוש בקווים ישרים ואלמנטים אחרים שהופכים את תוצריו לקלים ופשוטים, הן לייצור והן לשימוש.
עליית הנאצים בגרמניה וסגירת בית הספר הביאה לבריחתם של אדריכלים רבים מגרמניה לכל רחבי העולם. עקרונות הבאוהאוס – קווים ישרים, צורות גיאומטריות פשוטות, גגות שטוחים ויופי פשוט – התאימו כמו כפפה ליד לצורכי הבנייה המהירה בארץ ישראל של שנות ה-30'. חלק מהאדריכלים האלה הגיעו לתל אביב והפכו אותה למעבדה הגדולה בעולם לסגנון זה. בזכותם, "העיר הלבנה" של תל אביב הוכרזה כאתר מורשת עולמית.
16. אדריכלות מודרניסטית (Modernist)
באוהאוס הוא רק זרם אחד תחת מטרייה רחבה יותר בעולם האדריכלות שמכונה מודרניזם. זו לא תנועה אחידה, אלא אוסף של רעיונות שביקשו להתנתק מהעבר וליצור אדריכלות שתתאים לעידן המודרני. ענקים כמו לה קורבוזיה (Le Corbusier) בצרפת ופרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) בארצות הברית, כל אחד בדרכו, דגלו בפשטות, היעדר עיטורים ושימוש חדשני בחומרים כמו בטון מזוין, פלדה וזכוכית.
לה קורבוזיה הגדיר את הבית כ"מכונת מגורים", והציג עקרונות כמו בנייה על עמודים (פילוטי) כדי "לשחרר" את קומת הקרקע. רייט, לעומת זאת, דיבר על "אדריכלות אורגנית" השואפת להשתלב בסביבתה הטבעית, כפי שניתן לראות ביצירת המופת שלו, "בית המפלים". למרות ההבדלים, שניהם שינו את פני האדריכלות לנצח.
17. אדריכלות ברוטליסטית (Brutalist)
אחרי מלחמת העולם השנייה, אירופה הייתה הרוסה והיה צורך לבנות מחדש, מהר. מהצורך והרקע ההיסטורי הזה צמח הסגנון הברוטליסטי, שלקח את רעיון הפונקציונליות של המודרניזם לקצה. שמו מגיע מהביטוי הצרפתי béton brut – בטון חשוף, וזהו גם מאפיין מרכזי באדריכלות של בטון גולמי, חשוף ובלתי מתפשר.
מבנים ברוטליסטיים הם לרוב גדולים, כבדים, בעלי צורות גיאומטריות פשוטות וללא שום ניסיון להיראות "יפים" במובן המקובל. הסגנון שימש רבות לבניית מבני ממשל, אוניברסיטאות ושיכונים, ועד היום הוא מעורר ויכוח סוער: האם מדובר בכיעור מוחלט או באמת אדריכלית אמיצה וכנה? בישראל ניתן למצוא דוגמאות רבות לסגנון, כמו בניין עיריית בת ים או התחנה המרכזית בתל אביב.
18. אדריכלות פוסט-מודרנית (Post-modern)
בשנות ה-60' וה-70', אחרי עשורים של "קופסאות" פשוטות וברוטליסטיות, אדריכלים החלו להרגיש שהתחום שלהם איבד את שמחת החיים, וכך גם הרגישו אנשים רבים שחיו בבתים האלה. הם מאסו בחוקים הנוקשים, בפונקציונליות הקרה ובחוסר החן והעיצוב. התגובה הייתה הפוסט-מודרניזם – סגנון שהוא קריצה, משחק והצהרה שהכול הולך, תוך מתן מענה לצרכים סביבתיים וחברתיים חדשים שהאדריכלות המודרנית לא נתנה להם דגש.
אדריכלים פוסט-מודרניים החלו לשלב במבנים שלהם "ציטוטים" ורמזים מסגנונות העבר, אך באופן אירוני ומשחקי. הם השתמשו בצבעים עזים, בצורות לא צפויות ובשילובים אקלקטיים כדי ליצור מבנים שיש להם מראה מיוחד וגם סיפור. מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד, בתכנונו של פרנק גרי, הוא דוגמה מרהיבה לאדריכלות שהיא קודם כל פסל אקספרסיבי. באופן מדויק יותר, הוא נחשב לאחד המבנים הייחודיים ביותר אשר נבנו בסגנון הדה-קונסטרוקטיביזם, שהתפתח מהאדריכלות הפוסט מודרנית בשנות ה-80'.
19. אדריכלות נאו-פוטוריסטית (Neofuturist)
הגענו סוף סוף להווה ולעידן הדיגיטלי, שבו בזכות תוכנות תכנון ממוחשבות וחומרים חדשניים, מה שנראה פעם כמדע בדיוני הופך למציאות, והצרכים של האדם שונים מאוד מבעבר. הנאו-פוטוריזם ("עתידנות חדשה") לוקח את הטכנולוגיה לקצה, ויוצר מבנים בעלי צורות דינמיות ושוברות מוסכמות, שנראים כאילו הם מתנגדים לחוקי הכבידה.
הדמות המרכזית והמזוהה ביותר עם התנועה היא האדריכלית העיראקית-בריטית המנוחה, זהא חדיד (Zaha Hadid). המבנים שלה, כמו מרכז היידר אלייב באזרבייג'ן, נראים כמו נוזל שקפא בתנועה או חללית שנחתה על הקרקע. זוהי אדריכלות שמטרתה לעורר השתאות ולהראות את הגבולות החדשים של הדמיון האנושי והיכולת הטכנולוגית. דוגמאות נוספות כוללות את עיר האמנויות והמדעים בוולנסיה שבספרד ואת הבורג' ח'ליפה המפורסם בדובאי.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: