היום זה בדיוק שנה מאז שהתחלתי לאכול נכון ולעשות כושר באופן יומיומי. היום, לפני שנה, שקלתי 136 ק"ג. כשראיתי כמה אני שוקלת על המשקל במשרדו של הרופא, ידעתי שהגיע הזמן לשינוי. כעת, אחרי שנה שבה אימצתי רבות את כוח הרצון שלי ולא נכנעתי לכדורי הרזיה, ניתוח הצרת קיבה או כל אמצעי מלאכותי אחר, חזרתי למשרדו של הרופא לבדיקה השנתית שלי.
"78 ק"ג", אמר הרופא. "את יודעת, השינוי הבריא שעשית באורח החיים שלך הוסיף לך לפחות עוד 10 שנים לתוחלת החיים". בתי בת ה-11 שבאה איתי לרופא, אחזה בידי ואמרה לי, "אני שמחה שקיבלתי עוד שנים נוספות לבלות יחד איתך, אימא".
הבוקר, ביום הולדתי ה-47, קראתי שוב את מכתב ההתאבדות שכתבתי ביום הולדתי ה-27, שתי דקות לפני שהחברה שלי נכנסה לדירתי ואמרה לי, "אני בהריון". בכנות, היא הסיבה היחידה שבגללה לא המשכתי עם זה. לפתע הרגשתי שיש לי מה לחיות למענו. היום היא אשתי ואנחנו נשואים באושר כבר 19 שנה, ולבתי, שהיום היא בת 20, יש עוד שני אחים קטנים. אני קורא את מכתב ההתאבדות הזה מדי שנה ביום ההולדת שלי כדי לזכור להגיד תודה – להגיד תודה על ההזדמנות השנייה שקיבלתי לחיים.
אמש, כמו פעמים רבות אחרות במהלך שלוש השנים האחרונות, סבא שלי שוב הציע לסבתא שלי נישואין. היא סובלת מאלצהיימר ולפעמים נאבקת להיזכר מי הוא, אך מחייכת בכל פעם שהיא מגלה שהיא עומדת להתחתן איתו.
היום, החברה שלי, שבה אני מעסיק 47 עובדים אינטליגנטיים וחרוצים, מפיקה רווחים בסך 5 מיליון דולר בשנה. הקמתי את החברה הזו לפני 11 שנה, מיד לאחר שפוטרתי מ-IBM. אם לא היו מפטרים אותי, סביר להניח שהיום עדיין הייתי חולק תא משרדי עם עוד כמה עובדים אומללים אחרים בשביל משכורת עלובה שלא הייתה מספקת אותי לעולם.
היום, בני קווין בן ה-18 ניגן בגיטרה ושר כל מילה בצורה מושלמת משיר שכתב לחברתו. קווין אוטיסט, וכך גם החברה שלו, והוא עשה זאת כדי לחגוג את השנתיים שלהם יחדיו. למרות שבני מתקשה בדיבור, הוא התאמן מדי יום במשך כמעט שנה כדי להצליח לעשות זאת, וזה בהחלט השתלם לו. החיוך של חברתו פשוט האיר את החדר.
לאחרונה מצאתי מכתב שאימא שלי, בת ה-86, כתבה כשהייתה סטודנטית באוניברסיטה. במכתב הזה יש רשימה של תכונות שהיא מקווה למצוא בגבר המושלם שיום אחד היא תינשא לו. הרשימה הזו היא למעשה תיאור מדויק של אבא שלי, אליו היא נשואה היום, ואותו היא לא פגשה עד גיל 39. נראה שהיא הצליחה להשיג את כל מה שרצתה.
עשר שנים אחרי שעברתי 6 הפלות ברצף ואמרו לי שלא אוכל להביא ילדים לעולם – שהרחם שלי לא מסוגל להחזיק עובר עד אחרי שבוע 12 – ישבתי עם בני בן ה-8 על מיטתו והערתי אותו ביום הולדתו. רק הישיבה לידו, הנשימה יחד איתו והידיעה שיש לי נס אישי משלי, גורמת לי לרצות למצות כל יום עד תומו.
בשבוע שעבר קיבלתי מלגה מלאה ללימודים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). כעת אימא שלי, שהיא אם חד הורית, יכולה להשתמש בכסף שהיא חסכה ללימודים שלי בקפדנות במשך 18 שנה בזמן שעבדה ב-3 עבודות בכל יום, ולהעניק לעצמה חיים טובים יותר – החיים שהיא ראויה להם.
אני מוזיקאי, אך לא מהגדולים, ואני נאבק להרוויח מספיק כדי להתקיים, וכן סובל מדיכאון מתמשך שגורם לי להתבודד ולהתכנס בתוך עצמי פעמים רבות. הייתי בטוח שקריירת המוזיקה שלי תיקח אותי הרבה יותר רחוק מהמקום שאליו הגעתי, אך אחרי הופעה אחת שהייתה לי השבוע, השתנתה כל נקודת המבט שלי בנוגע לעיסוק שלי במוזיקה.
ניגש אלי נער, חיבק אותי ואמר, "תודה". שאלתי על מה, והוא אמר "אני סובל מאוד בזמן האחרון. בוא נגיד שאני לא מבין הילדים הכי מקובלים בבית הספר. אבל בכל יום שאני חוזר הביתה יש לי משהו לצפות אליו, וזה שני האלבומים שלך. כשאף אחד לא בבית, אני מפעיל אחד מהם על שירים אקראיים ושר יחד איתך הכי חזק שאני יכול".
היום, ב-8 בבוקר, אחרי כמעט 4 חודשים שבהם שכבה במיטת בית החולים, ניתקנו את אימא שלי ממערכת תומכת חיים. הלב שלה המשיך לפעום מעצמו, והריאות שלה המשיכו לנשום מעצמן. ואז, בערב, לחצתי חזק את ידה שלוש פעמים, והיא לחצה את ידי שלוש פעמים בחזרה.
סבא שלי שומר תמונה ישנה על השידה שלו, בה הוא וסבתא שלי צוחקים יחדיו במסיבה שהיו בה בשנות ה-70'. סבתא שלי נפטרה מהתקף לב בשנת 1999, כשהייתי בת 14. הערב כשהייתי בביתו של סבי, הוא ראה אותי מסתכלת על התמונה הזו. הוא ניגש אלי, חיבק אותי מאחור ואמר לי, "זכרי, גם אם משהו לא נמשך לנצח, זה לא אומר שהוא לא היה שווה את הזמן שלך".
טיפולי הכימותרפיה שאני עוברת גורמים לי לאבד את השיער הבלונדיני, המבריק והארוך שלי – אחד הדברים שתמיד האמנתי שהפכו אותי למושכת ויפה. היום נכנס לחדרי אח חתיך שגילח לי את הראש, ובמהלך כל הזמן הזה לא הצלחתי לעצור את הדמעות שירדו מעיניי כשראיתי את השיער שלי נופל לאטו אל הרצפה. האח התכופף, הסתכל עלי, וראיתי את הכנות בעיניו כשאמר לי, "את יודעת, יש לך את העיניים היפות ביותר שאי פעם ראיתי".
עברו בדיוק 15 שנה מאז שבקושי היה לי כסף לקנות לבתי עטים ומחברות לבית הספר. ארגון צדקה סייע לי לרכוש לה את כל מה שנדרש לה, כולל בגדים. כעת בתי סיימה ללמוד באוניברסיטת ייל ופתחה עסק משלה, שבו היא מעסיקה גם אותי. מהכסף שאני מרוויח אני תורם באופן קבוע לאותו ארגון צדקה כדי לסייע לו לעזור לילדים אחרים שנמצאים באותה מצוקה שבה הייתה בתי.
מטופל בן 9 שלי עובר היום את הניתוח ה-12 שלו במהלך השנתיים האחרונים – הוא נאבק בסוג נדיר מאוד של סרטן. אפילו אחרי כל הניתוחים האלה, לא ראיתי אותו בוכה או מצוברח. הוא בטוח ב-100% שהוא ישרוד, ואני בטוח שהגישה החיובית הזו שלו היא הסיבה לכך ששרד עד עתה. הוא עדיין צוחק ומשחק עם חבריו ובני משפחתו, ויש לו הרבה מטרות טובות וחכמות לעתיד. ילד כזה, שעובר את כל זה ועדיין מחייך ורואה לעצמו עתיד, הוא הסיבה שבה אני קם לעבודה בכל בוקר.
היום התיישבתי עם שתי הבנות שלי, בנות 6 ו-8, והסברתי להן שאנחנו צריכים לעבור מדירתנו בת 4 החדרים לדירה חדשה בת 2 חדרים למשך שנה-שנתיים, עד שאוכל למצוא עבודה ולצבור מחדש את החסכונות שלנו. נמנעתי מהשיחה הזו במשך חודשים כי נאבקתי בספקות וחרטות ובכך שאינני יכול לכלכל את משפחתי, אך אחרי שסיפרתי זאת להן, הבנות שלי פשוט הסתכלו אחת על השנייה, ואז הקטנה פנתה אלי ושאלה "כולנו עוברים ביחד?". "כמובן" עניתי מיד, והיא אמרה, "אה, נו אז זה לא סיפור".
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: