בדיחות ומשפטים מצחיקים

באתר תמצאו בדיחות מכל הסוגים. בדיחות לילדים, בדיחות למבוגרים, בדיחות מי זה, בדיחות טוק טוק, בדיחות על עדות, בדיחות על נישואים, בדיחות על בגידות, בדיחות על חיות, בדיחות קצרות, בדיחות ארוכות, שורות מחץ, משפטים מצחיקים, בדיחות קרש, בדיחות טפשיות, בדיחות משטרה, בדיחות של שורה אחת ועוד המון בדיחות מצחיקות.

איזה ראש ממשלה אוהב את האזרחים יותר?

ראשי ממשלת אנגליה, צרפת ורוסיה טסים מלונדון למוסקבה כדי להשתתף בוועידה בין לאומית, ובדרך הם מתווכחים ביניהם מי אוהב את מדינתו ובני עמו הכי הרבה. בתחילת הטיסה ראש ממשלת אנגליה משקיף על אדמת ארצו, וכדי לעשות רושם על חבריו לטיסה הוא אומר: "אחחח מדינתי היפה, כמה שהייתי רוצה לזרוק מהמטוס את כל הכסף שלי כדי שבני עמי יוכלו ליהנות ממנו, אבל עד שהוא יגיע לקרקע הוא בטח יעוף עם הרוח אל תוך הים". בהמשך הטיסה, כשהמטוס עבר מעל צרפת, ראש הממשלה הצרפתי פנה אל שני המנהיגים האחרים ואמר: "צרפת מון שרי, כמה שהייתי רוצה לזרוק מהחלון את אוסף היינות העתיקים שלי כדי שבני עמי יוכלו ליהנות מהם, אבל לצערי איש לא יוכל לשתות אותם כשהבקבוקים יתנפצו על הקרקע". כשהמטוס נכנס לגבולות של רוסיה נאנח ראש הממשלה שלה בעצב ואמר "אימא רוסיה הגדולה, כמה שהייתי רוצה לגרום לבני עמי לשמוח ולזרוק את שניכם מהמטוס, אבל אחרי שתגיעו לקרקע אף אחד כבר לא יזהה אתכם..."

הזקן עם השלייקעס והקטנוע או הרופא עם הפרארי - מי ינצח?

רופא אחד ניצל את המשכורת הגבוהה שקיבל בשנים האחרונות ופינק את עצמו בפרארי GTO חדשהוירקה, והוא החליט לקחת אותה לסיבוב ברגע שהוא קיבל אותה. כשעצר ברמזור אדום, לידו עצר גם איש זקן בקטנוע עם סירה, לבוש בבגדים ישנים ושלייקעס. האיש הזקן ראה את המכונית, התלהב מיד, סימן לרופא לפתוח את החלון ואמר לו "איזה רכב זה?" "זו פרארי GTO – היא עולה 2.5 מיליון דולר!" "זה הרבה כסף", אמר הזקן והוסיף, "למה היא עולה כל כך הרבה?" "זה בגלל שהיא מגיעה למהירות של 300 קמ"ש תוך שניות ספורות!", אמר הרופא בגאווה. האיש הזקן שאל "אכפת לך אם אסתכל עליה מבפנים?" "כמובן שלא" ענה רופא. האיש הזקן הכניס את הראש שלו דרך החלון של הפרארי והסתכל פנימה. לאחר מכן הוא התיישב בחזרה על הקטנוע שלו ואמר, "זו בהחלט מכונית מדהימה, אבל אני אשאר עם הקטנוע שלי". כשהאור התחלף בחזרה לירוק, הרופא החליט להראות לזקן מה הרכב שלו באמת יכול לעשות. הרופא לחץ על דוושת הגז ותוך שניות הגיע למהירות 120 קמ"ש. לפתע הוא הבחין במראה האחורית בנקודה קטנה שמתקרבת אליו במהרה. "מה לעזאזל יכול להיות יותר מהיר מהפרארי שלי?" שאל את עצמו הרופא, והגביר את המהירות ל-150 קמ"ש. לאחר מכן הוא ראה את האיש הזקן על הקטנוע שלו צובר מהירות אט אט מאחוריו. הרופא נדהם והחליט להגביר את המהירות של הפרארי ל-180 קמ"ש. הוא הרגיש די טוב עם עצמו עד שראה את הזקן מאחוריו שוב צובר תאוצה! לאחר 10 שניות הקטנוע של הזקן השיג אותו שוב מאחור, ולא משנה כמה הרופא לחץ על הגז, הקטנוע רק המשיך להתקדם לכיוונו במראה. לפתע האופנוע פגע בפרארי מאחור, ולמרבה המזל הזקן הצליח להישאר עליו בריא ושלם, גם לאחר התאונה. הרופא עצר מיד, קפץ מתוך מושב הנהג והלך לבדוק מה שלומו של האיש הזקן. הוא ניגש אליו במהירות ושאל אותו "אתה בסדר?! אני רופא! אם נפצעת אוכל לעזור לך! יש משהו שאני יכול לעשות?" האיש הזקן היה נראה מבוהל ומבולבל, ומהר מאוד הבהלה שלו התחלפה בכעס כשאמר "שחרר את השלייקעס שלי מהמראה שלך!"

הגבר הזה עובר תקופה קשה מאוד עם משפחתו

גבר מבוגר נכנס ערב אחד לפאב שכונתי ופנה אל הברמן עם בקשה מוזרה למדי: "תן לי 6 כוסות של הוודקה הכי חזקה שלכם". אחרי ההלם הראשוני מהבקשה הברמן מתחיל להכין לגבר את המשקאות שלו, ותוך כדי הוא אומר לו, "ואוו, כנראה שהיה לך יום ממש קשוח אם אתה רוצה לשתות כל כך הרבה". "אל תשאל איזה יום היה לי היום..." אמר הגבר, "גיליתי שאחי הגדול הומוסקסואל". למחרת, אותו גבר נכנס לאותו פאב ופונה אל הברמן פעם נוספת, "תן לי 6 כוסות של הוודקה הכי חזקה שלכם". כשהברמן שאל אותו מה קרה הפעם הוא השיב: "אחרי כל הבלאגן של אתמול, גם אחי הצעיר החליט להודיע לכל המשפחה שהוא הומוסקסואל!". למחרת בערב, בפעם השלישית ברציפות, נכנס אותו הגבר לפאב השכונתי ומתיישב מול הברמן עם פנים נפולות. הברמן מבין את הרמז וישר מתחיל להכין 6 כוסות וודקה. "תגיד לי", הוא שואל אותו תוך כדי ההכנה, "יש בכלל מישהו במשפחה שלך שאוהב נשים???". "כן!" ענה הגבר והתחיל לבכות, "אישתי!!!"

ארנב ונחש עיוורים נפגשים ביער

נחש עיוור וארנב עיוור נתקלו זה בזה יום אחד בקרחת היער. פנה הנחש אל הארנב ואמר לו: "סלח לי, איזה מין חיה אתה? אני פשוט עיוור ולא רואה שום דבר". ענה לו הארנב: "מתנצל, אבל גם אני לא ממש יודע, אני עיוור כמוך ואף פעם לא ראיתי את עצמי, או הבנתי מה אני בדיוק. שמע, אם אתה כבר פה, אולי תוכל למשש אותי ולגלות לי איזה מין חיה אני?". "אין בעיה" השיב הנחש, נכרך מסביב לארנב ומישש כך את כל גופו. לבסוף שיחרר הנחש את לפיתתו מהארנב, וסיכם בפניו כך: "תשמע, הרגשתי שאתה קטן מימדים, רך ופרוותי, עם זוג רגליים אחוריות בשרניות, אוזניים ארוכות וגמישות, אף קטן, פחוס ולחלוחי, שפמפם ארוך וזנב צמרירי. אם ככה אתה חייב להיות ארנב!". "מעולה! סוף סוף אני יודע מי אני!" אמר הארנב, ואז פנה להיפרד מהנחש: "תודה רבה לך אדון... אה, רגע, איזה חיה אתה בכלל, אתה יודע?". ענה לו הנחש: "האמת היא שממש לא. אולי תעשה לי טובה בחזרה – תמשש אותי גם ותזהה מה אני בדיוק". הסכים הארנב להשיב לנחש טובה תחת טובה, והחל למשש אותו לכל אורכו באמצעות כפותיו. בסיום הבדיקה פנה הארנב לנחש ואמר לו כך: "תשמע, הרגשתי שאתה מחוספס לחלוטין, שיש לך דם קר, אין לך שום עמוד שדרה, אתה גמיש, חלקלק וחסר ביצים. אם ככה - אתה חייב להיות פוליטיקאי!".

בחור אחד נכנס לבית מרקחת...

יום אחד נכנס לחנות הפארם של יפית בחור, וביקש לדעת היכן נמצא מדף ההיגיינה הנשית. יפית הנחתה אותו אל המעבר שבו ממוקם המדף, הבחור ניגש אליו, הביט בו בתמיהה למשך מספר רגעים, ואז פנה שוב ליפית ושאל אותה: "סלחי לי, איפה יש לכם כאן צמר גפן?", יפית כיוונה אותו למקום הנכון, ואחרי כמה דקות ראתה אותו חוזר עם מספר שקיות מן המוצר. "יש לכם פה אולי חוטי תפירה?" שאל הבחור את יפית, שבתגובה הצביעה לכיוון עמדת מוצרי התפירה ושלחה אותו אליה; הבחור חזר משם עם חבילת חוטי תפירה לבנים. "אולי יש לכם גם במקרה איזה קופסת קרטון קטנה" שאל הבחור את יפית. "אני אבדוק מאחור" השיבה, הלכה, ולאחר כמה רגעים חזרה עם הקופסה המבוקשת. הבחור שם את כל המוצרים שלקח בקופסה שהביאה לו יפית, וביקש ממנה לעשות לו חשבון. "שמע, אני לא רוצה להיות חוצפנית" אמרה לו יפית לפני שהתפנתה לעריכת החשבון, "אבל אני חייבת לשאול: כשנכנסת לפה ביקשת לדעת איפה מדף מוצרי ההיגיינה הנשית, ואז ניגשת אליו, הבטת בו, אבל בסוף לא לקחת ממנו כלום. בסוף, אתה בא אליי עם מלא מוצרים לא קשורים בכלל. מה בדיוק הסיפור?" ענה לה הבחור: "תשמעי, זה פשוט - חברה שלי שלחה אותי לקנות לה טמפונים. בהתחלה חשבתי באמת להביא לה בדיוק את מה שביקשה, אבל אז נזכרתי שאתמול, כשביקשתי ממנה להביא לי חפיסת סיגריות, היא חזרה הביתה עם חבילת טבק וכמה ניירות לגלגול. אז פתאום הבנתי – אם היא חושבת שאני יכול לגלגל את הסיגריות לעצמי, אז גם אני יכול לחשוב שהיא מסוגלת לגלגל את הטמפונים לעצמה".

האישה שכל הזמן זוכה בלוטו

אישתו של דרור חזרה הביתה מאוחר מהעבודה עם תיק חדש שנראה איכותי ויקר מאוד. "מתוקה, זה נראה כאילו יש לך תיק חדש של ג'וצי! איך השגת אותו?" הוא שאל אותה. "הבוס שלי ואני קנינו היום כרטיס לוטו ביחד וזכינו! קניתי את התיק הזה עם החצי שלי מהכסף". שבוע לאחר מכן אישתו של דרור שוב נכנסה הביתה מאוחר, הפעם עם משקפי שמש חדשות, מה שכמובן גורם לו לשאול אותה איפה היא קנתה אותם וכמה הם עלו. "אתה לא תאמין! לי ולבוס שלי עוד נשאר קצת כסף מהזכייה של שבוע שעבר, אז קנינו היום עוד כרטיס לוטו ושוב זכינו. עם החצי שלי מהכסף החלטתי לקנות את המשקפיים האלה ולהתפנק קצת". עוד שבוע עובר ואישתו של דרור נכנסת הביתה בשעת לילה מאוחרת עם צמיד חדש על היד. "תני לי לנחש" הוא אומר לה, "את והבוס שלך שוב זכיתם בלוטו?" "כן! זה ממש מדהים איזה מזל מטורף יש לנו! בדיוק עכשיו קניתי לעצמי את הצמיד הזה והאמת היא שאני ממש מותשת מכל הבלגן בחנות, יש סיכוי שאתה תעשה לי טובה ענקית ותמלא לי את האמבטיה כדי שאני אוכל לנוח קצת?" "הכל בשבילך יקירתי..." ענה דרור. כעבור כמה דקות האישה מגיעה לחדר המקלחת ורואה שהאמבטיה מלאה רק בס"מ וחצי של מים. "דרור מה זאת הבדיחה הזאת? איך נראה לך שאני אעשה אמבטיה עם כל כך מעט מים?" "מה את רוצה מתוקה? אני שמתי מעט מים כי אני לא רוצה להרטיב את "כרטיס הלוטו" שלך!"

המורה שחשבה שהיא יכולה לנחש הכל...

בסוף השנה הביאו כל הילדים מכיתה א' 2 של המורה רחל מתנות לרגל סיום שנת הלימודים. הראשון שניגש אל המורה היה דוד, שההורים שלו ניהלו חנות פרחים. רחל לקחה את המתנה העטופה, ניערה אותה קלות, הריחה אותה ולבסוף אמרה לילד הקטן: "קנית לי פרחים!" "איך ידעת?!" שאל דוד הקטן בהלם, ורחל פשוט חייכה ואמרה לו תודה. אחר כך ניגשה אליה בתיה, שההורים שלה עבדו בחנות ממתקים. רחל לקחה מבתיה חבילה עטופה בסרט, ניערה אותה, הריחה אותה ולבסוף אמרה: "קנית לי סוכריות ושוקולדים!" גם בתיה הייתה בהלם מיכולת הניחוש המדהימה של המורה שלה, ורחל אמרה לה תודה וקראה לתלמיד הבא, חזי, שההורים שלו עבדו בחנות המשקאות של העיר. חזי הניח לפני המורה שלו קופסה גדולה וכבדה שממנה דלף נוזל. המורה בחנה את הקופסה, הריחה את הנוזל, טבלה בו אצבע וטעמה אותו קלות. "קנית לי יין לבן!" היא הכריזה, אך למרבה הפתעתה חזי ענה "לא, המורה". מבולבלת, רחל טעמה את הנוזל פעם נוספת ורצתה לנסות לשער בשנית. "שמפניה?" היא שאלה וחזי שוב השיב שלא. "בירה? רום? ויסקי?" ניסתה לנחש המורה המבולבלת, וחזי הניד בראשו בכל פעם. "בסדר אני לא יודעת, אתה רוצה לספר לי מה קנית לי?" שאלה רחל. "בטח!" ענה חזי, "זה גור כלבים!"

מה לא מבינים במזרח התיכון?

מועצה מיוחדת של האו"ם להתמודדות עם בעיית הרעב העולמי החליטה לבצע סקר בינלאומי כדי לבחון את דעת הקהל בנושא ולבדוק אפיקים אפשריים למציאת פתרונות. כדי שלא להעמיס על אנשים ולנסות לגרום לכך שהסקר יהיה כמה שיותר נוח ופשוט, החליטו לנסח אותו באופן אחיד ולכלול בו רק שאלה אחת: "שלום, ענה במלוא הכנות - מהי הדעה שלך על הפתרונות הטכנולוגיים האפשריים לבעיית מחסור המזון בשאר חלקי העולם?" למרות זאת, הסקר היה כישלון מוחלט... באפריקה אנשים לא ידעו מה זה "מזון". במזרח אירופה לא ידעו מה זה "כנות". במערב אירופה לא ידעו מה זה "מחסור". בסין לא ידעו מה זה "דעה". בדרום אמריקה לא ידעו מה זה "טכנולוגיים". בארה"ב לא ידעו מה זה "בשאר חלקי העולם". ובמזרח התיכון בכלל לא הצליחו להתקדם מעבר למילה הראשונה...

השייח' הפרסי הנדיב

שייח' פרסי מפורסם ועשיר הגיע לבית חולים בעקבות בעיה רפואית דחופה ומיד נשלח לחדר ניתוח כדי שהרופאים יוכלו לנסות להציל את חייו, הייתה רק בעיה אחת, לשייח' היה סוג דם נדיר מאוד ובבית החולים לא היו מנות דם מתאימות, למרבה המזל, לאחר בירור קצר הרופאים גילו שבבית החולים מבקר יהודי צעיר שיש לו את סוג הדם המתאים. השייח' הבטיח לצעיר פיצוי הולם אם הוא יסכים לתרום לו דם כדי שהוא יוכל לעבור את הניתוח, והיהודי הסכים בשמחה. הניתוח עבר בהצלחה והשייח' היה נאמן להבטחתו – כמה ימים לאחר שהוא יצא מבית החולים הוא קנה ליהודי שעון רולקס יוקרתי ומכונית BMW חדשה. שבוע ימים לאחר מכן השייח' הגיע לבית החולים כדי לעבור ביקורת לאחר הניתוח ולרוע המזל הרופאים גילו שמשהו השתבש בצורה נוראית ושיש צורך לערוך ניתוח דחוף נוסף. בצירוף מקרים מדהים, אותו צעיר יהודי שתרם לשייח' דם עבור הטיפול הקודם שלו ביקר בבית החולים שוב בדיוק באותו היום, וכדי לאפשר לו לעבור את הניתוח הדחוף ומציל החיים השייח' ביקש מהרופאים לפנות אליו לצורך קבלת תרומת דם נוספת בתמורה לפיצוי הולם. היהודי הסכים בשמחה להעניק תרומת דם נוספת, וכעבור כמה ימים כשהוא כבר חזר לביתו, הוא שמע דפיקה בדלת וגילה שם שליח שנתן לו מעטפה יוקרתית עם החותמת האישית של השייח'. 'כרטיסי טיסה? צ'ק על סכום כסף מטורף? מעניין מה הוא הביא לי הפעם...' חשב הצעיר. אך כשהוא פתח אותה הוא מצא בפנים רק כרטיס ברכה פשוט שעליו היו כתובות כמה מילות תודה. מבולבל ומאוכזב, התקשר הצעיר לשייח' הפרסי ושאל אותו "תגיד, איך זה יכול להיות שבפעם הקודמת שעזרתי לך אתה היית כל כך נדיב והענקת לי מתנות נפלאות, ובפעם השנייה שאני מציל את החיים שלך כל מה שאני מקבל זה כרטיס ברכה מסכן?" "תראה..." ענה השייח', "בפעם הראשונה שעזרת לי הייתי 100% פרסי גאה והייתי חייב לך פיצוי הולם. עכשיו כשיש לי את הדם שלך בגוף אני כבר כמעט כמוך! אז לא צריך לעשות עניין גדול מקצת עזרה של יהודי ליהודי..."

יכול להיות יותר גרוע...

יום אחד הלך יוסי ברחוב, ולפתע הוא פגש את אבי, חבר שלמד איתו בבית הספר לפני כמה עשורים. יוסי קרא לו ושאל לשלומו. "לא כל כך טוב..." השיב אבי. יוסי שאל בדאגה מה קרה, וחברו ענה: "ובכן, כרגע פשטתי את הרגל ועליי להאכיל משפחה שלמה. אין לי מושג איך אעשה זאת". בתגובה, ניסה יוסי לנחם אותו עם חצי חיוך ומשפט קצרצר: "יכול להיות יותר גרוע..." ולאחר מכן נפרד ממנו לשלום והלך לדרכו. הם נפגשו שוב חודש לאחר מכן, במסעדה. יוסי שוב התעניין לשלומו של אבי, שהפעם ענה: "נורא! הבית שלי נשרף אתמול!" שוב השיב לו יוסי: "יכול להיות יותר גרוע..." והמשיך לעיסוקיו. כעבור כמה זמן הם נפגשו בשלישית, וגם הפעם יוסי שאל לשלומו של אבי. חברו השיב: "המצב רק הדרדר! אשתי עזבה אותי לא מזמן!" יוסי הנהן בראשו לאות הבנה וענה את תשובתו הרגילה, "יכול להיות יותר גרוע..." הפעם, סירב אבי לקבל את תגובתו, ואמר בתקיפות: "אני לא מצליח להבין אותך! אני כל פעם מספר לך כמה קשה לי ואילו אסונות נפלו עליי, וכל מה שיש לך להגיד לי הוא שיכול להיות יותר גרוע?! איך יכול להיות יותר גרוע מכל מה שחוויתי?!" יוסי השיב לו: "יכול להיות יותר גרוע, כי כל זה יכול היה לקרות לי..."

מה עשו שלושה גברים שצריכים לעבור נהר סוער?

שלושה גברים יצאו לטיול ביער ואחרי הליכה ממושכת הם לפתע הגיעו לנהר רחב וסוער. הם לא ראו שום דרך לעבור אותו ולכן משום שהם לא רצו לחזור על עקבותיהם, לא הייתה להם שום ברירה אלא להתפלל לעזרה. "אלוהים, בבקשה תן לי את הכוח לעבור את הנהר המסוכן הזה" אמר הגבר הראשון, ולפתע השרירים בידיים וברגליים שלו התנפחו והתמלאו בכוח, מה שאפשר לו לשחות בנהר, ולאחר הרבה מאבקים, להגיע לגדה השנייה כעבור כשעה. הגבר השני ראה את הנס המדהים הזה, והחליט גם הוא להתפלל: "אלוהים, תן לי בבקשה את הכוח ואת הכלים לעבור את הנהר הזה". לפתע השרירים בידיים וברגליים שלו התנפחו והתמלאו בכוח, ומולו הופיעה סירת משוטים קטנה. הגבר השני נכנס לתוכה וללא מאמץ הצליח לחתור אל הצד השני של הגדה ולהגיע לשם בתוך חצי שעה. הגבר השלישי ראה את מה שקרה לשני חבריו, והחליט גם הוא להתפלל: "אלוהים, תן לי בבקשה את הכוח, הכלים והחכמה שיעזרו לי לעבור את הנהר הזה". לפתע, הגבר השלישי הפך לאישה שהוציאה מפה מהתיק שלה, הלכה 100 מטר במורד הנהר עד שהגיעה לגשר ועברה לגדה השנייה בתוך 5 דקות.

מה קרה כשפיתום החליט להשתעשע בכפר ערבי?

פיתום אחד הגיע לכפר ערבי, שם הוא ראה את אחד המקומיים יושב על כיסא ליד ביתו, ולצדו הכלב שלו. הפיתום חשב לעצמו שהוא יכול להשתעשע קצת, ושאל את הערבי, "אכפת לך אם אדבר עם הכלב שלך?" הערבי לא הבין על מה הבחור שמולו מדבר, ואמר, "תגיד לי, אתה מטומטם? נראה לך שהכלב שלי יודע לדבר?" הפיתום פנה לכלב ואמר, "שלום חמוד, מה שלומך?", ואז דיבר מהבטן וענה בשם הכלב, "בסדר גמור". הערבי פער את הפה בתדהמה, והפיתום המשיך, "הבחור הזה פה הוא הבעלים שלך?" הכלב ענה, "כן". הפיתום שאל את הכלב, "איך הוא מתייחס אליך?", והכלב ענה, "הוא מתייחס אלי טוב. מוציא אותי לטיול, מאכיל אותי טוב ומשחק איתי לפעמים". הערבי היה בהלם מוחלט, והפיתום שאל אותו, "אכפת לך אם אדבר עם הסוס שלך?" הערבי ענה, "הסוס לא יודע לדבר... אני חושב...", והפיתום פנה לחיה ואמר, "שלום סוס, מה שלומך?" הסוס ענה, "שלומי בסדר" והערבי קם על רגליו ולא האמין למשמע אוזניו. הפיתום שאל את הסוס, "איך הבחור הזה מתייחס אליך?", והסוס אמר, "הוא דואג לי היטב, תודה ששאלת. הוא רוכב עלי לפעמים, מבריש אותי כשצריך ומחליף לי פרסות אחת לזמן מה". הערבי הרגיש שהוא עומד להתעלף, והפיתום שרצה להמשיך את המשחק שאל אותו, "אכפת לך אם אדבר עם העז שלך?" הערבי מיד הזדקף וענה בפאניקה: "אל תאמין לשום דבר שהיא אומרת, היא שקרנית!"

הפוליטיקאים שצריכים לבחור בין גן עדן לגיהנום

אדם אחד מת והגיע לשערי גן עדן. המלאך שעמד בכניסה בחן אותו ושאל, "אתה פוליטיקאי נכון?". האדם ענה "אכן", והמלאך אמר, "אם כך, לך תעמוד עם הקבוצה הזו ששם, ועוד מעט אגיע להדריך אתכם". הפוליטיקאי נלחץ לרגע ושאל, "יש איזושהי בעיה מיוחדת?", והמלאך השיב, "לא לא, כלל לא – להיפך! בדרך כלל היינו שולחים פוליטיקאים ישירות לגיהנום, אבל לאחרונה אימצנו שיטה חדשה לבחירת גורלם של שליחי ציבור שכמותם. אל תדאג, כשאגיע אליכם אסביר את הכל". הפוליטיקאי הלך לעמוד לצד שאר הפוליטיקאים. לא חלף הרבה זמן עד שהמלאך ניגש אליהם ואמר: "ובכן חברים, אתם תשמחו לשמוע שיש לכם הרבה מזל, כי מעתה תוכלו לבחור איך תרצו לבלות את הנצח שלכם אחרי המוות – בגן עדן או בגיהנום. עם זאת, לפני שתקבלו החלטה, עליכם לבלות יום שלם בגיהנום. אחריו יהיה לכם יום שלם שבו תצטרכו לקבוע יחדיו אם אתם מעוניינים להישאר בגיהנום או לעבור לגן עדן". המלאך הקיש באצבעותיו, והפוליטיקאים נעלמו בבת אחת והופיעו בגיהנום. להפתעתם, כולם מצאו את עצמם יושבים עם חלוקים על ספות בלובי של בית מלון 5 כוכבים. השטן עמד מולם בחליפה, חייך ואמר: "ברוכים הבאים לגיהנום, כאן תוכלו לבלות את הנצח שלכם אם רק תבחרו בכך". אחד הפוליטיקאים אמר: "לא ככה דמיינתי את הגיהנום", והשטן הגיב: "ובכן, אני חייב להודות שהציגו אותנו בצורה קצת קשה על האדמה – אתם יודעים בעצמכם איך התקשורת נוהגת להקצין כל דבר. למען האמת, די טוב כאן – תראו בעצמכם". באותו הרגע הגיעו אל הלובי שדונים קטנים והגישו לכל אחד מהפוליטיקאים כוס שמפניה, ולאחר מכן השטן הוביל אותם אל מחוץ לבית המלון – שם התגלה בפניהם מסלול גולף ענק, שחיכה רק להם. עוד לפני שהם הספיקו לקחת אלות גולף, עשרות דוגמניות ניגשו אליהם וסיפרו להם כמה שהן מעריצות אותם ורוצות רק לעשות אותם מאושרים. הפוליטיקאים העבירו יום שלם במגרש הגולף, ולכל אורך הזמן שתו, אכלו טוב, בילו וצחקו עם הדוגמניות והשטן. ביום למחרת, הפוליטיקאים אפילו לא היו צריכים לחשוב ולהתדיין יותר מדי. כשעשו הצבעה, כולם החליטו פה אחד כי הם מעוניינים להישאר בגיהנום. עבר עוד יום והמלאך ניגש אליהם ושאל, "החלטתם איך אתם רוצים לבלות את הנצח?" וכולם אמרו יחדיו – "בגיהנום!" המלאך הקיש באצבעותיו, והפעם הפוליטיקאים מצאו את עצמם במקום קודר, לוהט ואפל, כשצרחות מקיפות אותם מכל עבר ושדונים עוטים עליהם עם קלשונים בידיהם. מאחוריהם הגיח השטן, שוב לבוש בחליפה והפעם חיוך נבזי על פניו. אחד הפוליטיקאים צעק מיד בכעס: "מה זה?! איפה בית המלון? איפה מסלול הגולף?! איפה השמפניה?! איפה הדוגמניות?!" "מה שראיתם היה בסך הכל המצע שלי, עכשיו אנחנו אחרי הבחירות!"

האישה שמגדלת 10 ילדים בלי לעבוד

כתבת חדשות מקומית שמעה על אישה שמצליחה לגדל עשרה ילדים בלי בעיות ולדאוג לכל מחסור שלהם, למרות שהיא בכלל לא עובדת. היא הגיעה לבית של האישה המסתורית כדי לבדוק איך זה ייתכן והופתעה לגלות שהוא היה גדול למדי ומטופח היטב. היא דפקה בדלת והופתעה פעם נוספת כשראתה שהאישה שפתחה אותה עבורה הייתה בסך הכל בת כ-30. הכתבת הסבירה לאישה שהיא רוצה לראיין אותה, והיא הסכימה. "הבנתי שיש לך עשרה ילדים, זה נכון?" פתחה הכתבת ושאלה. "נכון מאוד" השיבה האישה. "וזה נכון שאת בכלל לא עובדת?" המשיכה הכתבת. "זה נכון מאוד" חזרה האישה ואמרה. "לא קשה לך לגדל אותם ככה?" שאלה הכתבת בפליאה. "בכלל לא, הם ילדים מאוד נוחים וממושמעים, תמיד באים כשאני קוראת להם ועושים את מה שאני מבקשת" ענתה האישה. "מעניין מאוד, אפשר לדעת איך קוראים להם?" ניסתה הכתבת להקשות. "כמובן, קוראים להם משה, משה, משה, משה, משה, משה, משה, משה, משה ומשה". "רגע מה?" שאלה הכתבת ההמומה, "לכל 10 הילדים שלך קוראים משה? איך זה הגיוני???" "ככה יצא" הגיבה האישה באדישות. "אז מה את עושה אם את רוצה לקרוא להם לאכול או לצאת מהבית?" חקרה הכתבת. "אני פשוט קוראת 'משה' והם כולם באים" השיבה האישה. "אבל מה את עושה כדי שרק אחד מהם יבוא ולא כולם?" המשיכה הכתבת המבולבלת. "אה זה קל, אני פשוט קוראת להם בשם המשפחה שלהם!"

מתאבק שניצח בזכות מהלך לא צפוי

קרב היאבקות חשוב בין אלוף הארץ לבין סגנו , עמד להיערך בזירת היאבקות הומת אדם. רגע לפני תחילת הקרב, ישבו הטוען לכתר ומאמנו בחדר ההלבשה ושוחחו ביניהם. המאמן אמר: "אני אומר לך עוד פעם את מה שאמרתי לך כבר אלף פעמים: לא משנה מה קורה, אל תיתן לו לעשות עליך את אחיזת הבייגלה! אף אחד עוד לא הצליח להשתחרר ממנה!" המתאבק הנהן בראשו בהסכמה, קם מן המקום והחל להתאמן על תנועותיו תוך כדי שהוא קורא: "אני לא אתן לו לעשות עליי את הבייגלה, המאמן!". "טוב מאוד!" קרא לעברו חזרה המאמן, "תזכור: אל תיתן לו שום צ'אנס לעשות את הבייגלה!" האורות סביב הזירה נדלקו, הקהל שאג בהתלהבות ושני המתאבקים נכנסו לתוך הזירה, לקול הכרוז שהציג אותם ותשועות הקהל. רגע לפני שהקרב התחיל, הסגן נעמד בפינת הזירה וקיבל תזכורת אחרונה מן המאמן שלו: "אל תשכח – אסור לך לתת לו לעשות עליך את הבייגלה, שמעת?". המתמודד הנהן בראשו בחיוב והתקדם לעבר מרכז הזירה. הפעמון צלצל – והקרב החל! שני המתמודדים החלו להתאבק זה מול זה, הגופים התנגשו והתערבלו במלוא הכוח, הקהל געש, שאג והריע. תוך רגעים קצרים המתאבקים מצאו עצמם מתגוששים זה עם זה על רצפת הזירה. לפתע שם לב מאמנו של הסגן לתנועה מהירה שעושה האלוף. "הבייגלה..." לחש לעצמו בייאוש, אחז במגבת והתכוון לזרוק אותה לכיוון הזירה כדי להכריז על כניעה – הוא ידע שלמתאבק שלו אין שום סיכוי. "3...2..." החל שופט הקרב לספור לאחור. לפתע, נשמעה צרחה מחרישת אוזניים ממרכז הזירה. שני המתאבקים נפרדו בתנועה מהירה זה מזה, חזרו להתגושש לעוד רגע קצר, ולפני שמישהו בכלל שם לב – הסגן ריתק את האלוף לרצפה. "3...2...1..." ספר השופט, ואז הניף את ידו של הסגן והכריז עליו כאלוף החדש. פיו של מאמנו של הסגן, שהפך ברגע אחד לאלוף הארץ, נשמט אל הרצפה, כשידו עדיין אוחזת במגבת שהתכוון לזרוק פנימה. הוא עמד לצד הזירה נדהם והמום, לא מסוגל לזוז. האלוף החדש נישא אל חדר ההלבשה על ידי אוהדיו החוגגים, והמאמן אחריו. כשהם ניצבו זה מול זה, צעק המאמן אל עבר המתאבק בחיוך גדול: "מדהים אתה! איך עשית את זה??? אף אחד לא הצליח להשתחרר מהבייגלה אף פעם!" ענה לו האלוף החדש: "אני יודע שהזהרת אותי מהבייגלה אלף פעם... אבל מה יכולתי לעשות? הוא היה ממש טוב. לפני שבכלל הבנתי מה קורה, שמעתי את הספירה ולא יכולתי לזוז". "אז מה עשית?" שאל המאמן. השיב המתאבק: "באותו רגע הסתכלתי למעלה וראיתי מפשעה ממש מול הפנים שלי. קלטתי שאין לי מה להפסיד, אז פשוט נשכתי אותה הכי חזק שיכולתי... אתה לא מאמין כמה כוח אתה יכול לקבל רק מלנשוך את האשכים של עצמך!"

היהודייה שרצתה למצוא חדר פנוי במלון

בלילה אירופאי קר אחד בשנת 1935, תמרה גולדשטיין, אישה יהודייה מבוגרת, נכנסה לבית מלון בעיר מבודדת לאחר שמכוניתה התקלקלה, הציגה את עצמה בפני פקיד הקבלה וביקשה חדר ללילה. "אני מצטער גברתי, אין לנו חדרים פנויים במלון" הוא אמר לה. "אבל יש שלט על הדלת שלכם שאומר שיש חדרים פנויים" הגיבה גברת גולדשטיין בפליאה. "זה כנראה בטעות" אמר הפקיד, "תצטרכי למצוא מקום אחר לישון בו". "אמרו לי שזה בית המלון היחיד בעיר" היא השיבה, "אולי תוכל לבדוק בכל זאת אם יש לכם איזה חדר בשבילי?" "אני מצטער גברת, אין לנו שום חדר בשבילך", אבל תוך כדי שהפקיד אמר את זה, ניגש לקבלת המלון גבר נסער עם מזוודה והודיע שהוא חייב לעזוב את החדר שלו בדחיפות בגלל מקרה חירום רפואי. הפקיד לקח מהגבר את המפתח של חדרו ותשלום עבור השהות שלו, ואז גברת גולדשטיין פנתה אליו שוב ואמרה "אז מה לגבי עכשיו, אני יכולה לקבל את החדר של האדון הזה?". "תראי גברת..." פנה אליה הפקיד, "לא רציתי להגיד לך את זה מקודם, אבל את פשוט לא יכולה לישון כאן. בית המלון הזה לא מקבל יהודים". "מי אמר שאני יהודייה?, אני בכלל נוצרייה!" אמרה גברת גולדשטיין בפליאה. "קשה לי להאמין בזה", השיב לה הפקיד "אבל בואי נשאל אותך כמה שאלות ונגלה... מי היה בנו של אלוהים?" - "ישו" - "איך קראו לאימא שלו?" - "מרים" - "איפה הוא נולד?" - "בבית לחם" - "איפה בדיוק?" - "בתוך מערה" - "למה?" - "בטח בגלל ששמוק כמוך לא הסכים לתת חדר לאימא שלו רק בגלל שהיא יהודייה!"

כלב, תוכי וחתול הגיעו לגן העדן... מי מהם יישאר שם?

3 חיות מחמד נפטרו בשיבה טובה באותו היום והגיעו יחד לשערי גן עדן: הראשונה הייתה כלב גולדן רטיבר, השנייה תוכי דררה והשלישית חתול בית. כפי שהוא נהג לעשות עם כל חיות המחמד הנאמנות והטובות, החליט אלוהים לשוחח עם כל השלוש, כדי להחליט היכן בגן עדן לשכן אותן. ראשון פנה אלוהים אל הכלב ואמר לו: "בספר החיים שבידי כתוב לי שהיית כלב טוב מאוד. תגידי לי בבקשה, במילים שלך, מה בדיוק הכללים שעל פיהם התנהלת בעולם שלמטה? במה האמנת?" הכלב ענה: "אני האמנתי בנאמנות, בחברות, שותפות מלאה ובאהבה. הייתי חלק מוערך ואהוב מהמשפחה שאימצה אותי במשך שנים רבות". אלוהים חייך אל הגולדן רטריבר ואמר: "יש לך לב טהור ואוהב. אני מושיב אותך כאן, לימיני". שנית פנה אלוהים אל התוכי ושאל אותו: "תגיד לי עכשיו אתה אדוני הצבעוני, בספר החיים רשום לי שתמיד דאגת להנעים את זמנם של הסובבים אותך, במה אתה מאמין?", שאל אלוהים. ענה התוכי בהתרגשות: "אני מאמין בססגוניות של החיים ובצורך להעביר אותם עם כמה שיותר הנאה ומוזיקה. במשך שנים הצגתי את נוצותיי היפות לראווה ומילאתי את בית הבעלים שלי בקול ובמנגינה". "היופי שלך בהחלט מרשים", אמר לו אלוהים, "וקולך הערב ושיריך צריכים להישמע באוזני כל היקום. אני מושיב אותך כאן, לשמאלי". לבסוף פנה אלוהים אל החתול, ואמר לו: "עליך, אדוני הטורף הקטן, לא מצוין לי שום דבר בספר החיים. תוכל לפרט במה בדיוק אתה מאמין?" החתול הרים לרגע את מבטו ואמר באדישות: "אני מאמין שאתה יושב במקום שלי..."

על מה חשב הבעל באמצע הלילה?

לילה שגרתי אחד רחלי התעוררה במיטה שלה וראתה שמשה בעלה לא נמצא לידה. דלת חדר השינה הייתה פתוחה במקצת, ואור קלוש נראה מהקומה התחתונה של הבית. רחלי קמה על רגליה, לבשה במהירות את חלוק הבית שלה וירדה בשקט בשקט במדרגות אל הקומה התחתונה. היא גילתה שם את משה עומד מהורהר ליד החלון, מחזיק בידיו כוס קפה חמה ובוהה באופק, אבוד במחשבותיו. "מה קרה משה?" שאלה אותו רחלי בפליאה, "למה אתה עומד פה ככה בשעה כזאת של הלילה?" משה השתחרר לפתע מהרהוריו, פנה אל אשתו ואמר לה: "זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו כשהיינו צעירים?" "בערך, הייתי אז רק בת 18", ענתה רחלי. משה התייפח בעצב: "זוכרת איך אבא שלך השוטר תפס אותנו מתמזמזים במושב האחורי של האוטו שפילחנו ממנו?" "בטח, ברור שאני זוכרת" ענתה רחלי. המשיך משה ושאל: "ואת זוכרת איך שבאותו רגע הוא שלף את האקדח שלו, הצמיד לי אותו לפרצוף ואמר: 'או שאתה מתחתן איתה או שאני אדאג שתשב בכלא ל-20 שנה על פיתוי קטינות ועל גניבת רכב?'" "כן משה, אני זוכרת", אמרה רחלי בקוצר רוח, "אבל מה פתאום נהיית לי נוסטלגי באמצע הלילה?" "כי אם אם הייתי בוחר בכלא אז מחר בבוקר כבר הייתי יכול להיות בחוץ..."

מה קורה כשיהודי יושב ליד שני איראנים במטוס?

שני איראנים שטסו מטורקיה לאנגליה ביקשו באופן מפורש מושב אחד ליד החלון ואת המושב לידו. כשהם עלו למטוס הם גילו שיש 3 מושבים בכל צד, מה שאומר שיש לידם מושב ריק... בזמן שהם התארגנו במקומות שלהם, הם העלו כל מיני השערות בקשר לזהות האדם שישב בכיסא השלישי. אחד מהאיראנים קיווה שזאת תהיה אישה צעירה ונאה, והשני בכלל העדיף שהמושב יישאר ריק למשך כל הטיסה, אך בעודם מדברים ניגש אל השורה שלהם יהודי דתי מבוגר והתיישב לידם. אחרי שהמטוס המריא היהודי התרווח בכיסא שלו, חלץ נעליים וקרא ספר בשקט. לקראת סוף הטיסה, האיראני שישב במרכז השורה לפתע חשב על דרך להתעלל קצת ביהודי שהתיישב לידם, ולחש באוזן של חברו את התוכנית. זמן קצר לאחר מכן האיראני שישב ליד החלון החל להשתעל בפראות וחברו ביקש מהיהודי שיקום ויביא לו משהו לשתות כי הוא ליד המעבר. ברגע שהיהודי קם, לקח האיראני שישב לידו את אחת מהנעליים של היהודי, משך באפו וירק לתוכה בעוצמה. כשהיהודי חזר כעבור כמה דקות הוא הביא איתו כוס קולה והגיש אותה לאיראני שישב לידו. "תודה על העזרה אדוני. אני יכול לבקש ממך להביא גם לי כוס משקה? ככה אני לא אצטרך להטריח אותך לקום מהכיסא שוב כשאני אחזור". "בשמחה רבה" ענה היהודי וחזר שוב לאחורי המטוס כדי לבקש מהצוות כוס נוספת. בינתיים, שני האיראנים התפקעו מצחוק, וזה שישב ליד החלון לקח את הנעל השנייה של היהודי וירק כמות מכובדת מאוד גם בתוכה. היהודי חזר כעבור מספר דקות נוספות והביא איתו עוד כוס קולה שאותה הוא הגיש לאיראני השני שהסתיר את החיוך שלו והודה ליהודי בקצרה. כאשר המטוס נחת, היהודי נעל את נעליו וברגע שהוא הרגיש את הרטיבות ברגליו הוא מיד הבין מה קרה. "תגידו...", הוא נאנח ואמר לאיראנים שבקושי כבשו את החיוכים שלהם, "זה באמת נראה לכם מצחיק? זה באמת הכרחי? עד מתי שני העמים שלנו ימשיכו לריב? מתי נלמד להיות בני אדם? מתי נפסיק לירוק בתוך נעליים ולהשתין בתוך כוסות קולה?"

ילד צרפתי שמורתו שינתה את שמו..

מוחמד בן ה-6, שמתגורר עם הוריו בפריז, עולה לכיתה א' והולך בפעם הראשונה לבית הספר. בשיעור הראשון של היום, המורה מבררת את שמו של כל אחד מן התלמידים בכיתה. כשהיא מגיעה אל מוחמד, היא מסתכלת עליו ושואלת: "מה שמך, חמוד?" והוא עונה לה בתגובה: "מוחמד". המורה המופתעת מעקמת מעט את פרצופה, ואומרת לו: "פה בצרפת אין שם כזה מוחמד. מהיום השם שלך הוא ז'אן פייר". בסיומו של יום הלימודים חוזר מוחמד לביתו, ואיך שהוא פותח את דלת הבית ונכנס, אימו קוראת אליו: "מוחמד מתוק, איך היה בבית הספר? מה תרצה לאכול לארוחת הצהריים?". עונה לה הילד בהחלטיות: "מהיום לא קוראים לי מוחמד יותר, שמי הוא ז'אן פייר". אימו של מוחמד מגיעה במהירות לסלון, מסתכלת בזעזוע על הילד וצועקת עליו: "איך אתה מדבר? יום אחד בבית הספר וכבר שכחת את כל המורשת שלך?" ומורידה לו שתי סטירות, "חכה שאבא יגיע וישמע על זה". כשאבא של מוחמד חוזר הביתה מעבודתו ושומע מה הילד אמר, גם הוא מתעצבן ומוריד למוחמד 4 סטירות, שתיים על כל לחי. יום לאחר מכן שב מוחמד לבית הספר, וכאשר הוא נכנס לכיתה והמורה מבחינה בו, היא ישר שואלת אותו בבהלה: "ז'אן פייר, מה קרה לך? למה כל הפנים שלך אדומות ונפוחות?" "תראי מה זה, המורה" עונה לה מוחמד, "לא עבר יום אחד מאז שנהייתי צרפתי וכבר שני ערבים תקפו אותי".

למה נישואים הם מורה טוב ומיותר?

לרגל יום הנישואים ה-50 שלה, החברות הכי טובות של רחל החליטו להזמין אותה לסעודה חגיגית. אחרי ערב נהדר של אוכל , סיפורים והעלאת זיכרונות, אחת מהחברות פנתה אליה ושאלה: "אני ואת בדיוק באותו הגיל, אבל אני כבר גרושה פעמיים, ואת בילית את כל חייך עם אותו הגבר. מה למדת במשך כל השנים האלו על זוגיות ואהבה?" "הדבר הכי חשוב שאני למדתי הוא שמוסד הנישואים הוא המורה הכי טוב והכי מיותר בעולם" ענתה רחל. "למה את מתכוונת?" שאלה החברה הסקרנית. "בזמן הנישואים שלי ושל בעלי למדתי הרבה מאוד דברים..." סיפרה רחל, "למדתי על נאמנות, איפוק, על איך לא להתעצבן אפילו כשצריך לבקש משהו 100 פעם, איך לעקוף נושאים רגישים כמו 'התור של מי להוריד את הפח היום', פיתחתי סבלנות לדברים שמפריעים לי וגיליתי כמה חשוב לא להתייאש גם כשהכל נראה אבוד". כל החברות של רחל מאוד התרשמו מהתשובה שלה, אבל אחת מהן הייתה קצת מבולבלת. "רגע רחל," היא אמרה, "כל הדברים האלה שאת למדת חשובים מאוד, אז למה את אומרת שמוסד הנישואים הוא גם מורה מיותר?" "כי אם הייתי רווקה לא הייתי צריכה לדעת את כל הדברים האלה..."

הילד והדוגמנית על המטוס שעמד להתרסק

דוגמנית צעירה ומפורסמת התיישבה ליד נער צעיר במטוס נוסעים קטן ותוך כדי הטיסה שלהם, מערבולות אוויר נוראיות גורמות למטוס לרעוד ולהיכנס לצלילה מסוכנת לכיוון הקרקע. מיד הטייס קורא במערכת הכריזה לכל הנוסעים: "חברים, זה נראה רע, תחזיקו חזק!". כולם נכנסים לפאניקה ומתחילים לצרוח, חוץ מהנער הצעיר, שפונה ישירות לדוגמנית שיושבת לידו ואומר: "אני לא מאמין שיכול להיות שאני עומד למות ואף פעם לא נישקתי אישה!" בלהט הרגע הדוגמנית תופסת את ראשו של הנער ומנשקת אותו בעוצמה. "ואוו זה היה מדהים!" הוא אומר מתנשם, "אבל זה רק גורם לי לחשוב על זה שיכול להיות שאני עומד למות ואף פעם לא הרגשתי איך זה להחזיק חזה של אישה..." הדוגמנית מהססת לשבריר שנייה, אבל אז נזכרת שהיא כנראה עומדת למות גם כן, אז היא תופסת את שתי ידיו של הנער ומצמידה אותן לחזה שלה. "אני לא מאמין שזה קורה לי!" הנער אומר בהתרגשות, "אולי אני עוד אספיק להפוך לגבר לפני שנתרסק, אולי בבקשה תוכלי להגשים לי את המשאלה הזאת?" בגלל שהיא מרגישה שהיא כבר מחויבת לנער הצעיר שמולה, הדוגמנית מסכימה ומתחילה לפתוח את חגורת המושב שלה ולהוריד בגדים, אבל אז המטוס מתיישר ומפסיק לרעוד. כל הנוסעים נושמים לרווחה, הדוגמנית המפורסמת נרגעת והנער הצעיר לא מספיק להגשים את משאלתו... בסיום הטיסה כל הנוסעים שיוצאים מהמטוס לוחצים את ידו של הטייס, שעומד בפתח, ומודים לו בהתרגשות על כך שהצליח להשתלט על המצב ולהציל אותם. רק הנער הצעיר, שמגיח אחרון מהמטוס, יוצא עם פרצוף חמוץ, מתקרב אל הטייס ואומר לו: "אבא, כמה פעמים אני אצטרך להגיד לך את זה? בפעם הבאה תעשה את זה קצת יותר ארוך!"

הרב נגד הכומר: מה יהיה גורל היהודים בעיירה?

לפני שנים רבות בעיירה גדולה באיטליה, הכומר שעמד בראש הכנסייה המקומית החליט שיש להמיר את כל יהודי האזור לנצרות, ומי שיסרב יגורש. כמובן שהקהילה היהודית לא הסכימה לקבל את הגזירה הזאת בשתיקה, אז הם הציעו לכומר עסקה: לנהל דיון על הנושא עם הרב הראשי שלה בתקווה שזה יוכל לשנות את דעתו. אם הרב ינצח, היהודים יוכלו להמשיך לחיות את חייהם בשלום, ואם הכומר ינצח הם יעזבו את העיירה. הכומר הסכים להצעה, אבל ביום שבו נקבע הדיון התגלתה בעיה גדולה מאוד - הרב הזקן של הקהילה היהודית לא דיבר איטלקית והכומר לא דיבר עברית... "אני אשמח לתרגם עבורך את הרבי", אמר אחד מהיהודים לכומר, אך הוא סירב. "בדיון שכזה אין מקום למתורגמנים, אנחנו צריכים לדבר על נושאי דת חשובים ועל התנצרותם של כל היהודים באזור, אז רק אני והרב יכולים לתקשר. אם אנחנו לא יכולים לדבר זה עם זה, אז פשוט ננהל את הוויכוח הזה ללא מילים!" וכך יצא שהכומר והרב ישבו זה מול זה לצד שולחן בכנסייה המקומית בזמן שנציגי הקהילות שלהם הביטו בהם וחיכו לראות כיצד הם יפתרו את הסוגיה שעל הפרק. הכומר התחיל בכך שהוא הרים את כף ידו והראה לרב שלוש אצבעות. בתגובה, הרב הרים את כף ידו והראה לכומר אצבע אחת. לאחר מכן הכומר הרים אצבע אחת וסובב אותה סביב ראשו. הרב חשב למשך כמה שניות ואז הצביע עם האצבע שלו לכיוון האדמה. בתגובה, הכומר הניח על השולחן לחם קודש וכוס יין. כשהרב ראה את זה הוא הניח על השולחן תפוח עץ, וברגע שהוא עשה זאת הכומר קם בפתאומיות, הכריז שהרב החכם שכנע אותו וששום דבר רע לא יקרה ליהודים. מאוחר יותר באותו הערב שאלו את הכומר כמה מהתושבים הנוצרים של הכפר מה בדיוק קרה בינו לבין הרב, ולמה הוא שינה את דעתו לגבי המרת היהודים בעיירה. ענה להם הכומר: "בהתחלה הרמתי מול הרב שלוש אצבעות כדי לסמן את השילוש הקדוש של הנצרות שכל היהודים חייבים לקבל, ואז הוא הראה לי אצבע אחת כדי לסמן את האל האחד שעומד בבסיס שתי הדתות. אחר כך סובבתי את האצבע שלי סביבי כדי להראות לו שהאל נמצא בכל מקום בכנסייה, אז הוא הצביע על עצמו כדי להגיד לי שהאל נמצא גם בו ובאנשי הקהילה שלו. חשבתי שאני אצליח לשכנע אותו אם אני אזכיר לו את הניסים המופלאים שישו עשה בעזרת לחם הקודש והיין, אבל אז הרב שלף תפוח והזכיר לי שהאל האחד הוא שיצר את העולם ואת אדם וחווה, אז לא הייתה לי ברירה אלא לתת ליהודים לחיות באמונתם..." במקביל, אנשי הקהילה היהודית חגגו עם הרב שלהם, אבל גם היו סקרנים מאוד לשמוע איך הוא הצליח לשנות את דעתו של הכומר. "האמת היא שאין לי מושג!" אמר הרבי, "בהתחלה הוא סימן לי עם היד שהוא נותן לנו 3 ימים להתנצר או לעזוב את העיר, אז אמרתי לו שמצדי הוא יכול לדחוף אצבע! אחר כך הוא איים עלי שאנחנו מוקפים בנוצרים, אבל אני אמרתי לו שאנחנו נשארים כאן ואין לנו כוונה לעזוב!" "ומה קרה אחר כך?" שאלו כולם את הרב. "אני לא יודע!" הוא ענה, "פתאום הכומר המטורלל הזה שם את ארוחת הצהריים שלו על השולחן אז גם אני הוצאתי את שלי..."

כמה אנשים עובדים בישראל? הסטטיסטיקה המפתיעה

האוכלוסייה של ישראל מונה כ-8.5 מיליון תושבים. 2,840,625 מתוכם הם ילדים ונערים מתחת לגיל 18. זה משאיר רק 5,659,375 אנשים מעל לגיל העבודה המקובל. 2,254,692 מתוכם כבר יצאו לפנסיה. זה משאיר רק 3,404,683 אנשים כדי לעבוד. 1,368,943 מתוכם סובלים מנכות. זה משאיר רק 2,035,740 אנשים כדי לעבוד. 904,433 מתוכם עובדים בממשלה וברשויות מקומיות. זה משאיר רק 1,131,307 אנשים כדי לעבוד. בכל זמן נתון יש כ-200,000 אנשים בחופש. זה משאיר רק 931,307 אנשים כדי לעבוד. מתוכם 278,552 הם סטודנטים שמחפשים רק משרות חלקיות. זה משאיר רק 652,775 אנשים כדי לעבוד. מתוכם 237,266 אנשים נמצאים בשירות סדיר או קבע בצבא. זה משאיר רק 415,489 אנשים כדי לעבוד. מתוכם 176,247 אנשים הם אברכים. זה משאיר רק 239,242 אנשים לעבוד. מתוכם 143,588 אנשים מובטלים. זה משאיר רק 95,654 אנשים לעבוד. מתוכם 74,923 אנשים מאושפזים בבית חולים. זה משאיר רק 20,731 אנשים כדי לעבוד. מתוכם 20,729 אנשים בישראל נמצאים בכלא. זה משאיר רק 2 אנשים בשוק התעסוקה בישראל, אנחנו. אז בזמן שאני עושה את כל העבודה, כל מה שמעניין אותך זה לשבת מול המסך ולקרוא בדיחות. כל הכבוד לך, ממש כל הכבוד...

הגבר שסגר חשבון עם אשתו

גבר אחד חוזר לביתו מוקדם מהעבודה, נכנס לחדר השינה ומגלה את אישתו במיטה עם מישהו אחר... הבעל הנסער רותח מזעם, מוציא שני אקדחים מהכספת שבארון הבגדים ומכריז על דו קרב בינו לבין הגבר הזר - מי שיצליח לשלוף מהר יותר ולהרוג את השני, יזכה באישה. הזר מסכים והשניים מחליטים שכדי למנוע את המראה הקשה של הקרב מהאישה, הם יערכו אותו במטבח. ברגע שהם נכנסים למטבח וסוגרים אחריהם את הדלת, פונה הבעל למאהב ואומר לו: "תשמע, האמת היא שאף אחד מאיתנו לא צריך למות... אני מציע שפשוט נשפוך קצת קטשופ על הרצפה, נירה שתי יריות באוויר ונישכב על הרצפה כאילו שאנחנו מתים. כשאשתי תשמע את היריות היא בטוח תיכנס לכאן כדי לראות מה קרה, ומי מאיתנו שהיא תיגש אליו ראשון - הוא זה שצריך להיות איתה". הגבר השני הסכים לתוכנית וכעבור כמה רגעים נשמעו בבית שתי יריות חזקות אחת אחרי השנייה. אחרי שניות בודדות האישה פרצה למטבח, ראתה את שתי "הגופות" על הרצפה, הסתובבה וצעקה לכיוון חדר המקלחת, "מותק אתה יכול לצאת, הם הרגו אחד את השני!"

החייל שמצא דרך מקורית להשתחרר מהצבא

גנרל ותיק ומעוטר אחד, שהיה ידוע כקשוח במיוחד, נהג לאסוף את חייליו השכם בבוקר למסדר. החיילים, שחששו מאוד מהגנרל, לא העזו לאחר והתייצבו מדי בוקר בטורים אחידים ומסודרים למופת. כך היה, עד שיום אחד הבחין הגנרל בחייל חדש בבסיס, שבמקום להתייצב בדום מתוח במסדר היומי, פשוט התהלך ברחבי המחנה והתכופף להרים מהרצפה כל פיסת נייר שנקרתה בדרכו, להביט בה ולומר "זה לא זה, זה לא זה..." תוך שהוא פולט אנחת אכזבה מרה. הגנרל לא הבין לפשר הדבר, אך העניין חזר על עצמו מדי יום ביומו; החיילים היו עומדים כולם למסדר, והחייל הסורר המשיך להסתובב מצד לצד כאחוז דיבוק, כשהוא מרים ניירות מהרצפה ואומר באכזבה "זה לא זה, זה לא זה..." כך נמשכו הדברים זמן מה, עד שיום אחד לגנרל הבכיר נמאס והוא החליט שהגיע הזמן לעשות מעשה. הוא זימן את הפסיכיאטר היחידתי וביקש ממנו לערוך סדרת בדיקות לחייל התמהוני. "אני רוצה שתערוך בדיקה מקיפה! אני פשוט מוכרח לדעת מה הבעיה של החייל הזה!" הפסיכיאטר לא היסס וערך לחייל את כל המבדקים וההערכות הדרושים, עד שלבסוף קבע כי הוא אינו כשיר לשירות והחליט לשחררו מהיחידה לאלתר. הגנרל, שכבר לא יכול היה לכבוש את סקרנותו, זימן שוב את הפסיכיאטר ודרש לדעת מה העלו תוצאות הבדיקות; "אז מה הייתה הבעיה של המשוגע הזה שהיה מרים ניירות ואומר 'זה לא זה?'", שאל המפקד הבכיר את הדוקטור. "אני לא יודע בוודאות" ענה הפסיכיאטר, "אבל ברגע שמסרתי לו את מסמך השחרור, הוא צרח באושר 'הנה זה! הנה זה!'"

האישה שלקחה את בעלה למועדון חשפנות

כמתנה ליום הולדתו של נועם, אשתו אתי החליטה לצאת קצת מהשגרה ולקחת אותו למועדון חשפנות. נועם היה כה נרגש, סיפר לאתי שזה הדבר שתמיד רצה לעשות ואף פעם לא הרשה לעצמו, והזמין לשניהם מיד מונית אל המועדון. כשהגיעו לדלת הכניסה, בירך השומר את נועם לשלום ואמר: "היי נועם, מה שלומך היום?" אתי הייתה המומה ונתנה מבט תמוה לנועם, "איך הוא מכיר אותך אם לא היית אף פעם במועדון חשפנות?" "זה קובי, אנחנו משחקים כדורגל כל יום שבת במגרש שליד הבית." אתי נרגעה והזוג התיישב לצד שולחן. מלצרית אחת ניגשה אליהם ושאלה את נועם: "אתה רוצה את הבירה הרגילה שלך?" אתי שלחה מבט זועם לנועם ושאלה אותו: "איך היא יודעת איזו בירה אתה שותה?!" "זאת המלצרית הקבועה במועדון שאני הולך אליו עם החברה." אתי מיד יצאה החוצה בסערה בלי לומר מילה, סימנה למונית לעצור לה, נכנסה לתוכה וטרקה את הדלת. נועם נכנס למונית מהצד השני וניסה להסביר בלחץ שהוא נאמן ושהוא לא עשה שום דבר רע. היא צעקה עליו וקיללה עד שהנהג כבר הרגיש צורך להתערב ואמר: "תראי מתוקה אני לא יודע מה הוא עשה לך, אבל רק שתדעי שנועם תמיד מתייחס טוב לבחורות שהוא לוקח מכאן!"

אישה ביקשה מבעלה שיביא לה חלזונות

בעיירה צרפתית ציורית ליד החוף, חיו בעל ואישה בשם ז'אק וקלודין. לכבוד חגיגות יום הבסטיליה, החליטה קלודין לארח חברים לארוחת ערב עם מיטב המאכלים הצרפתיים המוכרים והאהובים ביותר. בזמן ההכנות היא נזכרה שהיא שכחה משהו ופנתה אל בעלה: "ז'אק, תוכל לרדת לרגע לחוף הים כדי לאסוף כמה חלזונות למנת הדגל שלי? אתה יודע שהיא הרבה יותר טעימה כשהם טריים". ז'אק לא הבין למה כל כך חשוב שהוא ילך ויביא חלזונות טריים, אבל הוא לבסוף הסכים. בדרך לחוף הים הוא עבר ליד הבר האהוב עליו וחשב לעצמו, 'מדוע שלא אכנס לשתות קצת? משקה אחד קטן ואני בחוץ, אף אחד לא ישים לב שהתעכבתי לכמה דקות...' משקה אחד הוביל לשניים שהובילו לשלושה, ולפני שהוא שם לב, השעה הייתה 3 לפנות בוקר והוא היה בצרות... בעודו מנסה להתאושש הוא רץ לחוף, הרים את החלזונות הראשונים שמצא ומיד רץ הביתה עם השלל בידו. ממש לפני שהגיע למפתן הדלת של ביתו, ז'אק מעד והפיל את החלזונות. באותו הרגע אשתו פתחה את הדלת בעצבים וצרחה עליו: "בטלן אחד! איפה היית כל הלילה?! הרסת לי את הארוחה! כמה זמן לוקח ללכת לחוף להביא חלזונות???" ז'אק השיכור החל לצעוק על החלזונות: "תראו איך היא כועסת, אמרתי לכם שנאחר אם נלך ברגל!"

ילד מופרע נשלח ללמוד במנזר השתקנים

ההורים של אודי, ילד ירושלמי בן 11 שובב ומופרע, כמעט התייאשו ממנו; הוא לא הצליח בבית הספר ובאופן כללי היה תלמיד בעייתי מאוד. הם ניסו לדבר עם מומחים, להיעזר במורים פרטיים ובכל שיטת פעולה אפשרית אחרת. כשראו ששום דרך לעזור לו פשוט לא הצליחה, החליטו הוריו של אודי לשלוח את הילד ללמוד במנזר. הם יצרו קשר עם מנזר השתקנים, שם הנזירים הסכימו לקבל את אודי כתלמידם. לאחר חודש של לימודים במנזר, שבהם לא יצא מכותלי המקום כלל, חזר אודי לחופשה בביתו. הוריו היו מופתעים ברגע שראו אותו נכנס הביתה – ההבעה על פניו הייתה רצינית מאוד, ממוקדת ושקטה. הוא חלף על פניהם בלי לומר מילה, נכנס לחדרו וסגר את הדלת. לאחר שחלפו שעתיים שבהן אודי לא יצא ולו לרגע מהחדר, פתחו הוריו בשקט את הדלת ונדהמו למראה עיניהם – אודי ישב מול שולחן הכתיבה שלו, ספרי לימוד מתמטיקה פזורים סביבו, והוא שקוע בפתירת תרגילים. הוריו של אודי סגרו את הדלת בשקט, והיו המומים מכדי להגיב. לאחר שעה, אודי יצא בשקט מחדרו, ירד אל המטבח, הכין לעצמו ארוחת צהריים, אכל, שטף את הצלחת וחזר בשקט לחדר. הוריו של אודי לא הצליחו להבין מה פשר השינוי. הם היו כה מופתעים שהחליטו ליצור קשר עם המנזר כדי לבדוק איך אודי מסתדר שם. "הוא מצטיין כאן בהכל" אמר להם הנזיר שענה להם בקצרה, וסיים את השיחה. ההורים ההמומים, שנדהמו מהשינוי האדיר, רצו יחדיו לחדרו, פתחו את הדלת בסערה והחלו לשטוף אותו בשאלות: "איך זה קרה אודי? איך זה ייתכן? זה היחס של הנזירים אליך? זאת הדממה המוחלטת שם? זאת אווירת הקדושה? תוכנית הלימודים? המשמעת הקפדנית? תגלה לנו, תגיד לנו משהו..." "ממש לא" ענה להם אודי, "פשוט ביום הראשון ללימודים כשהגעתי למנזר, הרמתי את העיניים למעלה ופתאום ראיתי את הבחור הזה שהם מסמרו לעמוד בצורת פלוס ותלו על הגג. אז הבנתי עם מי יש לי עסק!"

קשישה בהרצאת העצמה

בהרצאת העצמה שנערכה במתנ"ס המקומי של גבעת עדה, עמד המנחה על הבמה וסיפר לקהל על הסוד לחיים מאושרים יותר: "אתם צריכים להתחיל לסלוח לאויבים שלכם", הוא אמר. "כמה מכם, קהל יקר, מוכנים לסלוח עכשיו לאויביהם, לאנשים שהם הכי כועסים עליהם ושונאים אותם? תצביעו בבקשה". רק כמה אצבעות בודדות של כמה משתתפים מבין הרבים שהגיעו להרצאה הורמו מעלה. המרצה התחיל להסביר לנוכחים על חשיבותה של סליחה, על כמה היא תורמת לנפש וטובה לבריאות, משחררת אותנו מלחצים וכעסים, והמשיך להוסיף ולהוסיף במשך שעה ארוכה. "עכשיו, לאור כל זאת, בהצבעה בבקשה – מי מכם מוכן לסלוח לאויבים שלו?". עכשיו כבר הרבה יותר אנשים הניפו את האצבעות שלהם, כ-80% מהקהל. המנחה עדיין לא התרצה, והמשיך לספר לנוכחים עד כמה הסליחה והכפרה הן מוטיב חשוב ביהדות, ושיש להן משמעויות אלוהיות כמעט. "אז כמה מכם מוכנים לסלוח לאויבים שלכם עכשיו - אני רוצה לראות אצבעות!" כל הקהל כאיש אחד כמעט, הניף בהתלהבות את ידיו באותו רגע, חוץ מאישה קשישה אחת שישבה בחיבוק ידיים בשורה הראשונה, עם חיוך גדול על פניה. "למה גבירתי לא מצביעה?" פנה המרצה לאישה, "את לא מוכנה לסלוח לאויבים שלך?" "אין לי שום אויבים" השיבה האישה. "זה מעניין..." אמר המרצה, "בת כמה את גבירתי, אם אפשר לשאול?" "אני בת 97" ענתה האישה. "מדהים! איזה דוגמה מעולה!" אמר המרצה "בואי, גבירתי, אני רוצה שתעלי על הבמה בבקשה ותספרי לכל הקהל הנפלא הזה כאן איך אישה יכולה להגיע לגיל 97 מבלי שיהיו לה שום אויבים בעולם". האישה הזקנה התרוממה באיטיות ממקומה, עלתה אט אט אל הבמה, הסתובבה לקהל ובחיוך גדול אמרה: "פשוט מאוד, כל הממזרים האלו מתו מזמן!"

הקודם עמוד הבא