מאת: שרית אמיחי

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

מה המשותף לתינוק, רב, נגר, סופר סת"ם, שני ניצולי שואה וספר תורה קטן?
מעגל אחד, עשרות זוגות ידיים וסיפור שמקפל בתוכו את ההיסטוריה של עם ישראל.

שמחת-תורה בבית-כנסת חסידי קטן, אי-שם בארץ. הגבאי דופק על הבימה, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש וחלוקתם לקהל המתפללים מתחילה.

ראשון, מזמינים את רב בית הכנסת לבוא ולקבל ספר-תורה להקפה ראשונה. הרב מניע בראשו, ואומר לגבאי: "לא הפעם".

הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה.

הקפה ראשונה.

ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום - ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה.

ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.

מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?"

הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה".

ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים.

שמחה של תורה, בבית-כנסת.

לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר:

אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:

"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!"

כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר].

אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד.

אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים. הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים.

את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.

בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.

בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים.

היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה.

במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני – נעלם.

עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה – חסרה.

בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב.

כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.

בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' – הייתה שלי.

אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי... בדמייך חיי...

הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר של אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים.

לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה'שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב'ברגן בלזן' - ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה.

ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך."

והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה.

זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.

לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.

מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה.

יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?"

יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?"

וסופר סת"ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר:

"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ"ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה..."

"אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בוא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה..." חייך הרב.

"הקפה ז'", הכריז הגבאי.

יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן.

נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת"ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ.

והרב, התינוק הקטן שנולד ב'ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים.

כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.

*מעט פרטים שונו, על מנת לטשטש את זהות המתפללים, אך הסיפור הינו אמיתי לחלוטין, וארע בשמחת-תורה האחרון, בבית-כנסת קטן, אי-שם, במרכז הארץ.