הומור וסאטירה

בעקבות גל של פריצות לבתים בשכונה שלהם, אורי ואורנה החליטו שהם צריכים כלב שישמור על ביתם, ואורנה פנתה למאלף מיוחד שיעזור לה למצוא את הכלב המושלם עבורם. המאלף שמע את סיפורה של אורנה והרגיע אותה במהרה בטענה שיש לו את הכלב המושלם עבורה. "תני לי רק רגע ואני הולך להביא אותו מהכלוב", אמר המאלף וחזר יחד עם כלב צ'יוואווה קטן ורצועה אדמדמה. "אתה צוחק? אין שום סיכוי בעולם שהדבר הקטן הזה יהיה כלב שמירה טוב, פורצים בחיים לא יברחו ממנו!" אמרה אורנה. "זה בדיוק הקטע, הוא לא כלב שמירה אלא כלב תקיפה, והוא אפילו מגיב לפקודות קוליות! אני אראה לך מה הוא מסוגל לעשות..." אמר המאלף, פנה אל הכלב ופקד עליו בקול חזק וברור "כלב תקיפה, עץ!" הצ'יוואווה הקטן הסתער על עץ קטן סמוך, והחל לתלוש בקלות ענפים, לנשוך בעוצמה את הגזע ולבסוף הוא הצליח לעקור את העץ כולו מהקרקע. אורנה הייתה בהלם מהכלב המוכשר, ואחרי שהמאלף הבטיח לה שהצ'יוואווה יתקוף כל דבר בעזרת הפקודה שהוא הדגים לה, היא קנתה אותו וחזרה מאושרת לבעלה. אורי המרוקאי חמום המוח, שציפה לראות את אישתו חוזרת עם רוטווילר או פיטבול ובמקום זאת קיבל כלב ננסי וחמוד למראה, התעצבן ומיד החל לצעוק: "חשבתי שאנחנו רוצים כלב שמירה, במקום זה את הלכת וקנית את הבדיחה הזאת?" "זאת ממש לא בדיחה, אתה לא מבין מה הכלב הזה מסוגל לעשות!" ענתה אורנה. "מה הוא כבר מסוגל לעשות? לברוח משודדים ממש מהר? להתחבא מאחורי ספות?" המשיך אורי. "הוא כלב תקיפה!" השיבה אורנה. "כלב תקיפה בתחת שלי!" צעק אורי, וזאת הייתה הפעם האחרונה שהוא העז להתווכח עם אישתו...

נער צעיר מכפר מבודד שחי את כל חייו בלי מגע עם העולם החיצוני קיבל מהוריו רשות ללכת לבקר את אחותו המבוגרת בעיר הגדולה לכבוד יום ההולדת ה-16 שלו. ברגע שהנער סיפר לה את החדשות המשמחות האלו היא מאוד נבהלה, בגלל שהמשפחה שלה לא ידעה שהיא למעשה "אישה עובדת" והיא פחדה שהביקור של אחיה הקטן יחשוף את הסוד שלה. לכן כשהנער הצעיר הגיע לעיר הגדולה ושאל את אחותו איך יש לה כסף לגור במקום שכזה, היא פשוט אמרה לו "אתה יודע שכאן בעיר אנשים תמיד רצים ממקום למקום והם לפעמים רעבים, אז יש כאן הרבה דוכני מזון ואני עובדת בדוכן הנקניקיות הכי מצליח באזור". "ואוו זה מדהים!" ענה האח, "אני מאוד אוהב נקניקיות ושמעתי שכאן בעיר יש את האוכל הכי טעים בעולם! אולי מחר אני אוכל לבוא איתך לעבודה ותתני לי לנסות מנה בחינם כי אין לי כסף?". האחות סירבה כמובן, ואמרה שהיא תהייה מאוד עסוקה ולא יהיה לה זמן בשביל האח הקטן שלה. מתוסכל ומאוכזב, כבר באותו הלילה הנער הצעיר חשב על תוכנית ערמומית, ולמחרת בערב הוא עקב אחרי אחותו כשהיא יצאה לעבודה ואז ראה אותה נכנסת לבניין קצת מוזנח בלי שום מאפיינים מיוחדים. 'זה מוזר' חשב לעצמו הנער, אבל בגלל שהוא לא ממש מכיר את העיר הגדולה הוא לא חשד יותר מדי ונכנס לתוך הבניין בביטחון מוחלט. בפנים קיבלה את פניו אישה נאה מאוד שלבשה מעט מאוד בגדים... "שלום לך חמודי... באת לפה כדי לספק את ה'תיאבון' שלך?" היא שאלה אותו. "ברור שכן!" ענה הנער בהתלהבות. "מעולה..." המשיכה האישה, "רק תגיד לי מותק, איך אתה רוצה את זה – בשכיבה או בעמידה?" הנער היה מבולבל לרגע, ואז הוא פשוט אמר: "תראי אני לא יודע איך אתם עושים את זה כאן בעיר, אבל אני אישית אוהב את זה בפיתה..."

קרב היאבקות חשוב בין אלוף הארץ לבין סגנו , עמד להיערך בזירת היאבקות הומת אדם. רגע לפני תחילת הקרב, ישבו הטוען לכתר ומאמנו בחדר ההלבשה ושוחחו ביניהם. המאמן אמר: "אני אומר לך עוד פעם את מה שאמרתי לך כבר אלף פעמים: לא משנה מה קורה, אל תיתן לו לעשות עליך את אחיזת הבייגלה! אף אחד עוד לא הצליח להשתחרר ממנה!" המתאבק הנהן בראשו בהסכמה, קם מן המקום והחל להתאמן על תנועותיו תוך כדי שהוא קורא: "אני לא אתן לו לעשות עליי את הבייגלה, המאמן!". "טוב מאוד!" קרא לעברו חזרה המאמן, "תזכור: אל תיתן לו שום צ'אנס לעשות את הבייגלה!" האורות סביב הזירה נדלקו, הקהל שאג בהתלהבות ושני המתאבקים נכנסו לתוך הזירה, לקול הכרוז שהציג אותם ותשועות הקהל. רגע לפני שהקרב התחיל, הסגן נעמד בפינת הזירה וקיבל תזכורת אחרונה מן המאמן שלו: "אל תשכח – אסור לך לתת לו לעשות עליך את הבייגלה, שמעת?". המתמודד הנהן בראשו בחיוב והתקדם לעבר מרכז הזירה. הפעמון צלצל – והקרב החל! שני המתמודדים החלו להתאבק זה מול זה, הגופים התנגשו והתערבלו במלוא הכוח, הקהל געש, שאג והריע. תוך רגעים קצרים המתאבקים מצאו עצמם מתגוששים זה עם זה על רצפת הזירה. לפתע שם לב מאמנו של הסגן לתנועה מהירה שעושה האלוף. "הבייגלה..." לחש לעצמו בייאוש, אחז במגבת והתכוון לזרוק אותה לכיוון הזירה כדי להכריז על כניעה – הוא ידע שלמתאבק שלו אין שום סיכוי. "3...2..." החל שופט הקרב לספור לאחור. לפתע, נשמעה צרחה מחרישת אוזניים ממרכז הזירה. שני המתאבקים נפרדו בתנועה מהירה זה מזה, חזרו להתגושש לעוד רגע קצר, ולפני שמישהו בכלל שם לב – הסגן ריתק את האלוף לרצפה. "3...2...1..." ספר השופט, ואז הניף את ידו של הסגן והכריז עליו כאלוף החדש. פיו של מאמנו של הסגן, שהפך ברגע אחד לאלוף הארץ, נשמט אל הרצפה, כשידו עדיין אוחזת במגבת שהתכוון לזרוק פנימה. הוא עמד לצד הזירה נדהם והמום, לא מסוגל לזוז. האלוף החדש נישא אל חדר ההלבשה על ידי אוהדיו החוגגים, והמאמן אחריו. כשהם ניצבו זה מול זה, צעק המאמן אל עבר המתאבק בחיוך גדול: "מדהים אתה! איך עשית את זה??? אף אחד לא הצליח להשתחרר מהבייגלה אף פעם!" ענה לו האלוף החדש: "אני יודע שהזהרת אותי מהבייגלה אלף פעם... אבל מה יכולתי לעשות? הוא היה ממש טוב. לפני שבכלל הבנתי מה קורה, שמעתי את הספירה ולא יכולתי לזוז". "אז מה עשית?" שאל המאמן. השיב המתאבק: "באותו רגע הסתכלתי למעלה וראיתי מפשעה ממש מול הפנים שלי. קלטתי שאין לי מה להפסיד, אז פשוט נשכתי אותה הכי חזק שיכולתי... אתה לא מאמין כמה כוח אתה יכול לקבל רק מלנשוך את האשכים של עצמך!"

שייח' פרסי מפורסם ועשיר הגיע לבית חולים בעקבות בעיה רפואית דחופה ומיד נשלח לחדר ניתוח כדי שהרופאים יוכלו לנסות להציל את חייו, הייתה רק בעיה אחת, לשייח' היה סוג דם נדיר מאוד ובבית החולים לא היו מנות דם מתאימות, למרבה המזל, לאחר בירור קצר הרופאים גילו שבבית החולים מבקר יהודי צעיר שיש לו את סוג הדם המתאים. השייח' הבטיח לצעיר פיצוי הולם אם הוא יסכים לתרום לו דם כדי שהוא יוכל לעבור את הניתוח, והיהודי הסכים בשמחה. הניתוח עבר בהצלחה והשייח' היה נאמן להבטחתו – כמה ימים לאחר שהוא יצא מבית החולים הוא קנה ליהודי שעון רולקס יוקרתי ומכונית BMW חדשה. שבוע ימים לאחר מכן השייח' הגיע לבית החולים כדי לעבור ביקורת לאחר הניתוח ולרוע המזל הרופאים גילו שמשהו השתבש בצורה נוראית ושיש צורך לערוך ניתוח דחוף נוסף. בצירוף מקרים מדהים, אותו צעיר יהודי שתרם לשייח' דם עבור הטיפול הקודם שלו ביקר בבית החולים שוב בדיוק באותו היום, וכדי לאפשר לו לעבור את הניתוח הדחוף ומציל החיים השייח' ביקש מהרופאים לפנות אליו לצורך קבלת תרומת דם נוספת בתמורה לפיצוי הולם. היהודי הסכים בשמחה להעניק תרומת דם נוספת, וכעבור כמה ימים כשהוא כבר חזר לביתו, הוא שמע דפיקה בדלת וגילה שם שליח שנתן לו מעטפה יוקרתית עם החותמת האישית של השייח'. 'כרטיסי טיסה? צ'ק על סכום כסף מטורף? מעניין מה הוא הביא לי הפעם...' חשב הצעיר. אך כשהוא פתח אותה הוא מצא בפנים רק כרטיס ברכה פשוט שעליו היו כתובות כמה מילות תודה. מבולבל ומאוכזב, התקשר הצעיר לשייח' הפרסי ושאל אותו "תגיד, איך זה יכול להיות שבפעם הקודמת שעזרתי לך אתה היית כל כך נדיב והענקת לי מתנות נפלאות, ובפעם השנייה שאני מציל את החיים שלך כל מה שאני מקבל זה כרטיס ברכה מסכן?" "תראה..." ענה השייח', "בפעם הראשונה שעזרת לי הייתי 100% פרסי גאה והייתי חייב לך פיצוי הולם. עכשיו כשיש לי את הדם שלך בגוף אני כבר כמעט כמוך! אז לא צריך לעשות עניין גדול מקצת עזרה של יהודי ליהודי..."

ראשי ממשלת אנגליה, צרפת ורוסיה טסים מלונדון למוסקבה כדי להשתתף בוועידה בין לאומית, ובדרך הם מתווכחים ביניהם מי אוהב את מדינתו ובני עמו הכי הרבה. בתחילת הטיסה ראש ממשלת אנגליה משקיף על אדמת ארצו, וכדי לעשות רושם על חבריו לטיסה הוא אומר: "אחחח מדינתי היפה, כמה שהייתי רוצה לזרוק מהמטוס את כל הכסף שלי כדי שבני עמי יוכלו ליהנות ממנו, אבל עד שהוא יגיע לקרקע הוא בטח יעוף עם הרוח אל תוך הים". בהמשך הטיסה, כשהמטוס עבר מעל צרפת, ראש הממשלה הצרפתי פנה אל שני המנהיגים האחרים ואמר: "צרפת מון שרי, כמה שהייתי רוצה לזרוק מהחלון את אוסף היינות העתיקים שלי כדי שבני עמי יוכלו ליהנות מהם, אבל לצערי איש לא יוכל לשתות אותם כשהבקבוקים יתנפצו על הקרקע". כשהמטוס נכנס לגבולות של רוסיה נאנח ראש הממשלה שלה בעצב ואמר "אימא רוסיה הגדולה, כמה שהייתי רוצה לגרום לבני עמי לשמוח ולזרוק את שניכם מהמטוס, אבל אחרי שתגיעו לקרקע אף אחד כבר לא יזהה אתכם..."

לילה אחד, משה הקטן נכנס לתוך חדר השינה של ההורים שלו וראה את אבא ואימא שלו משתובבים במיטה. "אבא, מה אתה עושה?" שאל הילד המבולבל. אחרי כמה רגעים של היסוס האבא ענה: "זה משחק מיוחד של מבוגרים, כמו קלפים". "אז מה אימא עושה במשחק הזה?" המשיך הילד הסקרן לחקור. "אימא שלך היא המלכה שלי" השיב האבא בלי להסס, ואז שלח את בנו לישון בחדר שלו. באותו סוף השבוע, משה הקטן הלך לישון אצל קרובי משפחה ובאמצע הלילה הוא התגנב לחדר השינה של דוד שלו שם הוא מצא אותו משתובב במיטה עם אשתו. "דוד אורי, מה אתם עושים שם במיטה?" שאל משה. הדוד, שדיבר עם אחיו על ההתנהגות של משה, ענה בלי להסס: "אנחנו משחקים קלפים!". "ומה אשתך עושה?" המשיך הילד הקטן. "היא המלכה שלי, עכשיו לך לישון בחדר שלך!" בהמשך סוף השבוע משה בילה הרבה זמן עם בן דודו וביקש ממנו ללמד אותו איך משחקים את "משחק הקלפים של המבוגרים", וכך יצא שכשהוא חזר הביתה להוריו, הוא ידע איך לשחק פוקר. בארוחת הערב של אותו היום שאלו הוריו של משה איך היה הביקור שלו אצל המשפחה. "היה ממש כיף! ראיתי את דוד אורי ואת אשתו משחקים באותו משחק קלפים כמוכם ואז למדתי איך לשחק אותו בעצמי!" שני ההורים היו מבולבלים מאוד, ובחשש גדול הם שאלו את בנם "מה בדיוק למדת?" "האמת שאני לא זוכר הרבה כי זה משחק ממש מורכב, אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי זה שאתה לא צריך מלכה אם יש לך יד טובה!"

כתבת חדשות מקומית שמעה על אישה שמצליחה לגדל עשרה ילדים בלי בעיות ולדאוג לכל מחסור שלהם, למרות שהיא בכלל לא עובדת. היא הגיעה לבית של האישה המסתורית כדי לבדוק איך זה ייתכן והופתעה לגלות שהוא היה גדול למדי ומטופח היטב. היא דפקה בדלת והופתעה פעם נוספת כשראתה שהאישה שפתחה אותה עבורה הייתה בסך הכל בת כ-30. הכתבת הסבירה לאישה שהיא רוצה לראיין אותה, והיא הסכימה. "הבנתי שיש לך עשרה ילדים, זה נכון?" פתחה הכתבת ושאלה. "נכון מאוד" השיבה האישה. "וזה נכון שאת בכלל לא עובדת?" המשיכה הכתבת. "זה נכון מאוד" חזרה האישה ואמרה. "לא קשה לך לגדל אותם ככה?" שאלה הכתבת בפליאה. "בכלל לא, הם ילדים מאוד נוחים וממושמעים, תמיד באים כשאני קוראת להם ועושים את מה שאני מבקשת" ענתה האישה. "מעניין מאוד, אפשר לדעת איך קוראים להם?" ניסתה הכתבת להקשות. "כמובן, קוראים להם משה, משה, משה, משה, משה, משה, משה, משה, משה ומשה". "רגע מה?" שאלה הכתבת ההמומה, "לכל 10 הילדים שלך קוראים משה? איך זה הגיוני???" "ככה יצא" הגיבה האישה באדישות. "אז מה את עושה אם את רוצה לקרוא להם לאכול או לצאת מהבית?" חקרה הכתבת. "אני פשוט קוראת 'משה' והם כולם באים" השיבה האישה. "אבל מה את עושה כדי שרק אחד מהם יבוא ולא כולם?" המשיכה הכתבת המבולבלת. "אה זה קל, אני פשוט קוראת להם בשם המשפחה שלהם!"

אשר, פנסיונר אלמן בן 85 מצא אהבה חדשה והתחתן עם מאיה, בחורה נאה בת 25. בערב הכלולות החליטה מאיה שבשל הגיל המתקדם של בעלה הטרי, עדיף שהם ישנו בחדרים נפרדים, ככה אשר לא יתאמץ יותר מדי בניסיון למלא את הציפיות שלה. אחרי שחגיגות החתונה נגמרו ומאיה נכנסה אל החדר שלה והלכה להתארגן כדי ללכת לישון, היא שמעה לפתע דפיקה על הדלת... כמובן שהאדם שדפק בדלת היה אשר, שחיפש "קצת אקשן". השניים נכנסו למיטה, עשו את מה שעשו, ולהפתעתה של מאיה - הגיל של אשר בכלל לא מנע ממנו לתפקד כמו שצריך. בסוף המעשה אשר בירך את מאיה לשלום, וחזר לחדרו. מאיה המשיכה בהכנות שלה לקראת השינה, הורידה את האיפור, תלתה את השמלה, הורידה תכשיטים ולפתע שוב נשמעה דפיקה בדלת. גם הפעם זה היה אשר, ששוב רצה להתייחד עם אשתו החדשה. למרות שהיא הייתה מופתעת, מאיה לא סירבה והשניים נכנסו ביחד למיטה שוב. גם הפעם אשר לא אכזב וכשהוא סיים הוא נישק אותה לשלום, אמר לה לילה טוב וחזר לחדרו. מאיה נכנסה למקלחת, וברגע שהיא יצאה היא שוב שמעה דפיקות בדלת, וזה שוב היה אשר - נלהב וחרמן כמו גבר בן 25. השניים נכנסו למיטה והתפרעו כמו כל זוג אחר במצב שכזה. אחרי כמה דקות של התאוששות, אשר שוב רכן למאיה כדי לנשק אותה לילה טוב ולהיפרד ממנה. "אתה יודע", היא אמרה לו, "אני חייבת להגיד שזה מדהים אותי שאתה, בתור גבר בן 85, מסוגל לתפקד כל כך טוב ובכזאת תדירות. כבר הייתי עם כמה גברים בחיים שלי ולמרות שכולם היו צעירים יותר ממך, אף אחד לא הצליח לעשות את מה שאתה עשית הלילה שוב ושוב". "רגע " אמר אשר, "את רוצה להגיד לי שכבר הייתי פה???"

בסוף השנה הביאו כל הילדים מכיתה א' 2 של המורה רחל מתנות לרגל סיום שנת הלימודים. הראשון שניגש אל המורה היה דוד, שההורים שלו ניהלו חנות פרחים. רחל לקחה את המתנה העטופה, ניערה אותה קלות, הריחה אותה ולבסוף אמרה לילד הקטן: "קנית לי פרחים!" "איך ידעת?!" שאל דוד הקטן בהלם, ורחל פשוט חייכה ואמרה לו תודה. אחר כך ניגשה אליה בתיה, שההורים שלה עבדו בחנות ממתקים. רחל לקחה מבתיה חבילה עטופה בסרט, ניערה אותה, הריחה אותה ולבסוף אמרה: "קנית לי סוכריות ושוקולדים!" גם בתיה הייתה בהלם מיכולת הניחוש המדהימה של המורה שלה, ורחל אמרה לה תודה וקראה לתלמיד הבא, חזי, שההורים שלו עבדו בחנות המשקאות של העיר. חזי הניח לפני המורה שלו קופסה גדולה וכבדה שממנה דלף נוזל. המורה בחנה את הקופסה, הריחה את הנוזל, טבלה בו אצבע וטעמה אותו קלות. "קנית לי יין לבן!" היא הכריזה, אך למרבה הפתעתה חזי ענה "לא, המורה". מבולבלת, רחל טעמה את הנוזל פעם נוספת ורצתה לנסות לשער בשנית. "שמפניה?" היא שאלה וחזי שוב השיב שלא. "בירה? רום? ויסקי?" ניסתה לנחש המורה המבולבלת, וחזי הניד בראשו בכל פעם. "בסדר אני לא יודעת, אתה רוצה לספר לי מה קנית לי?" שאלה רחל. "בטח!" ענה חזי, "זה גור כלבים!"

אישתו של דרור חזרה הביתה מאוחר מהעבודה עם תיק חדש שנראה איכותי ויקר מאוד. "מתוקה, זה נראה כאילו יש לך תיק חדש של ג'וצי! איך השגת אותו?" הוא שאל אותה. "הבוס שלי ואני קנינו היום כרטיס לוטו ביחד וזכינו! קניתי את התיק הזה עם החצי שלי מהכסף". שבוע לאחר מכן אישתו של דרור שוב נכנסה הביתה מאוחר, הפעם עם משקפי שמש חדשות, מה שכמובן גורם לו לשאול אותה איפה היא קנתה אותם וכמה הם עלו. "אתה לא תאמין! לי ולבוס שלי עוד נשאר קצת כסף מהזכייה של שבוע שעבר, אז קנינו היום עוד כרטיס לוטו ושוב זכינו. עם החצי שלי מהכסף החלטתי לקנות את המשקפיים האלה ולהתפנק קצת". עוד שבוע עובר ואישתו של דרור נכנסת הביתה בשעת לילה מאוחרת עם צמיד חדש על היד. "תני לי לנחש" הוא אומר לה, "את והבוס שלך שוב זכיתם בלוטו?" "כן! זה ממש מדהים איזה מזל מטורף יש לנו! בדיוק עכשיו קניתי לעצמי את הצמיד הזה והאמת היא שאני ממש מותשת מכל הבלגן בחנות, יש סיכוי שאתה תעשה לי טובה ענקית ותמלא לי את האמבטיה כדי שאני אוכל לנוח קצת?" "הכל בשבילך יקירתי..." ענה דרור. כעבור כמה דקות האישה מגיעה לחדר המקלחת ורואה שהאמבטיה מלאה רק בס"מ וחצי של מים. "דרור מה זאת הבדיחה הזאת? איך נראה לך שאני אעשה אמבטיה עם כל כך מעט מים?" "מה את רוצה מתוקה? אני שמתי מעט מים כי אני לא רוצה להרטיב את "כרטיס הלוטו" שלך!"

יום אחד הלך יוסי ברחוב, ולפתע הוא פגש את אבי, חבר שלמד איתו בבית הספר לפני כמה עשורים. יוסי קרא לו ושאל לשלומו. "לא כל כך טוב..." השיב אבי. יוסי שאל בדאגה מה קרה, וחברו ענה: "ובכן, כרגע פשטתי את הרגל ועליי להאכיל משפחה שלמה. אין לי מושג איך אעשה זאת". בתגובה, ניסה יוסי לנחם אותו עם חצי חיוך ומשפט קצרצר: "יכול להיות יותר גרוע..." ולאחר מכן נפרד ממנו לשלום והלך לדרכו. הם נפגשו שוב חודש לאחר מכן, במסעדה. יוסי שוב התעניין לשלומו של אבי, שהפעם ענה: "נורא! הבית שלי נשרף אתמול!" שוב השיב לו יוסי: "יכול להיות יותר גרוע..." והמשיך לעיסוקיו. כעבור כמה זמן הם נפגשו בשלישית, וגם הפעם יוסי שאל לשלומו של אבי. חברו השיב: "המצב רק הדרדר! אשתי עזבה אותי לא מזמן!" יוסי הנהן בראשו לאות הבנה וענה את תשובתו הרגילה, "יכול להיות יותר גרוע..." הפעם, סירב אבי לקבל את תגובתו, ואמר בתקיפות: "אני לא מצליח להבין אותך! אני כל פעם מספר לך כמה קשה לי ואילו אסונות נפלו עליי, וכל מה שיש לך להגיד לי הוא שיכול להיות יותר גרוע?! איך יכול להיות יותר גרוע מכל מה שחוויתי?!" יוסי השיב לו: "יכול להיות יותר גרוע, כי כל זה יכול היה לקרות לי..."

רבי מרדכי מבני ברק טס לארה"ב כדי ללמד תורה בבית ספר יהודי יוקרתי בשכונת ברוקלין. ביום הראשון שלו במקום הוא גילה שרמת הידע של התלמידים נמוכה מאוד והחליט שכדי שהם יהפכו ליהודים חכמים ואנשים טובים, עליו להתחיל ללמד אותם מהבסיס. "מחר אני רוצה ללמד אתכם שיעור על עשרת הדיברות, ואני מבקש שכולכם תקראו היום בערב את פרקים כ"ב עד ל"ב בספר שופטים". התלמידים הופתעו לשמוע את הבקשה הזאת, ואחרי כמה רגעים של בלבול ומלמולים אחד מהם הרים את ידו ושאל את רבי מרדכי למה הם צריכים לקרוא כל כך הרבה חומר בלילה אחד. "אם זה קשה לכם לעשייה אז אני לא אכריח אף אחד, ואני מבטיח גם לא לבחון אתכם על החומר הזה, אבל שתדעו שאני מאוד אעריך את מי שיעשה את זה ולא אתן לו שיעורי בית למשך כל שאר השבוע". למחרת בבוקר רבי מרדכי נפגש עם התלמידים שלו ופתח את השיעור בשאלה מי הצליח למלא את הבקשה שלו. כל התלמידים הרימו את הידיים שלהם בגאווה. "יפה יפה," הוא אמר, "עכשיו אני רוצה להתחיל את השיעור על הדיבר השמיני - 'לא תענה ברעך עד שקר'. לפני כן אני רק רוצה לעדכן אתכם בשני דברים, הראשון הוא שבספר שופטים יש רק 21 פרקים והשני הוא שמהיום אתם הולכים להתחיל ללמוד כמו שצריך!"

דן ומשה יצאו לטיול שטח בצפון כדי לנוח קצת מהנשים והילדים שלהם, ובדרכם חזרה לביתם באמצע הלילה הם נתקעו בלי דלק על כביש לצד כפר קטן. מיואשים ואובדי עצות, השניים החלו ללכת ברגל אל עבר בית בכפר הסמוך שבו הם ראו שעדיין דולקים האורות, כדי לבקש עזרה ממי שגר בו. כשהשניים הגיעו לבית ודפקו על הדלת הם גילו שהדיירת היחידה היא אישה נאה מאוד. הם הסבירו לה את מצבם והיא מאוד רצתה לעזור להם, אבל הייתה בעיה... "תחנת הדלק הקרובה תיפתח רק בבוקר ובשעה כזאת אין לי איך לעזור לכם", אמרה האישה, "אני מבינה שאין לכם דרך לחזור הביתה או איפה לישון, אז אני אשמח לעזור לכם. אתם רק צריכים להבין שאני התאלמנתי לאחרונה ולכן אני לא רוצה שהשכנים שלי יראו מחר בבוקר שני גברים זרים שיוצאים מביתי. יש לי מזרנים במחסן ואני מקווה שלא תהיה לכם בעיה לישון שם". דן ומשה הסכימו בשמחה והלכו לישון במחסן של האלמנה הנאה. למחרת בבוקר הם קמו עם אור ראשון, הלכו להביא דלק לרכבם התקוע ונסעו בחזרה לביתם. כעבור הרבה שנים, דן קיבל לפתע מכתב מעורך דין לא מוכר שבו היו כתובים דברים מאוד מוזרים ולא צפויים. לאחר שהוא קרא את המכתב שוב ושוב הוא לבסוף הבין שעורך הדין מייצג את האלמנה שבמחסנה הוא וחברו ישנו לפני כמה שנים, בסיום הטיול שלהם. באותו היום הוא קפץ לבקר את משה... "תגיד, אתה זוכר שלפני כמה שנים נגמר לנו הדלק בצפון וישנו במחסן של האישה ההיא בכפר?" שאל דן. "בטח, זה היה חתיכת לילה" ענה משה. "יכול להיות שבאמצע אותו לילה אתה הלכת לבית שלה ושכבת איתה?" המשיך דן. "שמע זה קצת מביך, אבל האמת היא שכן" השיב משה. "ויכול להיות שבמקום להגיד לה בדיוק מי אתה, החלטת להשתמש בשם שלי?" חקר דן. הפנים של משה האדימו לחלוטין ובקול מבויש הוא התוודה בפני חברו: "אחרי ששכבתי עם האלמנה הזאת קלטתי מה יקרה אם המשפחה שלי תגלה מה שעשיתי, לכן כשהיא שאלה אותי איך קוראים לי נכנסתי ללחץ והשתמשתי בשם שלך במקום בשלי. אני יודע שהייתי צריך להגיד לך, אבל פחדתי שאם תגלה אז תתעצבן ותספר לכולם על הבגידה שלי... איך אתה בכלל יודע את זה ולמה לך לשאול אותי על זה עכשיו?" חיוך התפשט על פניו של דן והוא ענה: "כי האלמנה הזו מתה והיא הורישה את כל הכסף שלה ל'גבר האחרון שגרם לה להרגיש כמו מלכה'!"

נחש עיוור וארנב עיוור נתקלו זה בזה יום אחד בקרחת היער. פנה הנחש אל הארנב ואמר לו: "סלח לי, איזה מין חיה אתה? אני פשוט עיוור ולא רואה שום דבר". ענה לו הארנב: "מתנצל, אבל גם אני לא ממש יודע, אני עיוור כמוך ואף פעם לא ראיתי את עצמי, או הבנתי מה אני בדיוק. שמע, אם אתה כבר פה, אולי תוכל למשש אותי ולגלות לי איזה מין חיה אני?". "אין בעיה" השיב הנחש, נכרך מסביב לארנב ומישש כך את כל גופו. לבסוף שיחרר הנחש את לפיתתו מהארנב, וסיכם בפניו כך: "תשמע, הרגשתי שאתה קטן מימדים, רך ופרוותי, עם זוג רגליים אחוריות בשרניות, אוזניים ארוכות וגמישות, אף קטן, פחוס ולחלוחי, שפמפם ארוך וזנב צמרירי. אם ככה אתה חייב להיות ארנב!". "מעולה! סוף סוף אני יודע מי אני!" אמר הארנב, ואז פנה להיפרד מהנחש: "תודה רבה לך אדון... אה, רגע, איזה חיה אתה בכלל, אתה יודע?". ענה לו הנחש: "האמת היא שממש לא. אולי תעשה לי טובה בחזרה – תמשש אותי גם ותזהה מה אני בדיוק". הסכים הארנב להשיב לנחש טובה תחת טובה, והחל למשש אותו לכל אורכו באמצעות כפותיו. בסיום הבדיקה פנה הארנב לנחש ואמר לו כך: "תשמע, הרגשתי שאתה מחוספס לחלוטין, שיש לך דם קר, אין לך שום עמוד שדרה, אתה גמיש, חלקלק וחסר ביצים. אם ככה - אתה חייב להיות פוליטיקאי!".

מועצה מיוחדת של האו"ם להתמודדות עם בעיית הרעב העולמי החליטה לבצע סקר בינלאומי כדי לבחון את דעת הקהל בנושא ולבדוק אפיקים אפשריים למציאת פתרונות. כדי שלא להעמיס על אנשים ולנסות לגרום לכך שהסקר יהיה כמה שיותר נוח ופשוט, החליטו לנסח אותו באופן אחיד ולכלול בו רק שאלה אחת: "שלום, ענה במלוא הכנות - מהי הדעה שלך על הפתרונות הטכנולוגיים האפשריים לבעיית מחסור המזון בשאר חלקי העולם?" למרות זאת, הסקר היה כישלון מוחלט... באפריקה אנשים לא ידעו מה זה "מזון". במזרח אירופה לא ידעו מה זה "כנות". במערב אירופה לא ידעו מה זה "מחסור". בסין לא ידעו מה זה "דעה". בדרום אמריקה לא ידעו מה זה "טכנולוגיים". בארה"ב לא ידעו מה זה "בשאר חלקי העולם". ובמזרח התיכון בכלל לא הצליחו להתקדם מעבר למילה הראשונה...