בדיחות ומשפטים מצחיקים

בלונדינית אחת עלתה על טיסה לתאילנד; כשעה לאחר ההמראה שמעו הנוסעים הדים עמומים מצידי המטוס והרגישו טלטול קל באוויר. כמה רגעים לאחר מכן הטייס פתח את המיקרופון, כחכח קלות בגרונו והודיע: "נוסעים נכבדים, כאן הקברניט. אנחנו מצטערים להודיע שאחד המנועים שלנו הלך. אנחנו ננחת ביעד ב-15 דקות איחור מהמתוכנן". קולות של נוסעים מודאגים עלו מן המושבים, אך הטיסה נמשכה כסדרה – והבלונדינית ישבה במקומה בנוחות ולא נראתה מודאגת. חצי שעה לאחר מכן, שוב תקפו רעד וטלטלה עזים את המטוס. נוסעים אחדים החלו לצעוק, ורגע לאחר מכן הטייס שוב פתח את המיקרופון והודיע בקול מודאג: "נוסעים נכבדים, אנחנו מצטערים להודיע שגם מנוע מספר 2 שלנו הלך", הוא נשנק לרגע ואז המשיך: "אנחנו ננחת ביעד 30 דקות מאוחר יותר מהמתוכנן". קולות רמים של נוסעים מודאגים עלו ממחלקת התיירים, רבים קמו ממקומם והחלו להסתובב במטוס בעצבנות, אך הבלונדינית נותרה לשבת מהורהרת בכסאה. עוד רבע שעה חלפה, ופיצוץ עז נשמע מצידי המטוס והוא החל להטלטל באוויר לפה ולשם. צרחות רמות החלו לעלות מכיוון הנוסעים ופניקה השתלטה על המטוס. הטייס שוב פתח את המיקרופון וזעק: "נוסעים נכבדים, אנחנו מצטערים אבל איבדנו גם את המנוע השלישי מתוך ארבעה שלנו!", בקול מרוסק ומתחנן הוא קרא: "אנא שבו במקומותיכם והדקו חגורות! אנחנו עושים הכל כדי שננחת ביעד בשעה איחור מהזמן המתוכנן, ושאלוהים יהיה איתנו!". הנוסעים השתוללו וצרחות עזות של פחד נשמעו בכל רחבי המטוס. רק הבלונדינית המשיכה לשבת במקומה ופשוט נראתה זעופה. היא הסתובבה בחוסר נוחות במקומה, פנתה לגבר שישב לידה ואמרה לו: "אוף, זה לא יאמן, אני מה זה מבינה את כל אלו שצורחים... הרי אם גם המנוע האחרון שלנו יילך אנחנו עוד נתקע כאן כל היום!".

אישה נכנסה לפאב בטקסס וראתה קאובוי צעיר ומטופח שישב עם הרגליים שלו על אחד מהשולחנות. הוא נעל את המגפיים הכי גדולים שהאישה אי פעם ראתה, אז היא ניגשה אליו ושאלה "תגיד לי, זה נכון מה שאומרים על גברים עם רגליים גדולות?". הקאובוי חייך אל האישה, "כמובן יקירתי, בזכות אלה אני חי טוב מאוד", הוא אמר ומתח את רגליו קדימה. "מה דעתך שנמצא לנו פה חדר ואני אראה לך?" הוא המשיך ושאל. האישה הסתקרנה, אז היא בילתה את הלילה עם הקאובוי. למחרת בבוקר, אחרי שהשניים קמו והתלבשו, היא נתנה לו שטר של 100$. "פשששש… טוב תשמעי זאת ממש מחמאה, פעם ראשונה שמישהי משלמת לי כסף על 'שירות' שכזה" אמר הצעיר. "תרגיע את ההתלהבות שלך" ענתה לו האישה, "פשוט קח את הכסף הזה ולך תקנה לעצמך מגפיים שבאמת יתאימו לך".

רופא צעיר ותמים עבר לגור בעיירה קטנה שם הוא עתיד היה להחליף את הרופא הזקן שעבד עם הקהילה הזו במשך שנים ועמד לפרוש בקרוב. כדי להקל עליו למלא את תפקידו בעתיד, הרופא הזקן לקח איתו את הרופא הצעיר לסבב ביקורי בית אצל אנשים שלא הרגישו טוב בעיירה. בבית הראשון שהם הגיעו אליו התגוררה אישה שהתלוננה על כאבי בטן נוראיים. "ככל הנראה את אוכלת יותר מדי פירות לאחרונה" אמר לה הרופא הזקן, "תשני את התזונה שלך ותוך כמה ימים תרגישי טוב יותר." אחרי שהם עזבו, פנה הרופא הצעיר אל הזקן ושאל: "תגיד, איך אתה יודע שזה מה שלא היה בסדר עם האישה הזאת? בכלל לא בדקת כלום!". הרופא הזקן חייך וענה: "לא הייתי צריך לבדוק אותה. תוך כדי שהיא סיפרה לי מה היא מרגישה הפלתי את הסטטוסקופ שלי ליד הפח שלה וכשהתכופפתי להרים אותו ראיתי שהוא מלא בקליפות של בננות ופירות הדר. ככה הבנתי שזה כנראה מה שגרם לה לא להרגיש טוב." "זה מרשים מאוד" אמר הרופא הצעיר, "אני רוצה בבקשה לנסות את זה בבית הבא". הרופא הזקן הסכים והשניים המשיכו לתחנה הבאה בסבב, שם הם פגשו אישה צעירה שהתלוננה על כאבים בישבן. "את מבלה יותר מדי זמן בכנסייה" אמר לה הרופא הצעיר כעבור דקות ספורות בלי שום בדיקה, "ככל הנראה כל הזמן שבו את יושבת שם גורם לכאבים האלה. תישארי בבית ותנוחי, ותוך כמה ימים תרגישי טוב יותר." כשהם יצאו מהבית פנה הרופא הזקן לצעיר ואמר "אני מכיר את הבחורה הזאת טוב מאוד וככל הנראה האבחנה שלך נכונה. בזמן האחרון היא מבלה כמעט את כל היום והלילה בכנסייה. איך הגעת למסקנה שזאת הייתה הבעיה שלה?" "עשיתי בדיוק את מה שראיתי אותך עושה" ענה הרופא הצעיר, "הפלתי את הסטטוסקופ שלי וכשהתכופפתי להרים אותו ראיתי את הכומר מתחת למיטה שלה".

שני חברים אלמנים נפגשו לערב של העלאת זכרונות ושיתוף סיפורים מהעבר. "החרטה הכי גדולה שלי" אמר האלמן הראשון, "היא שבגדתי באשתי בתחילת הנישואים שלנו. אף פעם לא הודיתי בזה כשהיא הייתה בחיים, אבל עכשיו אני סוף סוף מסוגל לפרוק את הסוד הזה. אני הייתי צעיר וטיפש, לאשתי היה הרפס ולא שכבנו חודשים, אז יצאתי לפאב ופגשתי שם ג'ינג'ית משגעת. כבר אחרי שעה יצאנו משם ביחד אל בית מלון, אני זוכר שקראו לה…" "רגע רגע רגע" עצר אותו חברו, "קראו לה במקרה אמיליה וזה היה בפאב הישן ברחוב הרצל?" "כן" ענה חברו בבלבול. "זאת הייתה אשתי הראשונה! היינו נשואים ממש מעט זמן, התחתני איתה רק בגלל איך שהיא נראתה ונפרדנו כי היו לנו מלא בעיות של בגידות בקשר" אמר האלמן השני. "איזו פאדיחה נוראית, אני כנראה חייב לך התנצלות ענקית שהרסתי את הנישואים שלכם. לא הכרתי אותך אז ולא הייתה לי מושג שזאת אישתך לשעבר אחרי שהכרנו, אחרת בטוח הייתי מספר לך קודם" אמר האלמן הראשון. "אין לך מה להתנצל, אם לומר את האמת זאת בעצם אשמתי" הרגיע אותו האלמן השני. "איך ייתכן שזאת אשמתך?" שאל החבר שלו. "אני זה שלא אמר לאישתך שיש לו הרפס והתחיל את כל הבלגן הזה…"

גבר צעיר צעיר המתין לפגישה עם הבנקאי שלו כשלפתע נכנס לסניף הבנק גבר מבוגר לבוש בחליפה מחויטת ונקייה, בידו תיק מסמכים שחור ומבריק ועל פניו מבט אצילי, והתיישב לידו. הצעיר הסתכל על האדם המבוגר בסקרנות רבה וחשב לעצמו "הלוואי שהייתי יכול להיות כמוהו. בטח אין לו דאגות כלכליות". לאחר כמה דקות של מתח ותהיות, החליט הגבר הצעיר לאזור אומץ ולפנות אליו... "סליחה אדוני, אתה נראה לי מוכר, אני טועה?", שאל הגבר הצעיר בהיסוס. האדם המבוגר הביט בו, סידר את עניבת המשי הכרוכה היטב סביב צווארו וענה: "אני איש עסקים כבר כמה שנים טובות, יש לי רשת מרכולים מפורסמת". עיניו של הגבר הצעיר התרחבו והוא שאל בהתלהבות: "נכון! תגיד, זאת תהיה חוצפה לשאול אותך איך הפכת להיות כל כך מצליח?". האדון המבוגר הסתכל על הבחור הצעיר, חייך קלות וסיכם בפשטות: "הכל מתחיל בעבודה קשה, הקרבה לאורך זמן וקצת מזל". הצעיר לא הצליח להסתיר את אכזבתו מהתשובה והמתין בציפייה לעוד. המבוגר נאנח קלות והמשיך: "לפני 50 שנה, כשהייתי צעיר כמוך ונשוי טרי, המצב הכלכלי בארץ לא היה טוב, וכל מה שהיה לי בכיס זה 2 גרושים. הבטחתי לעצמי ולאשתי שביחד נצא מהמצב הזה, והחלטתי שאת שני הגרושים האלה אני אשקיע נכון ונהפוך יום אחד למיליונרים". המבוגר העביר יד בשיערו החלק והאפרפר, ואז המשיך "אחרי שהתייעצתי עם אשתי, החלטתי לרכוש בכסף הזה תפוח עץ אדום ויפה, לשטוף טוב, להבריק אותו ולמכור אותו ב-4 גרושים. וזה הצליח לי! אז המשכתי. קניתי שני תפוחים נוספים, טיפחתי אותם היטב ומכרתי ב-8, ואז קניתי ארבעה תפוחים ואז שמונה, עד שאשתי הייתה צריכה להצטרף אלי ולעזור. רק בזכותה העסק שלי התחיל לצמוח". הגבר הצעיר הסתכל על האיש שלצידו במבט של הערצה ואמר: "וואו! זה סיפור ההצלחה הכי מטורף ששמעתי בחיים שלי!". האיש המבוגר חייך קלות ואמר: "כן, אני גאה בסיכונים שלקחתי בחיים! וגם מודה על המזל שהיה לי". הצעיר שאל בהפתעה: "על איזה מזל אתה מדבר?", האדון המבוגר כחכח בגרונו ואמר בשקט, שאיש לא ישמע: "על זה שאחרי שמכרתי כמה תפוחים, אבא של אשתי נפטר והוריש לנו את כל הכסף שלו".

גבר אחד החליט לפנק את אשתו עם ארוחת בוקר טעימה ולהגיש לה אותה ברגע שהיא תתעורר. אחרי מספר דקות של התלבטויות, הוא החליט להכין את מנת הדגל שלו - שקשוקה. במרץ רב הוא הוציא כמה עגבניות, בצלים ושיני שום והחל לקצוץ הכול במהירות ובמקצועיות רבה. ריח הבישולים המשכר החל להתפזר אט אט בכל הבית והגיע אפילו עד לחדר השינה שבקומה השנייה. אשתו של הבחור, שהתעוררה מהריח וצלילי הבישולים, ירדה למטה בצעדים מהירים, התפרצה למטבח והחלה לגעור בבעלה. "מה אתה עושה?!" היא צעקה, "תוסיף עוד שמן, שלא תשרוף את הבצל!". היא לא הפסיקה והמשיכה מיד: "תיזהר!!! אתה לא רואה שאתה משפריץ על הקיר?! תראה איך הוא נראה, רק אתמול ניקיתי פה!". "תערבב שוב את הבצל, הוא נדבק לך!" העירה בתקיפות והתקרבה כדי להתבונן מקרוב על המחבת, "ותוסיף כבר את העגבניות, למה אתה מחכה? אתה רוצה שהן יירקבו בחוץ?!". הגבר הלחוץ התחיל להזיע והסתכל על אשתו במבט חסר אונים. "נו קדימה" היא האיצה בו מצידה, "מה אתה מסתכל עלי?! השקשוקה הזו לא תכין את עצמה!". הגבר, שלא הבין מדוע אשתו עצבנית עליו כל כך, שאל בטון כועס: "מה לעזאזל קרה לך?! למה את צורחת עלי ככה, את חושבת שאני לא יודע להכין שקשוקה בעצמי?!" אשתו חייכה וענתה לו מיד: "אז עכשיו אתה מבין איך זה מרגיש כשאני נוהגת ואתה יושב לידי?!"

שלושה מרגלים זרים – האחד גרמני, השני צרפתי והשלישי ישראלי – נחשפים ונלכדים במדינה עוינת. הם נכלאים יחד בתא קטן בכלא מבודד ומוצאים בזה אחר זה לחקירה על ידי כוחות הביטחון המקומיים. ראשון מוציאים החוקרים את המרגל הצרפתי וגוררים אותו על הרצפה לעבר חדר החקירות. הם קושרים לו את הידיים לכיסא ומענים אותו למשך שעתיים עד שלבסוף הוא נשבר ומספר להם את כל מה שהם רצו לדעת. השובים גוררים חזרה את המרגל הצרפתי לתא, זורקים אותו פנימה ואז לוקחים באותה צורה גם את המרגל הגרמני. גם לו הם קושרים את הידיים לכיסא, מענים וחוקרים במשך שעתיים - אבל הוא לא אומר מילה. רק לאחר 4 שעות של עינויים, גם הגרמני נשבר ומספר להם את כל מה שהם רצו לדעת. החוקרים המרוצים מחזירים את המרגל הגרמני לתא ולוקחים איתם כעת את המרגל הישראלי. הם קושרים את ידיו לכיסא ומתחילים לענות ולחקור אותו. עוברות שעתיים והמרגל הישראלי לא אומר מילה, עוברות 4 שעות והוא עדיין שומר על זכות השתיקה, לא מדבר כלל ולא מסגיר שום פרט לשוביו. עוברות עוד 8 שעות של חקירה בעינויים, ואז עוד 16, ואז עוד 24 – והחוקרים פשוט לא מצליחים להוציא מהמרגל הישראלי שום דבר. בסוף, אחרי יממה של חקירה צולבת, החוקרים משחררים אותו מהכיסא וזורקים אותו שבור ורצוץ חזרה אל התא. לפני שהם הולכים, צועקים לו החוקרים: "נכון שלא אמרת כלום - אבל אל תדאג, אנחנו עוד נוציא את זה ממך!". המרגל הגרמני והמרגל הצרפתי המומים לגמרי, ניגשים ישר למרגל הישראלי נדהמים ושואלים אותו: "מה זה? איך הצלחת לא להגיד להם כלום בחקירה בעינויים כזו? זאת הרוח הציונית שבך?" עונה להם המרגל הישראלי: "איזה רוח ציונית תגידו לי? אחרי שעה רציתי כבר לזמר להם הכל, אבל לא הייתי מסוגל לדבר כי לא יכולתי להזיז את הידיים!"

ביום חם אחד, באחת מהאוניברסיטאות המובילות בישראל, נכנסו לחדר המרצים פרופסור למשפטים, פרופסור לפיזיקה, פרופסור לכימיה ופרופסור לסטטיסטיקה. פתאום אחד מן הפחים בחדר, שהיה בסמוך לחלון, החל לעלות באש ולבעור. הפרופסור לפיזיקה, שהיה הראשון לשים לב לשריפה שהתלקחה, ישר הכריז: "אנחנו חייבים לשים את הפח הזה במקפיא כך שהטמפרטורות בו ירדו מתחת לנקודת ההתלקחות והאש תדעך!" הפרופסור לכימיה הגיב לו מיד: "לא, מה פתאום! אנחנו צריכים לכסות את הפתח של הפח כך שהאש תכלה את כל החמצן שלה ובהיעדר שרשרת תגובה היא לא תוכל להמשיך להתקיים!" הפרופסור למשפטים הצהיר לעומתם: "תפסיקו בבקשה להאשים את הקורבן, אתם עדיין צריכים להוכיח מעל לכל ספק סביר שהפח הזה אכן עולה באש!" בעוד הפח ממשיך לבעור, הפרופסורים הריחו לפתע ריח נוסף של עשן שמגיע מצד אחר של החדר. הם סובבו את הראש וראו את הפרופסור לסטטיסטיקה רץ כשמשוגע מסביב לחדר ומצית פריטים נוספים באש! "מה לעזאזל אתה עושה?" הם צעקו עליו כאיש אחד. "מה אתם רוצים?" השיב להם הפרופסור לסטטיסטיקה, "אני בסך הכל מעלה את הסתברות שמישהו עם קצת יותר יכולת מאיתנו יבוא לטפל בעניין הזה!"

גבר אחד יצא לקניות בקניון במוסקבה וגילה שהמחירים של כל הדברים שהוא רצה זינקו בגלל הפלישה לאוקראינה, ושכרטיס האשראי שלו לא עובד כי החברה ניתקה קשרים עם רוסיה. כועס ומתוסכל על בזבוז הזמן ועליית המחירים, הוא עזב את הקניון והלך לבנק שלו כדי למשוך קצת כסף מזומן, שם הוא גילה תור ענק של אנשים באותו מצב כמוהו. אחרי שעתיים מורטות עצבים של המתנה ותלונות מצד כל האנשים בתור, הגבר החליט שנמאס לו. "אי אפשר לחיות ככה!" הוא צעק, "כולנו סובלים בגלל פוטין ונמאס לי מהמצב הזה! אני הולך לקרמלין ואני אפוצץ אותו במכות!". אחרי חצי שעה הגבר חזר לתור בבנק עם פנים נפולות וכתפיים שפופות… "מה קרה לך?" שאלו כל האנשים ששמעו את ההתפרצות הקודמת של הגבר. "התור בקרמלין ארוך פי שתיים ממה שקורה כאן…"