בדיחות של דתיים

כל מי שחי או מכיר את העולם הדתי, ידוע שזה עולם שמטובל בהמון הומור עצמי ובהמון מצבים מצחיקים שמובילים לבדיחות טובות. תמצאו כאן: בדיחות על הלכות, בדיחות על מנהגי שבת, בדיחות על הווי דתי, בדיחות על דוסים, בדיחות על חוזרים בתשובה, בדיחות על יוצאים בשאלה, בדיחות על ערב שבת, בדיחות על הכנות לשבת, בדיחות על נידה, בדיחות על חתונה, בדיחות על מקווה ועוד...

למה זקן העיירה הפסיק להתפלל?
במשך כל 30 השנים שבהן הוא היה החזן בבית הכנסת של עירו, שמואל תמיד היה רואה את אליהו הזקן יושב ומתפלל במקומו הקבוע בכל יום. אך זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-95, אליהו הפסיק להגיע לבית הכנסת... שמואל חשב בהתחלה שמדובר באירוע זניח, שכן מדובר באדם מבוגר מאוד, אך ככל שהימים עברו הוא הפך ליותר ויותר מודאג עד שיום אחד הוא החליט ללכת לביתו של אליהו ולדרוש בשלומו. למרבה הפתעתו של שמואל, כשהוא הגיע לביתו של אליהו היה זה הזקן בכבודו ובעצמו שפתח לו את הדלת כשחיוך גדול על פניו. לאחר חילופי דברים קלים, שאל אותו שמואל: "אמור לי אליהו, אין מאמין אדוק יותר ממך בקהילתנו, במשך 30 שנה ראיתי אותך בבית הכנסת כמעט מדי יום וכעת אתה נעלמת מבלי להגיד מילה. מדוע אינך מגיע יותר להתפלל איתנו?". אליהו הזקן הנמיך את טון הדיבור שלו וסימן לשמואל להתקרב אליו, "אני אסביר לך בדיוק מה קרה..." הוא אמר לו. "כשהגעתי לגיל 85 ציפיתי שאלקח אל השמיים בכל יום, אך למרות זאת המשכתי להגיע לבית הכנסת במקום להישאר בבית ולנוח כדי להבטיח את יחסיי הטובים עם בורא עולם. בגיל 90 הבנתי שכנראה זכיתי בחסדו, והמשכתי להגיע לבית הכנסת כדי להודות לו אך המשכתי לצפות למותי בכל יום. לפני כמה ימים, כשהגעתי לגיל 95, הבנתי שיושב במרומים כנראה קצת עסוק, ואין לו זמן לקבל את תודתי או לאסוף אותי לחיקו". "אני לא מבין מה הבעיה" אמר שמואל המבולבל, "אתה זכית לאריכות ימים וזה נראה שאתה בריא כשור למרות גילך המופלג, אז למה לא להגיע לבית הכנסת, להתפלל ולהגיד ליושב במרומים תודה?". "תראה..." אמר אליהו, "בשל גילי המתקדם אני מצפה למותי כבר הרבה מאוד זמן, אבל אם הקב"ה שכח אותי אני לא בדיוק להוט להזכיר לו...".
למי למי יש יותר כבוד
2 יהודים נפטרים בשיבה טובה ומגיעים לשערי העולם הבא בדיוק באותו הזמן, ושניהם מבקשים לדעת האם יוכלו להיכנס לגן העדן המובטח. המלאך השומר שעומד בשער שואל את היהודי הראשון לשמו, מהיכן הוא ומה הוא עושה בחייו. עונה לו המנוח: "שמי איצקו, אני מתל אביב, והייתי נהג מונית בעיר כמעט 40 שנה –בוקר ולילה, שבתות וחגים". המלאך מציץ בספר החיים המונח לפניו, חיוך נפרש על פניו והוא מלביש את איצקו בגלימת משי יוקרתית, נותן בידיו שרביט זהב, ואומר לו: "ברוך הבא אדוני, אתה מוזמן להיכנס לגן עדן כגמול נצחי על מעשיך!" שמח וטוב לב נכנס איצקו לגן עדן, והמלאך השומר פונה אל נשמת היהודי השני ושואל לשמו, מהיכן הוא ומה הוא עשה בחייו. עונה המנוח: "שמי אליהו, אני מירושלים, הייתי אדם שומר תורה ומצוות במשך כל חיי. עשרות שנים הייתי רב בקהילה בה חייתי, כמו גם מורה ומחנך המספר בשבחו של אלוהים". המלאך פותח את ספרו בשנית ומיד לאחר מכן, בארשת פנים אדישה, מלביש את אליהו בגלימת כותנה, נותן בידיו שרביט עץ ואומר לו: "בבקשה, אתה יכול להיכנס". הרב אליהו פונה אל המלאך ואומר: "ייסלח לי כבוד הוד רוממותו המלאך, אך איני יכול שלא לתהות מדוע אני – שהאמנתי באלוהים כל חיי, סיפרתי בשבחו לדורות של תלמידים ושמרתי באדיקות את כל מצוותיו - מקבל גלימת כותנה, שרביט עץ ויחס צונן, בעוד שנהג מונית מתהולל, שלא שמר מצוות ואף עבד בשבתות, מקבל גלימת משי, שרביט זהב ואת ברכתך הנלהבת?" "תשמע חביבי" משיב המלאך ואומר לו בחצי חיוך: "פה בגן עדן התגמול מבוסס על תוצאות. אולי לא שמת לב לכך, אבל כשאתה היית מדבר בפני התלמידים שלך, כולם נרדמו ולא עשו דבר ממה שאמרת. לעומת זאת, כשאיצקו נהג המונית היה על ההגה, כל הנוסעים והנהגים האחרים על הכביש היו נושאים אלפי תפילות לאלוהים!"
הרב שעשה תרגיל מבריק לתלמידים שלו
רבי מרדכי מבני ברק טס לארה"ב כדי ללמד תורה בבית ספר יהודי יוקרתי בשכונת ברוקלין. ביום הראשון שלו במקום הוא גילה שרמת הידע של התלמידים נמוכה מאוד והחליט שכדי שהם יהפכו ליהודים חכמים ואנשים טובים, עליו להתחיל ללמד אותם מהבסיס. "מחר אני רוצה ללמד אתכם שיעור על עשרת הדיברות, ואני מבקש שכולכם תקראו היום בערב את פרקים כ"ב עד ל"ב בספר שופטים". התלמידים הופתעו לשמוע את הבקשה הזאת, ואחרי כמה רגעים של בלבול ומלמולים אחד מהם הרים את ידו ושאל את רבי מרדכי למה הם צריכים לקרוא כל כך הרבה חומר בלילה אחד. "אם זה קשה לכם לעשייה אז אני לא אכריח אף אחד, ואני מבטיח גם לא לבחון אתכם על החומר הזה, אבל שתדעו שאני מאוד אעריך את מי שיעשה את זה ולא אתן לו שיעורי בית למשך כל שאר השבוע". למחרת בבוקר רבי מרדכי נפגש עם התלמידים שלו ופתח את השיעור בשאלה מי הצליח למלא את הבקשה שלו. כל התלמידים הרימו את הידיים שלהם בגאווה. "יפה יפה," הוא אמר, "עכשיו אני רוצה להתחיל את השיעור על הדיבר השמיני - 'לא תענה ברעך עד שקר'. לפני כן אני רק רוצה לעדכן אתכם בשני דברים, הראשון הוא שבספר שופטים יש רק 21 פרקים והשני הוא שמהיום אתם הולכים להתחיל ללמוד כמו שצריך!"
הרב נגד הכומר: מה יהיה גורל היהודים בעיירה?
לפני שנים רבות בעיירה גדולה באיטליה, הכומר שעמד בראש הכנסייה המקומית החליט שיש להמיר את כל יהודי האזור לנצרות, ומי שיסרב יגורש. כמובן שהקהילה היהודית לא הסכימה לקבל את הגזירה הזאת בשתיקה, אז הם הציעו לכומר עסקה: לנהל דיון על הנושא עם הרב הראשי שלה בתקווה שזה יוכל לשנות את דעתו. אם הרב ינצח, היהודים יוכלו להמשיך לחיות את חייהם בשלום, ואם הכומר ינצח הם יעזבו את העיירה. הכומר הסכים להצעה, אבל ביום שבו נקבע הדיון התגלתה בעיה גדולה מאוד - הרב הזקן של הקהילה היהודית לא דיבר איטלקית והכומר לא דיבר עברית... "אני אשמח לתרגם עבורך את הרבי", אמר אחד מהיהודים לכומר, אך הוא סירב. "בדיון שכזה אין מקום למתורגמנים, אנחנו צריכים לדבר על נושאי דת חשובים ועל התנצרותם של כל היהודים באזור, אז רק אני והרב יכולים לתקשר. אם אנחנו לא יכולים לדבר זה עם זה, אז פשוט ננהל את הוויכוח הזה ללא מילים!" וכך יצא שהכומר והרב ישבו זה מול זה לצד שולחן בכנסייה המקומית בזמן שנציגי הקהילות שלהם הביטו בהם וחיכו לראות כיצד הם יפתרו את הסוגיה שעל הפרק. הכומר התחיל בכך שהוא הרים את כף ידו והראה לרב שלוש אצבעות. בתגובה, הרב הרים את כף ידו והראה לכומר אצבע אחת. לאחר מכן הכומר הרים אצבע אחת וסובב אותה סביב ראשו. הרב חשב למשך כמה שניות ואז הצביע עם האצבע שלו לכיוון האדמה. בתגובה, הכומר הניח על השולחן לחם קודש וכוס יין. כשהרב ראה את זה הוא הניח על השולחן תפוח עץ, וברגע שהוא עשה זאת הכומר קם בפתאומיות, הכריז שהרב החכם שכנע אותו וששום דבר רע לא יקרה ליהודים. מאוחר יותר באותו הערב שאלו את הכומר כמה מהתושבים הנוצרים של הכפר מה בדיוק קרה בינו לבין הרב, ולמה הוא שינה את דעתו לגבי המרת היהודים בעיירה. ענה להם הכומר: "בהתחלה הרמתי מול הרב שלוש אצבעות כדי לסמן את השילוש הקדוש של הנצרות שכל היהודים חייבים לקבל, ואז הוא הראה לי אצבע אחת כדי לסמן את האל האחד שעומד בבסיס שתי הדתות. אחר כך סובבתי את האצבע שלי סביבי כדי להראות לו שהאל נמצא בכל מקום בכנסייה, אז הוא הצביע על עצמו כדי להגיד לי שהאל נמצא גם בו ובאנשי הקהילה שלו. חשבתי שאני אצליח לשכנע אותו אם אני אזכיר לו את הניסים המופלאים שישו עשה בעזרת לחם הקודש והיין, אבל אז הרב שלף תפוח והזכיר לי שהאל האחד הוא שיצר את העולם ואת אדם וחווה, אז לא הייתה לי ברירה אלא לתת ליהודים לחיות באמונתם..." במקביל, אנשי הקהילה היהודית חגגו עם הרב שלהם, אבל גם היו סקרנים מאוד לשמוע איך הוא הצליח לשנות את דעתו של הכומר. "האמת היא שאין לי מושג!" אמר הרבי, "בהתחלה הוא סימן לי עם היד שהוא נותן לנו 3 ימים להתנצר או לעזוב את העיר, אז אמרתי לו שמצדי הוא יכול לדחוף אצבע! אחר כך הוא איים עלי שאנחנו מוקפים בנוצרים, אבל אני אמרתי לו שאנחנו נשארים כאן ואין לנו כוונה לעזוב!" "ומה קרה אחר כך?" שאלו כולם את הרב. "אני לא יודע!" הוא ענה, "פתאום הכומר המטורלל הזה שם את ארוחת הצהריים שלו על השולחן אז גם אני הוצאתי את שלי..."
הרב שטמן פתק בכותל בשביל חבר
הרב הניו יורקי ג'ונתן כהן בדיוק נכנס לנמל התעופה קנדי בדרכו לעלות על טיסה לישראל, כשפתאום פגש בטרמינל את חנהל'ה, חברת ילדות שלו מלוס אנג'לס אותה לא ראה כבר שנים ארוכות. "אוי, כמה טוב לראות אותך חנה'לה!", בירך אותה לשלום הרב, "מה שלומך בימים אלו?" "יכול היה להיות יותר טוב", ענתה לו חנהל'ה ונימת צער עמוק בקולה: "אני ובעלי ינקי מנסים להביא ילד לעולם כבר 15 שנים ולא מצליחים". "אוי א-ברוך, אני כל כך מצטער לשמוע", אמר בתגובה הרב, "אבל תשמחי לדעת שאני בדיוק בדרך לעלות על טיסה לישראל, שם אני נוסע לביקור בכותל המערבי הקדוש בירושלים. אני מבטיח לך שאשים שם פתק עם בקשה מיוחדת לאלוהים עבורך ועבור בעלך ינקי היקר". "תודה רבה לך, רבי ג'ונתן", בירכה אותה חנהל'ה, "שתהיה לך דרך צלחה". אחרי עוד כמה דברי חולין קצרים שהחליפו השניים, הם נפרדו לדרכיהם. 5 שנים לאחר מכן, כשג'ונתן בדיוק אכל ארוחת ערב בדירתו בניו-יורק, הוא שמע דפיקה בדלת. הוא פתח ומצא את חנהל'ה עומדת על סף הדלת עם בטן הריונית גדולה. "אוי ג'ונתן היקר", היא התמוגגה למראה חברה הוותיק אחרי שנכנסה לדירתו, "זוכר את הפתק הזה שהבטחת שתטמון עבורי בכותל לפני כמה שנים? אז תשמח לשמוע שאני ובעלי ינקי כבר הצלחנו להביא מאז לעולם זוג תאומים מתוקים, ואז עוד שלישייה חמודה – ועכשיו אני בדיוק בהריון עם לא פחות מרביעייה!" הרב ההמום לא יכול היה להסיר את החיוך מפניו אחרי ששמע את הבשורה של חנהל'ה, ואז פתאום היא שלפה מתיקה כרטיס טיסה לישראל עם התאריך של מחר ונתנה אותו בידיו של הרב. "חנהל'ה היקרה", אמר הרב בתדהמה, "אושרך אושרי – ממש לא הייתה צריכה להביא לי מתנת תודה עבור זה". "מתנת תודה?", אמרה חנהל'ה ולפתע נימת הקול שלה השתנתה והפכה כעוסה: "אני רוצה שתיסע עכשיו לירושלים, תמצא את הפתק הזה ששמת בכותל ותוציא ותקרע אותו! אני לא יכולה עם הלידות האלו יותר!"
מה בנה הניצול היהודי על האי הבודד?
ספינה גדולת ממדים הפליגה לה באיטיות בסמוך לאי בודד. הקברניט, שסרק כהרגלו את השטח עם המשקפת, שם לב לפתע שעל האי עומד אדם כחוש ומוזנח שמסמן עם ידיו לעזרה. ללא היסוס הספינה שינתה את מסלולה אל האי והקברניט ירד במהירות אל החוף כדי להגיש לניצול סיוע ומעט מזון. תוך כדי שהוא נתן לאיש לאכול, ערך לו בדיקה גופנית ושמע את סיפורו, הוא שם לב לפתע שעל החוף סביבם היו בנויות 3 בקתות רעועות עשויות מעצי סחף. הוא הצביע על הבקתה הראשונה מימין ושאל את האיש בתמיהה: "למה היא משמשת אותך?" האיש ענה: "זה הבית שלי..." הקברניט הצביע על האמצעית ושאל: "ולמה זו משמשת אותך?" האיש אמר בגאווה: "זה בית הכנסת שאני מתפלל בו!" הקברניט המבולבל תהה: "אז למה נועדה הבקתה השלישית?" האיש גלגל את עיניו ונאנח: "זה בית הכנסת האשכנזי..."