אין אדם במושב שלא הכיר את שמעון ולא שמע על עושרו הרב, אך יותר מכל הוא היה ידוע בקמצנותו כיוון שמעולם לא תרם מכספו לאף אירוע חברתי במושב ולשום ארגון צדקה או עמותה.
יום אחד עלתה רונית, פעילה במקלט החיות העירוני, על רעיון כיצד לקבל ממנו תרומה נאה והציעה אותו לחבריה: "חברים, לשמעון יש כלב! אז בואו ננסה לדבר איתו על הדבר שהכי חשוב לו ואולי ככה הוא סוף סוף יפתח קצת את הארנק!"
כבר באותו הערב התייצבה רונית יחד עם חבריה מול דלת אחוזתו של שמעון וצלצלה בפעמון:
"מה אתם רוצים?" שאל שמעון במבט טיפוסי מזלזל.
"שלום" אמרה רונית באדיבות, "אנחנו יודעים שאתה בדרך כלל לא נוהג לתרום כספים, אבל אתה בעצמך בעלים של כלב, לא היית נהנה להעניק בחזרה לארגון שמסייע לבעל החיים שאתה כל כך אוהב?"
מבלי אפילו להניד עפעף שאל אותה שמעון: "ידעת ששני ההורים שלי סובלים ממחלות חשוכות מרפא ושהם מוציאים על הטיפולים הרפואיים סכומים יותר גבוהים מההכנסה החודשית שלהם ביחד?"
"ובכן... לא... חשבתי..." גמגמה רונית.
"ידעת שבעלה של אחותי נקלע לחובות בגלל הימורים, עזב אותה והשאיר אותה עם שני הילדים בלי אגורה בחשבון הבנק??" הוא המשיך.
"אממ... אוי..." מלמלה רונית במבוכה.
"וידעת שאחי איבד את שתי רגליו בתאונה מחרידה???" שאל בנחרצות.
בשלב זה רונית וחבריה נותרו המומים ופשוט חיכו לרגע בו השיחה תסתיים והם יוכלו לשים את הסיטואציה המביכה מאחוריהם.
"אז אם הם לא מקבלים אגורה, מה את חושבת שאת תקבלי?"