יום אחד נכנס לחנות הפארם של יפית בחור, וביקש לדעת היכן נמצא מדף ההיגיינה הנשית. יפית הנחתה אותו אל המעבר שבו ממוקם המדף, הבחור ניגש אליו, הביט בו בתמיהה למשך מספר רגעים, ואז פנה שוב ליפית ושאל אותה: "סלחי לי, איפה יש לכם כאן צמר גפן?", יפית כיוונה אותו למקום הנכון, ואחרי כמה דקות ראתה אותו חוזר עם מספר שקיות מן המוצר.
"יש לכם פה אולי חוטי תפירה?" שאל הבחור את יפית, שבתגובה הצביעה לכיוון עמדת מוצרי התפירה ושלחה אותו אליה; הבחור חזר משם עם חבילת חוטי תפירה לבנים. "אולי יש לכם גם במקרה איזה קופסת קרטון קטנה" שאל הבחור את יפית. "אני אבדוק מאחור" השיבה, הלכה, ולאחר כמה רגעים חזרה עם הקופסה המבוקשת.
הבחור שם את כל המוצרים שלקח בקופסה שהביאה לו יפית, וביקש ממנה לעשות לו חשבון. "שמע, אני לא רוצה להיות חוצפנית" אמרה לו יפית לפני שהתפנתה לעריכת החשבון, "אבל אני חייבת לשאול: כשנכנסת לפה ביקשת לדעת איפה מדף מוצרי ההיגיינה הנשית, ואז ניגשת אליו, הבטת בו, אבל בסוף לא לקחת ממנו כלום. בסוף, אתה בא אליי עם מלא מוצרים לא קשורים בכלל. מה בדיוק הסיפור?"
ענה לה הבחור: "תשמעי, זה פשוט - חברה שלי שלחה אותי לקנות לה טמפונים. בהתחלה חשבתי באמת להביא לה בדיוק את מה שביקשה, אבל אז נזכרתי שאתמול, כשביקשתי ממנה להביא לי חפיסת סיגריות, היא חזרה הביתה עם חבילת טבק וכמה ניירות לגלגול. אז פתאום הבנתי – אם היא חושבת שאני יכול לגלגל את הסיגריות לעצמי, אז גם אני יכול לחשוב שהיא מסוגלת לגלגל את הטמפונים לעצמה".