בדיחות בנושא sms2010 כניסה

מאיר, אלמן יהודי בודד מפלורידה, הלך לו בשדרה לכיוון ביתו יום אחד וכשעבר ליד חנות לחיות מחמד, שמע קול צווחני ביידיש: "ווס מאכסט דו?" [מה שלומך?]. מאיר שפשף את עיניו ואת אזניו, ולא האמין. יידיש מושלמת. בעל החנות דחק בו: "בוא היכנס, חבר ובדוק את התוכי הזה..." מאיר נכנס. התוכי האפריקאי זקף את ראשו ואמר: "ווס? קענסט שפרעכען אידיש? [מה? אתה יכול לדבר יידיש?]. בתוך דקות הניח מאיר חופן דולרים על הדלפק ולקח את התוכי לביתו. במשך כל הלילה דיבר עם התוכי ביידיש. הוא סיפר לתוכי על הרפתקאותיו בבואו לאמריקה. על כמה יפה הייתה אשתו המנוחה, שרה, כאשר הייתה כלה צעירה, על משפחתו, שנות עבודתו בעסקי ההלבשה ועל חיי הגמלאות בפלורידה. התוכי היה כולו אוזן. אחר כך התוכי סיפר לו על החיים בחנות החיות, כמה בודד היה בסופי שבוע, ולבסוף הלכו שניהם לישון. למחרת בבוקר מאיר הניח תפילין והתפלל. התוכי דרש לדעת מה הוא עושה ומאיר הסביר. התוכי ביקש גם הוא להתפלל לבורא עולם, אז מאיר דאג לו לסט תפילין זעיר, בהזמנה מיוחדת. התוכי למד את כל התפילות, הזמירות והמזמורים, הוא אפילו החל ללהג מעט בעברית. מאיר בילה ימים ולילות מול התורה עם ידידו התוכי, ולימד אותו כמעט את כל ארון הספרים היהודי. בוקר אחד, בראש השנה, קם מאיר ולבש את בגדי החג שלו. כשיצא מן הבית ביקש התוכי לבוא עמו. מאיר ניסה להסביר שבית הכנסת הוא לא מקום לתוכי, גם אם הוא יהודי כשר, אך התוכי התווכח, וכמו כל יהודי, הוא ידע להתווכח, עד שמאיר ויתר ונשא אותו לבית הכנסת על כתפו. המון רב התגודד מול השניים, ומאיר נשאל שאלות רבות על-ידי כולם, כולל הרב והחזן. בהתחלה הם סרבו להרשות כניסה של ציפור טרפה לבניין במשך הימים הנוראים, אבל מאיר שכנע אותם להרשות בפעם הזאת בלבד, בהישבעו שהתוכי יהודי ואפילו מדבר יידיש ויודע להתפלל. כשהקהל שמע זאת הוא לא האמין. רבים היו מוכנים להתערב שאין סיכוי שהתוכי מדבר ביידיש או מתפלל. מאיר התערב עם כל אחד שהיה מוכן לשים את כספו על כך, והסכומים הצטברו לאלפי דולרים. בשעת התפילה כל העיניים נישאו אל התוכי. אך התוכי ישב על כתפו של מאיר, לא התפלל ולא צייץ. מאיר התחיל לדאוג ואמר לו: "נו כבר!" אך כלום, התוכי לא הוציא הגה. "נו כבר, אתה יכול! תתפלל... כולם מסתכלים עליך!" אך עדיין כלום. תפילת ראש השנה הסתיימה, ומאיר צעד הביתה בכעס עם התוכי, כשהוא חייב לחבריו בבית הכנסת ולרבי יותר מארבעת אלפים דולר. מספר רחובות מבית הכנסת התחיל התוכי לשיר שיר ישן ביידיש, שמח ומאושר. מאיר עצר. "למה?! השגתי לך תפילין שנעשו במיוחד עבורך, לימדתי אותך את תפילות הבוקר, לימדתי אותך לקרוא בעברית, לימדתי אותך תורה, הלכה, גמרא, אתה התחננת בפניי להביא אותך לבית הכנסת לראש השנה! למה?! למה עשית לי את זה?" "מאיר, אל תהיה שמוק", השיב התוכי, "אתה יודע איזה יחס הימורים נקבל ביום כיפור?"

חוואי אחד הלך לשוק למכור את אחד הסוסים שלו ב-2,000 דולר, ומצא קונה בלי שום בעיה. הוא הבטיח לו שידאג להעביר לו את הסוס תוך שבוע אחד, אך בצער רב הסוס הלך לעולמו באמצע השבוע. החוואי הבטיח להחזיר לקונה את כספו, אך הקונה בחר לקבל את הסוס כפי שהוא בכל זאת. בשבוע שלאחר מכן החוואי פגש את אותו קונה שוב בשוק ושאל אותו מה הוא עשה עם הסוס המת שקנה. הקונה סיפר לו: "עשיתי הגרלה עם סכום כניסה של 50 דולר, ומי שזכה קיבל את הסוס. השתתפו 100 אנשים, וככה אספתי 5,000 דולר. החוואי היה המום ושאל: "מה, ואף אחד לא התעצבן לגלות שהסוס מת?" הקונה ענה לו: "רק הזוכה, אז החזרתי לו את ה-50 דולר שלו."

יוסף היה הבעלים הגאה של חנות בגדים בניו יורק במשך הרבה מאוד שנים ותודה לאל, העסק הצליח. שמה של החנות היה "רחל", על שם אשתו האהובה של יוסף, ושלט שנושא את שמה קישט את דלת הכניסה מיום הקמת החנות. היות ולא היו הרבה חנויות בגדים בסביבה, כל תושבי האזור היו מגיעים באופן קבוע לחנות של יוסף ולאורך השנים הוא זכה להצלחה רבה מאוד, כשכמעט ולא היה סוף שבוע שבו החנות לא הייתה מלאה באנשים. למרבה הצער המידע הזה לא נעלם מעיניהם של המתחרים, ויום בהיר אחד נפתח בבניין הצמוד לחנותו של יוסף מתחם בגדים שהתהדר בשלט ענק עם הכיתוב "בגדים במחירים הטובים ביותר!". יוסף ורחל היו מאוד מאוד מודאגים, אבל הם האמינו שהם יצליחו להתמודד עם התחרות הקשה. לאחר כשבוע נחתה עליהם מכה נוספת, כאשר בצד השני של חנותם נפתחה חנות מיוחדת של בגדים מאיטליה שעל חזיתה נתלה שלט ענק עם הכיתוב: "הבגדים היפים והאיכותיים ביותר!". "מה אתה מתכנן לעשות?" שאלה רחל את יוסף, "אף אחד לא ייכנס לחנות הקטנה שלנו, נתחיל לאבד כסף, נפשוט את הרגל ובסוף נגלה שאנחנו גרים ברחוב." "אל תדאגי", ענה יוסף, "אני בטוח שאנחנו נמצא דרך להסתדר." לאחר כשבוע התברר שהאופטימיות של יוסף הייתה שגוייה לחלוטין, כמעט ואף אחד לא נכנס לחנות שלו ושל אשתו, שניצלה את השקט כדי להציק לו ללא הרף כדי שימצא פתרון לבעיה. למעשה, היא הציקה לו כל כך הרבה עד שהוא החל לחשוב על להעיף אותה מהחנות, ואז הוא חשב על רעיון גאוני... ביום שלמחרת החנות של השניים הייתה מלאה עד אפס מקום בלקוחות, ורחל לא הצליחה להבין מה הסיבה לשינוי הפתאומי הזה. "צאי החוצה ותסתכלי על החזית של החנות" אמר יוסף לאשתו, וכשהיא יצאה היא החלה לצחוק בקול גדול וחזרה פנימה כדי לתת לבעלה חיבוק ענק. היא ראתה שיוסף הוריד את השלט שעליו היה כתוב "רחל" ועתה, בין שלטי הענק של המחירים הטובים ביותר והבגדים היפים ביותר, התנוסס שלט חדש מעל דלת החנות של הזוג ועליו הכיתוב "כניסה ראשית".

אברך יהודי מאודסה קיבל אישור מיוחד מהשלטונות לבקר במוסקבה. הוא עלה על רכבת ומצא מושב ריק. בתחנה הבאה עלה בחור צעיר והתיישב לצדו. האברך הביט בבחור הצעיר וחשב לעצמו: "הבחור הזה לא נראה כמו איכר, ואם הוא לא איכר סביר להניח שהוא מגיע מהמחוז בו אנו נמצאים. אם הוא מגיע מהמחוז הזה, הוא מוכרח להיות יהודי, משום שזהו הרי מחוז יהודי. מצד שני, אם הוא יהודי, לאן הוא יכול לנסוע? אני היחיד בכל המחוז שזכיתי באישור כניסה למוסקבה. רגע - ממש ליד מוסקבה ישנו כפר קטן שנקרא סמואט, ולשם אין צורך באישור. אבל למה שהוא ייסע לסמואט? כנראה הוא נוסע לבקר את אחת המשפחות היהודיות שם. אבל כמה משפחות יהודיות יש בסמואט? רק שתיים - משפחת ברנשטיין ומשפחת שטיינברג. הברנשטיינים הם משפחה איומה, אז בטח הוא נוסע לבקר את שטיינברג. אבל למה הוא נוסע? לשטיינברגים יש רק בנות, אז אולי הוא החתן שלהם. אבל אם זה מה שהוא, אז למי מהבנות הוא נשוי? שרה התחתנה עם עורך-דין נחמד מבודפשט, ואסתר נשואה לאיש עסקים מז'יטומיר. אז זה מוכרח להיות בעלה של שרה. מה שאומר שקוראים לו אלכסנדר כהן, אם אני לא טועה. רגע, אם הוא מגיע מבודפשט, עם כל האנטישמיות שם, הוא בוודאי שינה את שם המשפחה שלו. מה המקבילה ההונגרית לכהן? קובאץ'. אבל אם הוא שינה את שמו, בטח יש לו איזה מעמד מיוחד. מה זה יכול להיות? אולי דוקטורט מהאוניברסיטה..." בנקודה הזאת פונה האברך אל הבחור הצעיר ואומר "מה שלומך דוקטור קובאץ'?" "טוב מאוד, תודה!" עונה הנוסע, "מה שלומך אתה, אדון מויש'ה זויכמיר?"