בדיחות בנושא שיר הודיה להשם

עבריין אחד נידון לגזר דין מוות. על פי המסורת, רגע לפני הוצאת גזר הדין לפועל, ניגש אל הנידון הסוהר שאמור היה לבצע את ההוצאה להורג, ושאל אותו בנוגע לארוחתו האחרונה. ״אז מה תרצה לאכול?״ שאל הסוהר. ״במקום מזון, אני יכול לבקש לשיר שיר אחד אחרון?״ תהה הנידון למוות, ״אבל תבטיח לי שתיתן לי לסיים אותו לפני שאתה מוציא אותי להורג״. מבולבל מהבקשה הבלתי שגרתית, הסכים הסוהר לתת לנידון למוות לשיר שיר אחרון, והבטיח שייתן לו לשיר אותו עד סופו. הנידון כחכח קצת בגרונו, פתח פיו, ואז התחיל לשיר: ״יש מיליון תפוחים על העץ, מיליון תפוחים על העץ, אחד נפל והתפוצץ, יש 999,999 תפוחים על העץ....״

מאיר, אלמן יהודי בודד מפלורידה, הלך לו בשדרה לכיוון ביתו יום אחד וכשעבר ליד חנות לחיות מחמד, שמע קול צווחני ביידיש: "ווס מאכסט דו?" [מה שלומך?]. מאיר שפשף את עיניו ואת אזניו, ולא האמין. יידיש מושלמת. בעל החנות דחק בו: "בוא היכנס, חבר ובדוק את התוכי הזה..." מאיר נכנס. התוכי האפריקאי זקף את ראשו ואמר: "ווס? קענסט שפרעכען אידיש? [מה? אתה יכול לדבר יידיש?]. בתוך דקות הניח מאיר חופן דולרים על הדלפק ולקח את התוכי לביתו. במשך כל הלילה דיבר עם התוכי ביידיש. הוא סיפר לתוכי על הרפתקאותיו בבואו לאמריקה. על כמה יפה הייתה אשתו המנוחה, שרה, כאשר הייתה כלה צעירה, על משפחתו, שנות עבודתו בעסקי ההלבשה ועל חיי הגמלאות בפלורידה. התוכי היה כולו אוזן. אחר כך התוכי סיפר לו על החיים בחנות החיות, כמה בודד היה בסופי שבוע, ולבסוף הלכו שניהם לישון. למחרת בבוקר מאיר הניח תפילין והתפלל. התוכי דרש לדעת מה הוא עושה ומאיר הסביר. התוכי ביקש גם הוא להתפלל לבורא עולם, אז מאיר דאג לו לסט תפילין זעיר, בהזמנה מיוחדת. התוכי למד את כל התפילות, הזמירות והמזמורים, הוא אפילו החל ללהג מעט בעברית. מאיר בילה ימים ולילות מול התורה עם ידידו התוכי, ולימד אותו כמעט את כל ארון הספרים היהודי. בוקר אחד, בראש השנה, קם מאיר ולבש את בגדי החג שלו. כשיצא מן הבית ביקש התוכי לבוא עמו. מאיר ניסה להסביר שבית הכנסת הוא לא מקום לתוכי, גם אם הוא יהודי כשר, אך התוכי התווכח, וכמו כל יהודי, הוא ידע להתווכח, עד שמאיר ויתר ונשא אותו לבית הכנסת על כתפו. המון רב התגודד מול השניים, ומאיר נשאל שאלות רבות על-ידי כולם, כולל הרב והחזן. בהתחלה הם סרבו להרשות כניסה של ציפור טרפה לבניין במשך הימים הנוראים, אבל מאיר שכנע אותם להרשות בפעם הזאת בלבד, בהישבעו שהתוכי יהודי ואפילו מדבר יידיש ויודע להתפלל. כשהקהל שמע זאת הוא לא האמין. רבים היו מוכנים להתערב שאין סיכוי שהתוכי מדבר ביידיש או מתפלל. מאיר התערב עם כל אחד שהיה מוכן לשים את כספו על כך, והסכומים הצטברו לאלפי דולרים. בשעת התפילה כל העיניים נישאו אל התוכי. אך התוכי ישב על כתפו של מאיר, לא התפלל ולא צייץ. מאיר התחיל לדאוג ואמר לו: "נו כבר!" אך כלום, התוכי לא הוציא הגה. "נו כבר, אתה יכול! תתפלל... כולם מסתכלים עליך!" אך עדיין כלום. תפילת ראש השנה הסתיימה, ומאיר צעד הביתה בכעס עם התוכי, כשהוא חייב לחבריו בבית הכנסת ולרבי יותר מארבעת אלפים דולר. מספר רחובות מבית הכנסת התחיל התוכי לשיר שיר ישן ביידיש, שמח ומאושר. מאיר עצר. "למה?! השגתי לך תפילין שנעשו במיוחד עבורך, לימדתי אותך את תפילות הבוקר, לימדתי אותך לקרוא בעברית, לימדתי אותך תורה, הלכה, גמרא, אתה התחננת בפניי להביא אותך לבית הכנסת לראש השנה! למה?! למה עשית לי את זה?" "מאיר, אל תהיה שמוק", השיב התוכי, "אתה יודע איזה יחס הימורים נקבל ביום כיפור?"

המרצה באוניברסיטה כמעט בכה, רמת הסטודנטים היא כה נמוכה, ברור לגמרי מה מקור הביזיון, הרי לא מכינים אותם כראוי בתיכון. איך ניתן איתם משהו לעשות? אמרו מורות התיכון הכעוסות, הבעיה נעוצה בשלב המקדים, בחטיבת הביניים כלל לא מלמדים. מורי החטיבה הרימו גבה, דבר כזה עוד לא היה. מיומנויות יסוד לא הקנו לילדים אז מה בעצם ביסודי עושים? אמרה המורה בביה"ס היסודי תלמידים כה חלשים לא ראיתי מעודי את האשמה החמורה יש לתלות כמובן, במי אם לא בבגננות? והגננת? היא אמרה כך: איזה מין ילד לא מחונך נו, ולמה כבר אפשר לצפות מילד שיש לו אמא כזאת. והאם אמרה - ילד כה חסר ישע, זה גובל פחות או יותר בפשע. אבל עם אבא כאביו אין עצה ולא פלא שכך הוא יצא. נאנח לבסוף האב מה לעשות? אלי, הוי אלי, אני בכלל לא בטוח שהפרחח הוא שלי.

הנני בחורה מלאה חסרונות, במלאכת הבית אין לי כל ידיעות, לא אדע לבשל או לנקות, לא לסרוג ואף לא לטוות. אך דבר אחד ידעתי היטב, ובזה כל גבר בי יתאהב. ובאומנות זו יש עמי כלל, ושום אישה לי לא תוכל. אני עושה זאת מלפנים וגם מאחור, לאורך וגם באלכסון. אני עושה זאת בכפיפה ועל הצד, ובכישרון מיוחד. ובכלל בכל צורה ודרך, על הבטן בכריעה ועל הברך. באימון החילותי בגיל הרך, וידרכני בחור מהכרך. כך הפך לי העניין לקבע, והכניס לי פרנסה בשפע. והוספתי ידע וקניתי לי בקיאות, כנגד כל אישה לעמוד בתחרות. אהבתי זאת בבוקר עם זריחה, אהבתי זאת לעת ערב ובין ערביים. עת השמש מסמיקה, בפאתי השמיים. עוד לא היה לי העניין לזרא, תמיד הגעתי אל המטרה. אתם אולי לא תאמינו לי, אבל אינני חסידה של כובע הגומי. אבל יש לי עניין אחד והוא הטבעיות, ועיקר חיי הוא הרטיבות. אך שלא להפחיד בריות תמימות, ואינני רוצה לעורר בעיות. כוונתי לטובה ולא לרעה, כי הדבר שאהבתי הוא... שחייה! ומי שחשב אחרת, שיתבייש!!!