בדיחות בנושא וענונו דוד

בסוף השנה הביאו כל הילדים מכיתה א' 2 של המורה רחל מתנות לרגל סיום שנת הלימודים. הראשון שניגש אל המורה היה דוד, שההורים שלו ניהלו חנות פרחים. רחל לקחה את המתנה העטופה, ניערה אותה קלות, הריחה אותה ולבסוף אמרה לילד הקטן: "קנית לי פרחים!" "איך ידעת?!" שאל דוד הקטן בהלם, ורחל פשוט חייכה ואמרה לו תודה. אחר כך ניגשה אליה בתיה, שההורים שלה עבדו בחנות ממתקים. רחל לקחה מבתיה חבילה עטופה בסרט, ניערה אותה, הריחה אותה ולבסוף אמרה: "קנית לי סוכריות ושוקולדים!" גם בתיה הייתה בהלם מיכולת הניחוש המדהימה של המורה שלה, ורחל אמרה לה תודה וקראה לתלמיד הבא, חזי, שההורים שלו עבדו בחנות המשקאות של העיר. חזי הניח לפני המורה שלו קופסה גדולה וכבדה שממנה דלף נוזל. המורה בחנה את הקופסה, הריחה את הנוזל, טבלה בו אצבע וטעמה אותו קלות. "קנית לי יין לבן!" היא הכריזה, אך למרבה הפתעתה חזי ענה "לא, המורה". מבולבלת, רחל טעמה את הנוזל פעם נוספת ורצתה לנסות לשער בשנית. "שמפניה?" היא שאלה וחזי שוב השיב שלא. "בירה? רום? ויסקי?" ניסתה לנחש המורה המבולבלת, וחזי הניד בראשו בכל פעם. "בסדר אני לא יודעת, אתה רוצה לספר לי מה קנית לי?" שאלה רחל. "בטח!" ענה חזי, "זה גור כלבים!"

חזי, חיים ודוד תמיד היו יושבים ביחד בקיוסק השכונתי לפחות פעם אחת בכל שבוע לקפה וסיגריה, ובכל פעם שנפגשו הם היו מדברים על כל נושא שבעולם, מכדורגל ועד לשיחות על החיים. באחד מהמפגשים עלתה השאלה מה כל אחד מאנשי החבורה היה עושה לו היו נשארים לו רק עוד 4 שבועות לחיות... חיים התחיל ואמר: "אני אלך לבית הכנסת בכל יום, אתפלל ואבקש סליחה על כל הדברים הרעים שאי פעם עשיתי. בשאר הזמן אני אתנדב ואנסה לעזור לנזקקים כמה שיותר". חבריו הנהנו בראשם והסכימו שמדובר בתוכנית מעולה, ושחשוב מאוד לנקות את המצפון ולעזור לזולת כמה שיותר לפני שעוברים לעולם הבא. דוד המשיך ואמר: "הרעיון שלך טוב, אבל אני לא הייתי מבזבז זמן על זרים והייתי פשוט משקיע את כל זמני בבילוי עם המשפחה. בטח הייתי לוקח את הילדים לאיזו חופשה מדהימה או מתפטר מהעבודה ומבלה איתם בבית את כל ארבעת השבועות האלה". פעם נוספת כל החברים הסכימו שמדובר בתוכנית מעולה, ושהילדים הם באמת אחד מהדברים החשובים ביותר בעולם. חזי חשב במשך דקות ארוכות עד שלבסוף אמר: "אני הייתי מתקשר אל חמותי, בא אליה הביתה ולוקח אותה ואת אשתי בגרוטאה הישנה הזאת שהיא נוהגת עליה לטיול בכל רחבי הארץ. אני אשבור את הרדיו, נישן כל לילה בשטח, נאכל טונה ולחם, אני אפסיק לעשן וכל הדרך אני אסע רק על 60 קמ"ש". שני חבריו היו מבולבלים לחלוטין ולאחר רגע ארוך של שתיקה, חיים לבסוף שאל את חזי למה הוא ירצה לבלות ככה את החודש האחרון של חייו. "אהה זה קל מאוד להסביר", ענה חזי, "נכון אומרים שהזמן טס כשאתה נהנה? אז לפי כמות הסבל שאני הולך לחטוף, ה-4 שבועות האלה יעברו לי כמו 4 שנים!"

שעת לילה מאוחרת והטלפון מצלצל בלשכתו של נשיא איראן. "מי זה?!" עונה הנשיא בעצבים. "זה יעקב צפלר מישראל" אומר הבחור מהצד השני של הקו. "התקשרתי להודיע לך באופן רשמי שאנחנו מכריזים עליך מלחמה!" "מה אתה אומר?" מלגלג הנשיא. "מה הגודל של הצבא שלך?" "רגע, תן לי לספור..." עונה יעקב "יש אותי, את מנדל, מוישה בן דוד שלי, אבי גולדברג מקס, ארי ואיציק!" "טוב מאוד" עונה הנשיא "לי יש צבא של מיליון לוחמים!" "אוקיי" יעקב מהרהר "תן לי לחזור אלייך", ומנתק. למחרת, שוב מצלצל הטלפון בלשכה. "המלחמה עדיין בתוקף!" מכריז יעקב. "עכשיו יש לנו גם דחפור וגם את הטרקטור של שמחה ליבוביץ השכן שלי!" "טוב מאוד" עונה הנשיא. "לי יש צבא של 16,000 טנקים וליתר ביטחון גם הכפלתי את כמות החיילים וכעת אנחנו צבא של 2 מליון לוחמים" "אוי גוועלאד..." אומר יעקב "תן לי לחזור אליך", ומנתק. אחרי יומיים, שוב מצלצל הטלפון בלשכה "הלו? זה שוב יעקב, שומע?" "נו, מה עכשיו?" שואל הנשיא. "אנחנו מבטלים את המלחמה!" "למה?!" מתפלא הנשיא. "תראה, דיברנו ביננו והבנו שאין שום דרך שבה נצליח להאכיל 2 מיליון שבויים..."

ביום אחד בבית הכנסת השכונתי, דוד בן ה-10 ניגש לרבי ואמר: "רבי, אני חושב שעשיתי משהו רע..." "מה כבר קרה?" שאל הרב. "נישקתי את אחת מהילדות בשכונה על השפתיים..." "נו באמת דוד, אתה יודע שאסור לך לעשות דברים כאלה!" "אבל זה לא אשמתי!" ענה דוד הקטן, "היא אמרה לי לעשות את זה!" "מי זאת הילדה הזאת?" שאל הרב. "אני לא יכול להגיד לך, היא אמרה לי שאם אני אגלה למישהו שהתנשקנו אז כולם יתחילו לדבר עליה ולהגיד עליה שהיא ילדה רעה!" "אתה יודע שאני אגלה במוקדם או במאוחר אז עדיף שפשוט תגיד לי עכשיו... הרי אין יותר מדי בנות בשכונה שלנו שיעשו דברים כאלה." "אבל אמרתי לה שאני לא אספר!" "זאת הייתה גלי בכור שגרה ליד הגינה הציבורית?" התחיל הרבי לחקור. "אני לא מגלה מי זאת!" ענה דוד. "אולי מיכל לוי שעכשיו עברה לשכונה?" "אני לא מוכן לספר כלום!" "אההה... בטח זאת הייתה הילה שוורץ שכל הזמן מסתובבת ליד הירקן..." "השפתיים שלי חתומות!" "אז זאת בטח הייתה ורד גליקמן שתמיד עושה צרות בבית הספר!" "רבי בבקשה ממך, אמרתי לה שאני לא אספר." הרבי נאנח באכזבה ואמר: "אתה ילד מאוד עקשן דוד, אבל לפחות אתה נשאר נאמן למילה שלך. יחד עם זאת אתה עדיין צריך להיענש על מה שעשית ולכן אני אוסר עלייך להגיע לשיעורים בבית הכנסת במשך חודש! עכשיו לך הביתה ותחשוב טוב על מה שעשית..." בסיום השיחה הזאת יצא דוד הקטן מבית הכנסת ופגש ליד שער הכניסה את חברו הטוב בני שניגש אליו ושאל: "נו? איך הלך?" "התוכנית עבדה מעולה!" ענה דוד, "קיבלתי חודש שלם של חופש מהרבי ופרטים על 4 בנות ששווה להתחיל לדבר איתן!"

1. רק אצלנו יכול להיות שזמר השנה, זמרת השנה ולהקת השנה הם איש אחד בשם דנה. 2. קמצנים?! פפפפפפ.... שטויות. לא אוהבים מינוסים. 3. בארון של סבתא תימניה תמיד תמצאו אחד מהממתקים הבאים: או מסטיק עלמה או טופי, שאין מצב לפתוח אותו בלי סכין יפנית, או סוכריה שבטוח נזרקה עליך בבר מצווה שלך בבית כנסת. 4. תימני הוא כמו חלווה, או שאוהבים מאוד או שלא אוהבים בכלל. 5. לכל תימני יש דוד בשם זכריה! אצל חלק הוא חי ואצל חלק קצת פחות. 6. אין תימני בעולם שלא הייתה תקופה בחייו שלא קראו לו "ג'חנון". 7. המאכל שהכי מביע את הקמצנות של התימנים - לחוח (פיתה עם חורים). 8. כל תימני שני - שר. 9. כל תימני שלישי - שר טוב. 10. כל תימני רביעי - ערס. 11. אחד הדברים שהכי מעצבנים תימנים - שאומרים "קובנה" לא נכון. 12. כל התימנים דומים. חלק דומים לג'חנון, חלק לקובנה וחלק לעוגה שרופה. 13. המאכל התימני הכי פופולרי אינו ג'חנון, אלא סחוג. 14. בכל חבורה יש לפחות אחד או אחת תימני/ה! חוץ מחברות ברמת אביב ג'. 15. העיר רחובות היא העיר היחידה שיש בה יותר תימנים מאשר כל עדה אחרת. 16. לכל תימני יש סבא שמגדל תרנגולת. 17. אם שני תימנים נפגשים, איכשהו הם יגעו למסקנה שיש להם קרוב משפחה שגר בצריף איפשהו. 18. תימני שנולד לפני הזמן יוצא לבן מדי. 19. תימני שנולד מאוחר מדי יוצא שחור מהרגיל. 20. המטבח התימני מבוסס על שני דברים: בצק עלים ורסק עגבניות.

לילה אחד, משה הקטן נכנס לתוך חדר השינה של ההורים שלו וראה את אבא ואימא שלו משתובבים במיטה. "אבא, מה אתה עושה?" שאל הילד המבולבל. אחרי כמה רגעים של היסוס האבא ענה: "זה משחק מיוחד של מבוגרים, כמו קלפים". "אז מה אימא עושה במשחק הזה?" המשיך הילד הסקרן לחקור. "אימא שלך היא המלכה שלי" השיב האבא בלי להסס, ואז שלח את בנו לישון בחדר שלו. באותו סוף השבוע, משה הקטן הלך לישון אצל קרובי משפחה ובאמצע הלילה הוא התגנב לחדר השינה של דוד שלו שם הוא מצא אותו משתובב במיטה עם אשתו. "דוד אורי, מה אתם עושים שם במיטה?" שאל משה. הדוד, שדיבר עם אחיו על ההתנהגות של משה, ענה בלי להסס: "אנחנו משחקים קלפים!". "ומה אשתך עושה?" המשיך הילד הקטן. "היא המלכה שלי, עכשיו לך לישון בחדר שלך!" בהמשך סוף השבוע משה בילה הרבה זמן עם בן דודו וביקש ממנו ללמד אותו איך משחקים את "משחק הקלפים של המבוגרים", וכך יצא שכשהוא חזר הביתה להוריו, הוא ידע איך לשחק פוקר. בארוחת הערב של אותו היום שאלו הוריו של משה איך היה הביקור שלו אצל המשפחה. "היה ממש כיף! ראיתי את דוד אורי ואת אשתו משחקים באותו משחק קלפים כמוכם ואז למדתי איך לשחק אותו בעצמי!" שני ההורים היו מבולבלים מאוד, ובחשש גדול הם שאלו את בנם "מה בדיוק למדת?" "האמת שאני לא זוכר הרבה כי זה משחק ממש מורכב, אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי זה שאתה לא צריך מלכה אם יש לך יד טובה!"

כורדי אחד תמיד רצה לצאת לצוד ביערות עצומים עם בעלי חיים פראיים, ולכן החליט לטוס לאלסקה לציד דובים. הוא הצליח לצוד דוב קטן, אך רגע אחרי הירייה, טפחה יד על כתפו. זו הייתה יד של דוב גריזלי אימתני, שפתח את פיו ואמר: "אתה הרגת את הבן דוד שלי, עשית טעות גדולה. עכשיו יש לך שתי אפשרויות: או שאני הורג אותך מוות אכזרי, או שאנחנו שוכבים ביחד". הכורדי כמובן בחר באפשרות שתשמור עליו בחיים, אך עדיין, ההחלמה הייתה ארוכה... כעבור שנה הוא החליט לטוס בחזרה לאלסקה ולדרוש נקמה. הוא מצא את הדוב שהשפיל אותו, ירה בו, אך כעבור רגע הרגיש טפיחה על הכתף וראה מאחוריו דוב ענק. "הרגת את האחיין שלי – טעות גדולה. עכשיו יש לך שתי אפשרויות: או שאשמיד אותך בלי רחמים, או שנשכב ביחד". שוב הכורדי בחר שלא למות, אך ההחלמה הייתה ארוכה. כעבור שנה הוא חזר לשם כדי לדרוש נקמה, ואחרי שירה בדוב שהשפיל אותו בשנית, הוא הרגיש טפיחה על הכתף, והדוב שעמד מאחוריו אמר: "תקשיב, מתחילות לרוץ פה שמועות שאתה לא פה כדי להרוג דובים באמת..."

משפחה תימנית קטנה יושבת סביב שולחן החג בערב פסח, כשכולם קוראים את ההגדה, מברכים ואוכלים בשקט. פתאום שואל אחד מהילדים את אבא שלו: "אבא, למה אנחנו אף פעם לא מארחים את כל המשפחה ואת החברים בפסח?" "כי בראש השנה דוד שלך אוהב לטוס לחו"ל," עונה האבא. "ולמה אנחנו לא מזמינים לארוחה את המשפחה והחברים בסוכות?" ממשיך הילד. "כי בסוכות דודה שלך אוהבת להיות עם המשפחה של בעלה," עונה האבא. "ולמה אנחנו לא מזמינים לארוחה את המשפחה והחברים בשבועות?" מתעקש הילד. "אתה יודע מה?" משיב האבא, "ביום כיפור נזמין את כל מי שאתה רוצה!"

ילד שאל את אמא שלו: "אמא למה לבת דודה שלי קוראים ורד?" אמו ענתה לו: "כי אמא שלה כל הזמן רצתה ורדים כשהיא הייתה בהריון". אחרי כמה דקות הוא שוב פנה אליה: "אמא למה לבן דוד שלי קוראים גפן?" אמו ענתה לו: "כי אמא שלו כל הזמן רצתה ענבים כשהיא הייתה בהריון". לבסוף הילד שאל: "אמא, ומה את רצית כשהיית בהריון?" ענתה האם: "אויש נו פיני... מספיק עם השאלות שלך..."

כמדי בוקר, דוד נוהג לקום לפני שאשתו הילה מתעוררת ולהכין לה ארוחת בוקר גדולה שכוללת 2 ביצי עין הפוכות, סלט ישראלי חתוך גס וכוס קפה גדולה. בוקר אחד, אשתו התפרצה לפתע למטבח בהפתעה: "זהירות!" היא צעקה, "אתה תרסק את הביצים, תעשה את זה ביותר בעדינות!" דוד היה מופתע מעצם העובדה שאשתו קמה לפני שהשעון המעורר צלצל ומההיסטריה שלה, אך הקשיב לה מבלי לומר מילה. "תוסיף עוד שמן למחבת לפני שהביצים ידבקו!" גערה בו הילה בזעם. דוד הביט בה בתדהמה אבל המשיך לעשות כדבריה. "אלוהים אדירים הביצים עוד רגע נהרסות! מה קורה איתך?! עוד שמן, עוד שמן!", היא המשיכה. כשהוא מופתע מן התגובות, החליט דוד להניח לביצים ועבר להכין את סלט הירקות שלו. "אתה לא נורמלי!" צעקה הילה, "אתה לא רואה שאתה עוד רגע נחתך מהסכין? איך אפשר לסמוך עליך?! מי לימד אותך להשתמש בסכין חיתוך?" אחרי שספג את תגובתה בשקט, הוא המשיך להכנת הקפה. "למה אתה שם כל כך הרבה חלב בנס קפה, אתה נפלת על הראש?!" דוד הפסיק הכל, הביט בה בזעם ושאל: "מה קורה איתך? אני עושה את זה מדי יום! מה לעזאזל גורם לך לחשוב שאני לא יודע להכין ארוחת בוקר?" אשתו הביטה בו במבט שליו ואמרה: "רק רציתי שתראה איך זה מרגיש כשאני נוהגת ואתה יושב לידי".

המורה ציפי החליטה לערוך שיעור חברה עם ערך מוסף לתלמידים שלה ולכן נתנה להם שיעורי בית – לבקש מהוריהם לספר להם סיפור מהחיים עם מסר חשוב. למחרת חזרו כל התלמידים עם סיפורים מרתקים; ילדה אחת סיפרה שאימה רצתה לגדל בצעירותה אפרוחים, לכן היא אספה 10 ביצים. לאחר כמה ימים, כך סיפרה האם, היא גילתה שרק 8 אפרוחים בקעו, והלקח היה "אל תנסו לחזות את העתיד". עוד ועוד ילדים שיתפו את הסיפורים של הוריהם, שנחתמו במסרים כמו "אל תבכו על חלב שנשפך" וכדומה. בסופו של דבר הגיע תורו של יונתן - שלא נחשב לתלמיד הכי חד בכיתה. עם זאת, היא הבינה שאין לה ברירה אלא לאפשר לו לדבר כמו שאר חבריו לספסל - בעיקר בגלל שהוא היה כל כך להוט לשתף את הסיפור שלו. אז היא חייכה אליו וביקשה ממנו לבוא לקדמת הכיתה ולהציג את הסיפור שלו. יונתן עמד זקוף ליד הלוח, חייך לכיתה בגאווה והחל לספר: "אבא שלי סיפר לי שדוד שלו, אפרים, היה טייס במלחמת יום הכיפורים. יום אחד הערבים הפילו את המטוס שלו במצרים, אבל הוא הצליח לשרוד ויצא למדבר רק עם בקבוק וויסקי, אקדח וסכין שהיו לו במטוס. הוא ישר שתה את כל הבקבוק בשלוק אחד כדי שהאויב לא ייהנה ממנו ופתאום הוא שם לב שיש מסביבו מלא מלא חיילים מצרים. הוא ירה ב-15 עם האקדח שלו, דקר 25 עם הסכין, אחרי זה הוריד עם אגרופים עוד 30 ובסוף עם האקדח הריק שהיה לו, הרביץ לעוד 40 והרג אותם - הכל בשתי ידיים! ובסוף הוא חזר לארץ ברגל, בלי שריטה!" כל תלמידי הכיתה הסתכלו עליו בהלם, ורק כעבור כדקה המורה ציפי ההמומה אמרה: "אבל רגע, מה המסר של הסיפור הזה?". "אה, לא אמרתי אותו?", השיב יונתן, "אבא אמר שהמסר הוא 'אל תתעסקו עם דוד אפי כשהוא שיכור'".

גבר אחד יושב בבית קפה כשלפתע רץ לכיוונו אדם מהרחוב ושואל בבהלה "אתה דוד?" לאחר שהגבר עונה שכן, אמר האדם, "אמרו לי להגיד לך שאתה חייב לרוץ מהר ליער, ראו שם את אישתך ערומה לגמרי בוגדת בך עם החבר הכי טוב שלך!" כמובן שבאותו הרגע דוד קם בכעס ורץ מיד לכיוון היער כדי לראות את הדבר הזה בעצמו, וכל יושבי בית הקפה מיד התחילו לדבר על כך ולנסות לנחש מה יקרה ברגע שדוד יראה את אשתו… להפתעת כולם, לא עברו יותר מדקות ספורות ודוד חזר, התיישב בנחת בדיוק באותו מקום שבו היה לפני כן והמשיך לשתות את הקפה שלו. כל שאר האנשים היו מאוד סקרנים לגלות מה הסיבה לרוגע של דוד, עד שלבסוף אחד מהאנשים שישבו לידו ניגש אליו ושאל: "סליחה שאני מפריע, אבל כולנו שמענו מה אמר לך הבחור הזה שרץ לפה, ועכשיו אנחנו רואים אותך יושב פה כאילו הכל כרגיל, הכל בסדר?" "הכל בסדר גמור", ענה דוד, "הבחור הזה סתם הגזים. דבר ראשון אשתי בכלל לא הייתה ביער, אלא בסתם פארק עם שלושה-ארבע עצים. דבר שני היא גם ממש לא הייתה ערומה, היא רק הורידה את המכנסיים. בקיצור, לא הייתה שום סיבה לפאניקה ועכשיו אני יכול לחזור לקפה שלי". "והיא באמת בגדה בך עם החבר הכי טוב שלך?", התעקש האיש הסקרן. "מה פתאום! כמו שאמרתי לא הייתה שום סיבה לפאניקה, מתברר שאני אפילו לא מכיר את המסכן שהיא הייתה איתו..."

ילד אחד חוזר מבית הספר הביתה ומספר לאימו: "בזמן ההפסקה ראיתי את אבא עובר עם האוטו ליד בית הספר. באוטו הייתה דודה אסתר והם נסעו לחורשה ליד בית הספר. רציתי להגיד להם שלום ולכן רצתי אחריהם לחורשה. כשהגעתי לחורשה, ראיתי את אבא מוריד לדודה אסתר את החולצה ודודה אסתר מורידה לאבא את המכנסיים ואז..." "עצור" הפסיקה האימא את הסיפור ואמרה: "בוא ותספר את כל הסיפור בארוחת הערב כשאבא יהיה פה". בזמן ארוחת הערב אומרת האימא לילד: "בוא תספר לנו מה ראית היום בהפסקה בבית הספר". הילד התחיל לספר: "ראיתי את האוטו של אבא עובר ליד בית הספר ויחד איתו הייתה דודה אסתר. רציתי להגיד להם שלום אז רצתי אחריהם לחורשה. ואז ראיתי שאבא מוריד לדודה אסתר את החולצה ודודה אסתר מורידה לאבא את המכנסיים, ואז אבא עשה לדודה אסתר מה שעשה דוד יעקב לאימא כשאבא היה במילואים". מסקנה: תמיד כדאי להקשיב עד הסוף.

דוד, בעל חברה קטנה לביטוח, שם לב שלאחרונה העובדים במשרד שלו מתבטלים יותר מדי ולא עוסקים מספיק בעבודתם. אז הוא החליט שהגיע הזמן להפסיק עם זה, ותלה ברחבי כל המחלקות במשרד שלט ברור באותיות גדולות: "במשרד הזה מתעסקים רק בעבודה!". עבר שבוע, דוד עשה סיבוב במשרד ולא שם לב לאיזשהו שינוי בקרב עובדיו או בהתנהגות שלהם. אז הוא החליט להחמיר בעניין ולהיות תקיף יותר. הוא הסיר את שלטי "מתעסקים רק בעבודה!", ובמקומם תלה שלטים חדשים שבהם נאמר: "מי שלא יעסוק אך ורק בעבודה שלו בזמן שהוא במשרד – יפוטר לאלתר!". אחרי שבוע דוד הסתובב במשרד וראה שהעובדים הזוטרים והחדשים אכן עסוקים בענייני עבודה, אבל הבכירים והוותיקים יותר עדיין מתעלמים מההוראות שלו ועוסקים בשלהם. ברוב תסכולו, דוד החליט שאולי כדאי לנסות טקטיקה אחרת. הוא הקשיב לכמה הרצאות בנושא עידוד עובדים בכירים, פסיכולוגיה חיובית והעברת מסרים קצרים וקולעים, ואז החליט לעשות מעשה – הוא הסיר את שלטי "מי שלא יעבוד יפוטר" ושם במקומם בכל המשרד שלטים שעליהם נכתב: "פשוט תעשו את זה עכשיו!". אחרי שבוע, חבר ותיק של דוד הגיע לבקר אותו במשרד שלו. הוא ראה את כל השלטים שדוד תלה ושאל אותו האם התוכנית שלו באמת עבדה כמו שצריך. דוד התייפח קלות ואמר: "טוב, לא בדיוק בדרך שציפיתי. רואה החשבון שלי גנב מהקופה 250,000 שקל ונעלם, מנהלת המשרד ברחה עם הסגן שלי כדי להתחתן בקפריסין, וכל שאר העובדים באו לדרוש ממני העלאה..."

הגברת חנה מינתה את עצמה להיות "שומרת המוסר" של קהילת מתפללי בית-הכנסת. היא התערבה בכל נושא ודחפה את חוטמה לכל מקום, אך איש מהחברים לא העיר לה על כך כי כולם פחדו מנחת ידה... יום אחד היא האשימה את דוד, שהצטרף לקהילה רק לאחרונה, שהוא נוהג להשתכר. לשאלתו "למה?", היא ענתה שהיא ראתה שלשום אחה"צ את המכונית שלו חונה ליד הפאב היחיד בעיר. "לכן", היא אמרה לו בנוכחות כמה מהגברים שיצאו בשבת מבית-הכנסת והנשים שחיכו להם, "כולם יודעים מה אתה עושה שם וכדאי שתזהר לך". הבחור המסכן שתק ולא הגיב. הוא פרש בשקט לביתו, אך לאחר שיצאה השבת התניע את מכוניתו והחנה אותה ליד הבית של הגברת חנה. עד הבוקר...

לדוד ורבקה הייתה זוגיות יציבה ושקטה במיוחד במשך שנים ארוכות, והם לא רבו ולא התווכחו אף פעם. יום אחד, אחד מחבריו של דוד שאל אותו: ״תגיד, איך הזוגיות שלך ושל רבקה מחזיקה מעמד לאורך כל השנים האלה?״ ענה לו דוד: ״זה פשוט, לי ולאשתי יש הסכם שהיא לוקחת את ההחלטות בנושאים הקטנים ומשאירה לי להחליט מה צריך לעשות בקשר לעניינים הגדולים. היא למשל לוקחת לבד את כל ההחלטות בנושאים כמו איזה בית או מכונית לקנות, לאיזה בית ספר לשלוח את הילדים, לאן ניסע לחופשה, מי עושה מה בבית..." ״רגע, אם אלו ההחלטות הקטנות, אז על מה נשאר לך להחליט?״ שאל החבר את דוד. ״מה זאת אומרת?״ ענה לו דוד, ״אני מחליט על מה צריך לעשות בקשר למה שבאמת חשוב בעולם! מלחמת האזרחים בסוריה, המשבר הכלכלי, התחממות כדור הארץ..."