מאיר, אלמן יהודי בודד מפלורידה, הלך לו בשדרה לכיוון ביתו יום אחד וכשעבר ליד חנות לחיות מחמד, שמע קול צווחני ביידיש: "ווס מאכסט דו?" [מה שלומך?]. מאיר שפשף את עיניו ואת אזניו, ולא האמין. יידיש מושלמת. בעל החנות דחק בו: "בוא היכנס, חבר ובדוק את התוכי הזה..."
מאיר נכנס. התוכי האפריקאי זקף את ראשו ואמר: "ווס? קענסט שפרעכען אידיש? [מה? אתה יכול לדבר יידיש?]. בתוך דקות הניח מאיר חופן דולרים על הדלפק ולקח את התוכי לביתו. במשך כל הלילה דיבר עם התוכי ביידיש. הוא סיפר לתוכי על הרפתקאותיו בבואו לאמריקה. על כמה יפה הייתה אשתו המנוחה, שרה, כאשר הייתה
כלה צעירה, על משפחתו, שנות עבודתו בעסקי ההלבשה ועל חיי הגמלאות בפלורידה. התוכי היה כולו אוזן. אחר כך התוכי סיפר לו על החיים בחנות החיות, כמה בודד היה בסופי שבוע, ולבסוף הלכו שניהם לישון.
למחרת בבוקר מאיר הניח תפילין והתפלל. התוכי דרש לדעת מה הוא עושה ומאיר הסביר. התוכי ביקש גם הוא להתפלל לבורא עולם, אז מאיר דאג לו לסט תפילין זעיר, בהזמנה מיוחדת. התוכי למד את כל התפילות, הזמירות והמזמורים, הוא אפילו החל ללהג מעט בעברית. מאיר בילה ימים ולילות מול התורה עם ידידו התוכי, ולימד אותו כמעט את כל ארון הספרים היהודי.
בוקר אחד, בראש השנה, קם מאיר ולבש את בגדי החג שלו. כשיצא מן הבית ביקש התוכי לבוא עמו. מאיר ניסה להסביר שבית הכנסת הוא לא מקום לתוכי, גם אם הוא יהודי כשר, אך התוכי התווכח, וכמו כל יהודי, הוא ידע להתווכח, עד שמאיר ויתר ונשא אותו לבית הכנסת על כתפו.
המון רב התגודד מול השניים, ומאיר נשאל שאלות רבות על-ידי כולם, כולל הרב והחזן. בהתחלה הם סרבו להרשות כניסה של ציפור טרפה לבניין במשך הימים הנוראים, אבל מאיר שכנע אותם להרשות בפעם הזאת בלבד, בהישבעו שהתוכי יהודי ואפילו מדבר יידיש ויודע להתפלל. כשהקהל שמע זאת הוא לא האמין. רבים היו מוכנים להתערב שאין סיכוי שהתוכי מדבר ביידיש או מתפלל. מאיר התערב עם כל אחד שהיה מוכן לשים את כספו על כך, והסכומים הצטברו לאלפי דולרים.
בשעת התפילה כל העיניים נישאו אל התוכי. אך התוכי ישב על כתפו של מאיר, לא התפלל ולא צייץ. מאיר התחיל לדאוג ואמר לו: "נו כבר!" אך כלום, התוכי לא הוציא הגה.
"נו כבר, אתה יכול! תתפלל... כולם מסתכלים עליך!" אך עדיין כלום.
תפילת ראש השנה הסתיימה, ומאיר צעד הביתה בכעס עם התוכי, כשהוא חייב לחבריו בבית הכנסת ולרבי יותר מארבעת אלפים דולר. מספר רחובות מבית הכנסת התחיל התוכי לשיר שיר ישן ביידיש, שמח ומאושר. מאיר עצר. "למה?! השגתי לך תפילין שנעשו במיוחד עבורך, לימדתי אותך את תפילות הבוקר, לימדתי אותך לקרוא בעברית, לימדתי אותך תורה, הלכה, גמרא, אתה התחננת בפניי להביא אותך לבית הכנסת לראש השנה! למה?! למה עשית לי את זה?"
"מאיר, אל תהיה שמוק", השיב התוכי, "אתה יודע איזה יחס הימורים נקבל ביום כיפור?"