ישו ומשה רבנו ישבו על סירה בלב
אגם בגן עדן והעלו זיכרונות על החוויות שהם עברו בזמן ימיהם על פני האדמה. תוך כדי השיחה הסקרנות וההתלהבות שלהם מתעוררות, והם מחלטים לראות האם הם עדיין מסוגלים לעשות את הדברים שהם עשו בעבר.
"עברו יותר מ-4,000 שנים מאז שעשיתי את זה…" אמר משה, נעמד בתוך הסירה והניף את ידיו באוויר. המים נחצו בפניהם וחשפו נתיב יבש ורציף לאורך קרקעית האגם עד לשוליו. משה הוריד את ידיו, האגם חזר לצורתו המקורית וישו מחא לו כפיים בהתלהבות. "כל הכבוד לך", הוא אמר, "תן לי גם לבדוק משהו! עברו יותר מ-2,000 שנים מאז שעשיתי את זה…". ישו הושיט את רגלו אל מחוץ לסירה, הניח את רגלו על המים ומיד נפל פנימה לתוך האגם.
משה מיד הרים את ידיו, חצה את האגם ומשך את ישו הרטוב מהקרקעית היבשה בחזרה אל הסירה. "זה היה מביך…", אמר ישו, "כנראה שאני צריך להתרכז יותר ולנקות את הראש שלי מהסחות דעת". הוא עצם את עיניו, לקח כמה נשימות עמוקות, הרים את רגלו באיטיות והניח אותה בהחלטיות על פני האגם. אך גם בניסיון הזה ישו כשל ונפל בתוך רגע לתוך מי האגם.
משה חצה את האגם ועזר לישו לחזור לסירה. "מה דעתך שנסיים עכשיו את העניין הזה ותנסה שוב מחר?" הוא לו משה. "לא!", אמר ישו בעקשות, "אני יכול לעשות את זה!". הוא מילמל תפילה חרישית מתחת לשפתיו, הביט למשך כמה רגעים לשמיים, קפץ מהסירה אל המים ומיד שקע בתוך האגם.
משה חצה את המים וראה את ישו הרטוב והמתוסכל עומד על קרקעית האגם, מביט ברגליו ורועד מכעס, אך לפתע הוא נרגע והחל לחייך.
"עכשיו הבנתי למה זה לא עובד לי! בפעם הקודמת שניסיתי לעשות את זה לא היו לי את החורים הארורים האלה ברגליים!"