בדיחות בנושא נקניקיות

שירה הקטנה שאלה את אימא שלה: "אימא, למה את תמיד חותכת את הקצוות של הנקניקיות לפני שאת מטגנת אותן על המחבת?" "אני באמת לא יודעת יקירה שלי," אמרה האם, "ככה סבתא תמיד הכינה נקניקיות, זה מתכון שלה. כדאי שתשאלי אותה. "סבתא, למה את ואימא תמיד חותכות את הקצוות של הנקניקיות לפני שאתן מטגנות אותן על המחבת?" "אני באמת לא יודעת מתוקה קטנה," אמרה הסבתא, "ככה אימא שלי תמיד הכינה נקניקיות, זה מתכון שלה. כדאי שתשאלי את סבתא רבתא שלך." "סבתא רבתא, למה את, אימא וסבתה תמיד חותכות את הקצוות של הנקניקיות לפני שאתן מטגנות אותן על המחבת?" "הסתומות האלה עדיין משתמשות במחבת הקטנה שלי מפעם?!" אמרה הסבתא רבתא.

נער צעיר מכפר מבודד שחי את כל חייו בלי מגע עם העולם החיצוני קיבל מהוריו רשות ללכת לבקר את אחותו המבוגרת בעיר הגדולה לכבוד יום ההולדת ה-16 שלו. ברגע שהנער סיפר לה את החדשות המשמחות האלו היא מאוד נבהלה, בגלל שהמשפחה שלה לא ידעה שהיא למעשה "אישה עובדת" והיא פחדה שהביקור של אחיה הקטן יחשוף את הסוד שלה. לכן כשהנער הצעיר הגיע לעיר הגדולה ושאל את אחותו איך יש לה כסף לגור במקום שכזה, היא פשוט אמרה לו "אתה יודע שכאן בעיר אנשים תמיד רצים ממקום למקום והם לפעמים רעבים, אז יש כאן הרבה דוכני מזון ואני עובדת בדוכן הנקניקיות הכי מצליח באזור". "ואוו זה מדהים!" ענה האח, "אני מאוד אוהב נקניקיות ושמעתי שכאן בעיר יש את האוכל הכי טעים בעולם! אולי מחר אני אוכל לבוא איתך לעבודה ותתני לי לנסות מנה בחינם כי אין לי כסף?". האחות סירבה כמובן, ואמרה שהיא תהייה מאוד עסוקה ולא יהיה לה זמן בשביל האח הקטן שלה. מתוסכל ומאוכזב, כבר באותו הלילה הנער הצעיר חשב על תוכנית ערמומית, ולמחרת בערב הוא עקב אחרי אחותו כשהיא יצאה לעבודה ואז ראה אותה נכנסת לבניין קצת מוזנח בלי שום מאפיינים מיוחדים. 'זה מוזר' חשב לעצמו הנער, אבל בגלל שהוא לא ממש מכיר את העיר הגדולה הוא לא חשד יותר מדי ונכנס לתוך הבניין בביטחון מוחלט. בפנים קיבלה את פניו אישה נאה מאוד שלבשה מעט מאוד בגדים... "שלום לך חמודי... באת לפה כדי לספק את ה'תיאבון' שלך?" היא שאלה אותו. "ברור שכן!" ענה הנער בהתלהבות. "מעולה..." המשיכה האישה, "רק תגיד לי מותק, איך אתה רוצה את זה – בשכיבה או בעמידה?" הנער היה מבולבל לרגע, ואז הוא פשוט אמר: "תראי אני לא יודע איך אתם עושים את זה כאן בעיר, אבל אני אישית אוהב את זה בפיתה..."

יפנית אחת התחתנה עם בחור ישראלי ועברה לגור איתו בארץ. העברית שלה לא הייתה כל כך טובה, אבל היא הצליחה איכשהו לתקשר עם בעלה. הבעיה הייתה כשהיא הייתה צריכה לערוך קניות. יום אחד הלכה לקצב וביקשה לקנות ירכי עוף, אך לא ידעה איך להגדיר את בקשתה. היא הרימה את החצאית והראתה לו את הירכיים שלה. הקצב הבין ונתן לה את ירכי העוף. למחרת, ביקשה לקנות חזה עוף. שוב לא ידעה איך להגיד זאת, אז היא, פתחה את כפתורי חולצתה והראתה לקצב את החזה. היא קבלה את מבוקשה. ביום השלישי רצתה לקנות נקניקיות, אז היא הביאה את בעלה ו.... רגע, מה חשבתם??? בעלה מדבר עברית!