מורה לעברית ניסתה להסביר לכיתה שבעברית, בשונה מאנגלית, שמות עצם יכולים להיות זכר או נקבה. לדוגמא:
house בעברית זה בית, זכר.
Plate זה צלחת, נקבה.
תלמיד אחד שאל: מחשב זה זכר או נקבה?
במקום לומר להם את התשובה, חילקה אותם המורה לשתי קבוצות, גברים ונשים, וביקשה מהם להחליט האם מחשב זה זכר או נקבה. בנוסף כל קבוצה הייתה צריכה למנות 4 נימוקים לבחירתם.
הגברים החליטו שמחשב זה נקבה וסיבותיהם היו:
1. אף אחד, חוץ ממי שיצר אותם, לא מבין את ההיגיון הפנימי שלהם.
2. שפת האם שבאמצעותה הם מתקשרים עם מחשבים נוספים ברורה רק להם.
3. הטעות הכי קטנה שנעשית להם נשמרת בזיכרון לטווח ארוך, ונשלפת מיד בזמן המתאים.
4. ברגע שאתה מתחייב למחשב אחד, אתה מבזבז את כל כספך על אביזרים עבורו.
קבוצת הנשים טענה שמחשב צריך להיחשב כזכר. סיבותיהן היו:
1. כדי לעשות כל דבר איתם, עליך להדליק אותם קודם.
2. יש להם המון מידע, אבל הם עדיין לא יכולים לחשוב לבדם.
3. הם אמורים לעזור לך לפתור בעיות, אבל רוב הזמן יוצרים בעיות בעצמם.
4. ברגע שאתה מתחייב לאחד, אתה מבין שאם היית מחכה עוד קצת, היית מוצא דגם טוב יותר.
הנשים ניצחו!!!
מנשה חסר המזל נסע עם חבריו לחופשה בתאילנד ובלילה האחרון של הנופש גבר עליו יצרו והוא הלך עם אחת הבנות שפגש ברחוב השוקק של בנגקוק אל חדר המלון שלו. לרוע מזלו, שכח מנשה להביא עימו אמצעי מניעה, אך זה לא יימנע מבחור שכמוהו להגיע לפרקו... מנשה בילה את הלילה עם הבחורה ובבוקר כשהתעורר לבדו במיטה בחדר המלון, מצא לחרדתו שפריחה מוזרה מכסה את איבר מינו.
ברגע שחזר ארצה, מיהר מנשה אל רופא העור שלו והציג בפניו את "החבר מכוכב אחר" שהופיע בתחתוניו.
הדוקטור, שמעולם לא ראה דבר שכזה לפני כן, הורה למנשה לבצע סדרת בדיקות, שבסופה הודיע לו: "מצאנו שנדבקת בזיבה מונגולית, מחלת מין נדירה וקטלנית".
"מה עושים דוקטור? איך אפשר לטפל בזה?" אמר מנשה ההמום.
"הטיפול היחידי למחלה היא כריתת האיבר לצמיתות" ענה הרופא.
פניו של מנשה החווירו כסיד: "כריתה? אין שום מצב! אני עוד צעיר ויש לי עוד הרבה להספיק! אני דורש חוות דעת שניה!".
"זוהי ההחלטה שלך" ענה הרופא, "אתה מוזמן להתייעץ עם מומחים אחרים אם אתה מעוניין, אבל אני אומר לך שלפי כל הבדיקות שביצענו, הסרה היא האפשרות היחידה שלך". מנשה הנסער קם מכיסאו וללא מילה נוספת נמלט מחדרו של הרופא.
כבר ביום שלאחר מכן הזדרז מנשה להגיע אל מרפאתו של צ'אנג, עובד תאילנדי ששימש גם כמומחה ב"רפואה אלטרנטיבית". מנשה, ששמע מחבר של חבר על סגולותיו של ה"רופא" בריפוי מחלות אקזוטיות קיווה שיימצא עבורו פתרון אחר...
לצ'אנג הספיק מבט חטוף באיברו ההולך ונצבע בצבעים הזויים של מנשה, כדי להפטיר בעברית רצוצה: "אה, זיבה מונגולית... מאוד מאוד נדירה מחלה זאת".
"כן, נו, את זה אני כבר יודע" זירז אותו מנשה חסר הסבלנות "הרופא שלי אמר לי שכדי לטפל בזה חייבים לכרות לי את האיבר!"
צ'אנג פצח בצחוק רם, ניגש אל מנשה, טפח על שכמו ואמר "רופא טומטום, איזה בלאגן עושה. קופת חולים רק ניתוח לרצות. ניתוח הרבה כסף. רק כסף בראש של רופאים בישראל. ניתוח לא צריך".
"וואו! אני לא מאמין!" צהל מנשה הנדהם והחל לקפוץ בחדר מרוב שמחה, "תודה לך דוקטור! תודה רבה! לא צריך לחתוך לי כלום!".
"כן, ניתוח לא צריך" אמר צ'אנג עם חיוך ענק על פניו, "מחכה אתה בשקט שבועיים שלוש, המה שמו שלך כבר נופל לבד".
זוג ישראלי שוכר רכב בארה"ב והאישה נוהגת עד שניידת משטרה מורה להם לעצור בצד.
מגיע השוטר אל חלון המכונית ואומר לאישה, באנגלית: "את יודעת שנסעת במהירות מופרזת?"
האישה, שלא יודעת אנגלית, פונה אל בעלה ושואלת: "מה הוא אמר?"
הבעל אומר לה, בעברית: "הוא אומר שנהגת במהירות מופרזת".
"רשיונות בבקשה", אמר השוטר שוב באנגלית.
האישה לבעלה: "מה הוא אמר?"
"הוא רוצה את הרשיונות".
השוטר מעיף מבט על הרישיונות ואומר: "הו, אני רואה שאת מישראל. הייתי שם פעם, היה לי את הסקס הנורא ביותר בחיים שלי".
האישה מסתובבת אל בעלה ושואלת שוב: "מה הוא אמר?"
הבעל משיב: "חכי שניה, תני לו לסיים, נראה לי שהוא מכיר אותך"
מאיר, אלמן יהודי בודד מפלורידה, הלך לו בשדרה לכיוון ביתו יום אחד וכשעבר ליד חנות לחיות מחמד, שמע קול צווחני ביידיש: "ווס מאכסט דו?" [מה שלומך?]. מאיר שפשף את עיניו ואת אזניו, ולא האמין. יידיש מושלמת. בעל החנות דחק בו: "בוא היכנס, חבר ובדוק את התוכי הזה..."
מאיר נכנס. התוכי האפריקאי זקף את ראשו ואמר: "ווס? קענסט שפרעכען אידיש? [מה? אתה יכול לדבר יידיש?]. בתוך דקות הניח מאיר חופן דולרים על הדלפק ולקח את התוכי לביתו. במשך כל הלילה דיבר עם התוכי ביידיש. הוא סיפר לתוכי על הרפתקאותיו בבואו לאמריקה. על כמה יפה הייתה אשתו המנוחה, שרה, כאשר הייתה כלה צעירה, על משפחתו, שנות עבודתו בעסקי ההלבשה ועל חיי הגמלאות בפלורידה. התוכי היה כולו אוזן. אחר כך התוכי סיפר לו על החיים בחנות החיות, כמה בודד היה בסופי שבוע, ולבסוף הלכו שניהם לישון.
למחרת בבוקר מאיר הניח תפילין והתפלל. התוכי דרש לדעת מה הוא עושה ומאיר הסביר. התוכי ביקש גם הוא להתפלל לבורא עולם, אז מאיר דאג לו לסט תפילין זעיר, בהזמנה מיוחדת. התוכי למד את כל התפילות, הזמירות והמזמורים, הוא אפילו החל ללהג מעט בעברית. מאיר בילה ימים ולילות מול התורה עם ידידו התוכי, ולימד אותו כמעט את כל ארון הספרים היהודי.
בוקר אחד, בראש השנה, קם מאיר ולבש את בגדי החג שלו. כשיצא מן הבית ביקש התוכי לבוא עמו. מאיר ניסה להסביר שבית הכנסת הוא לא מקום לתוכי, גם אם הוא יהודי כשר, אך התוכי התווכח, וכמו כל יהודי, הוא ידע להתווכח, עד שמאיר ויתר ונשא אותו לבית הכנסת על כתפו.
המון רב התגודד מול השניים, ומאיר נשאל שאלות רבות על-ידי כולם, כולל הרב והחזן. בהתחלה הם סרבו להרשות כניסה של ציפור טרפה לבניין במשך הימים הנוראים, אבל מאיר שכנע אותם להרשות בפעם הזאת בלבד, בהישבעו שהתוכי יהודי ואפילו מדבר יידיש ויודע להתפלל. כשהקהל שמע זאת הוא לא האמין. רבים היו מוכנים להתערב שאין סיכוי שהתוכי מדבר ביידיש או מתפלל. מאיר התערב עם כל אחד שהיה מוכן לשים את כספו על כך, והסכומים הצטברו לאלפי דולרים.
בשעת התפילה כל העיניים נישאו אל התוכי. אך התוכי ישב על כתפו של מאיר, לא התפלל ולא צייץ. מאיר התחיל לדאוג ואמר לו: "נו כבר!" אך כלום, התוכי לא הוציא הגה.
"נו כבר, אתה יכול! תתפלל... כולם מסתכלים עליך!" אך עדיין כלום.
תפילת ראש השנה הסתיימה, ומאיר צעד הביתה בכעס עם התוכי, כשהוא חייב לחבריו בבית הכנסת ולרבי יותר מארבעת אלפים דולר. מספר רחובות מבית הכנסת התחיל התוכי לשיר שיר ישן ביידיש, שמח ומאושר. מאיר עצר. "למה?! השגתי לך תפילין שנעשו במיוחד עבורך, לימדתי אותך את תפילות הבוקר, לימדתי אותך לקרוא בעברית, לימדתי אותך תורה, הלכה, גמרא, אתה התחננת בפניי להביא אותך לבית הכנסת לראש השנה! למה?! למה עשית לי את זה?"
"מאיר, אל תהיה שמוק", השיב התוכי, "אתה יודע איזה יחס הימורים נקבל ביום כיפור?"