חנוכה בסטלינגרד: עדותו של פליט יהודי ניצול שואה שהשתתף בטיהור העיר אחרי הקרב

חנוכה בסטלינגרד ההרוסה

מאת: אברהם ברבן 

בשלהי קיץ 1943, חודשים אחדים אחר ניצחון הצבא האדום על צבאות גרמניה הנאצית בסטלינגרד, הובילו רכבות לאין ספור מגויסים ומתנדבים מכל קצות ארץ הסובייטים לשיקום העיר ההרוסה. גדול היה חורבנה של העיר ששיגשגה לפני המלחמה בהיותה מרכז התעשייה הכבדה באזור הוולגה. האנשים שבאו לשקמה לא מצאו מקומות מגורים לעצמם ומזון למחיה. הם התגוררו בבדונים צבאיים משומשים ומטולאים וניזונו ממנות דלות שחילקו בצמצום רב. העבודה עצמה הייתה כרוכה בסכנת-נפשות. משלדי הבתים המתפוררים נפלו לבנים, גושי טיח, מוטות ברזל ובולי עץ. רבים מן הפועלים נפצעו או נהרגו. קווי הביוב, שהיה צריך לנקזם ולהפעילם, היו זרועי מוקשים העלולים להתפוצץ.

האווירה בקרב הפועלים הייתה מתוחה, ושרר מצב רוח של דיכאון. המחשבות היו נתונות לשני כיוונים: להימנע ככל האפשר מלהישלח לעבודות מסוכנות ולהשביע את הקיבות הריקות. היו אלה לכעס הנושאים היחידים בשיחות. אולם כששוחחו על כך ה"גויים" היה זה בעיניהם משהו טבעי, אך משדיברו על כך היהודים ראו בכך ה"גויים" ביטוי לפחדנות היהודית כביכול. ממצב זה נבעו לפעמים סיטואציות מגוחכות למדי: דווקא היהודים ה"פחדנים" נשלחו לטהר את קווי הביוב ממוקשים ומכלי חימוש אחרים. פקודה היא פקודה, כמובן, והיהודים מילאו אותה כראוי, אך הממונה על ביצועה, גוי רברבן, שראה את עצמו גיבור, פחד לנגוע בכלי-המשחית שנערמו.

עם בוא הסתיו על גשמיו העזים ורוחותיו הסוערות, גבר הדיכאון. מישהו ניסה למצוא בבתים הרוסים, שדייריהם עזבום בבהלה בעת הקרבות ולא הספיקו לקחת עמם דבר, בגדים חמים ולו סחבות להתגונן מפני הקור. ושיחקה לו השעה והוא מצא מה שחיפש ואף יותר מזה – פרוות, חפצי ערך ולבנים. עד מהרה התפשטה השמועה והכל התחילו עוסקים אחרי יום העבודה בסריקת הרחובות. השעמום והחד-גוניות ששררו עד כה באוהלים עם שוב האנשים מן העבודה המפרכת והמסוכנת נעלמו פתאום. מצב הרוח השתפר, האנשים שכחו כי המלחמה עדיין בעיצומה וכי רבים מביניהם עוד יגויסו לחזית והם עלולים להיות בין החללים. הם נהנו מ"חיי שעה" ונתקפו קדחת של מציאת אוצרות, או לפחות כסות לגופם.

תכופות הופרע מצב רוח זה ע"י אסון שאירע למחפשים בבתים ההרוסים, אם בהתמוטטות, אם בהתפוצצות כלי משחית חבוי. אך האסונות לא הרתיעו והחיפושים לא פסקו. התחילו להתארגן קבוצות מחפשים, שלקחו לעצמם בשרירות זכות בלעדית לסריקה באזורי העיר השונים ומנעו את האחרים, שלא השתייכו לקבוצה, להסיג גבולם. ליהודים לא ניתנה דריסת רגל כלל בכנופיות בריונים אלה. "שבעתם דייכם מלחמנו" – טענו – "עתה תנו לנו ליהנות קמעה". וכשניסינו להתנגד ל"חרם" משונה זה, הראו לנו גויים אלה תצלומים שמצאו אצל פגרי הנאצים בבתים ההרוסים, שהראו יהודים עומדים על יד בורות ענקיים פתוחים וכיתות קלגסים נאציים יורים בהם בגב, או יהודים תלויים ברגליהם וראשם למטה על עמודי החשמל בעיירות היהודית שנחו מתחת השמיים. "אם רצונכם דווקא" – אמרו הבריונים – בהצביעם על תמונות זוועה אלה – "נראה גם אנחנו לכם את כושרנו.."

נמנענו, איפוא באותה תקופה של חיפושי אוצרות בבתים בסטלינגרד ובגופותיהם של החללים, מצאת מפתחי אוהלינו בשובנו מן העבודה. ידענו גם ידענו שהפחדות אלה אינן איומי סרק. יהודים שאזרו עוז והפרו, מתוך להיטות אחרי אוצרות מפוקפקים, את ההתראות, נרצחו. לא נותר לנו אלא לוותר על מנת מזוננו לערלי הכנופיות כדי לקבל מהם בתמורה איזה בגד פרום כדי לחמם את הגוף.

בינתיים גבר החורף הקשה, נהר הוולגה קפא ואספקת המזון השתפרה במידה ניכרת. החל סחר חליפין עם כפרי הסביבה. רבים נסעו ל"טילטשוק" (שוק) לפובוריני ואף הלאה מזה. תמורת החפצים שמצאו המחפשים בהריסות, הם הביאו לחם, ביצים, חמאה ובשר. האנשים שבעו ויכלו להיפנות לשיחות "פוליטיקה". אנו, היהודים, בין הערב-רב הזה, העזנו לחשוב על יצירת הווי יהודי-מסורתי. הגיעו אלינו שמועות, כי בקצה השני של סטלינגרד, בביקטיבקה, התארגן מנין לשבת. לפתע, בלי לדעת איך ומנין הביא מישהו לוח יהודי והציע אותו למכירה. היה זה לוח שהוצא לאור בוורשה בשנת 1938. הגוי המוכר לא גילה מנין לקח את הלוח. אחדים אמרו, שמצאוהו בהריסות ה"רוד-דומה" (בתי-יולדות לדוגמה), בכיסו של חלל, כנראה יהודי פולני בצבא האדום. קנינו אותו במלוא המחיר. לוח זה התחיל לשמש את חיינו היהודים שנהרסו.

לייזר, הבחור הממושקף מבנינו, עדין הנפש, סטודנט לשעבר וציוני נלהב, הופקד על שמירת הלוח. כל רגע פנוי עלעל בו ומצא משהו לספר מתולדות העם היהודי, על תקופות גבורה עילאית ועל עמידה בחירוף נפש על ייחודו הלאומי והדתי. ביום קר וצונן, בשובנו מן העבודה בפינוי ההריסות של בית-החרושת הגדול לטרקטורים על שם סטאלין ("ס.ט.ז"), מקום בו נערך אחד הקרבות העזים שחרצו את גורלה של סטלינגרד (ושל מלחמת העולם השנייה בכלל), קיבל לייזר את פנינו בקריאת "ברוכים הבאים!" לבבית וב"חג שמח, יהודים!" – "מה פתאום, לייזר?" השתוממנו. "אינכם יודעים?" ענה בשמחה, "חנוכה היום! חג ניצחון החשמונאים. ניצחון הטהרה על הטומאה, ניצחון מעטים על הרבים, חג שמח יהודים!"