הרפובליקה שמעבר לנהר - מדינת השכונה

כשאנו אומרים שכונה, איננו מתכוונים בהכרח לכינוי הסלנג אשר מתייחס לאופי עממי. הרפובליקה הזו היא אכן שכונה. בעיר וילנה, בירתה של ליטא, ישנו רובע ששמו אוזפיס, שמשמעותו בליטאית היא "הצד השני של הנהר", כאשר הנהר המדובר הוא נהר וילניה העובר דרך העיר. לרובע הזה כמה גלגולים מרתקים שמתחילים איך לא... ביהודים. בהמשך, בין התמונות, תמצאו מידע שיחשוף את התעלומה המוזרה.

הרובע הקטנטנן הזה הוא מבודד מאוד מבחינה גיאוגרפית. בצד אחד הוא מופרד מהעיר על ידי הנהר. בצד השני ישנם מורדות תלולים, ובצד שלישי הוקמו אזורי תעשייה בידי המשטר הסובייטי. הבידוד הזה הוא רכיב מפתח בהתגלגלותו ההיסטורית של הרובע, כיוון שלשם נדחקו אנשי השוליים לאורך השנים.

האוכלוסייה הראשונה שהעיר וילנה רצתה לבודד, הייתה כמובן היהודים. מהמאה ה-16 ועד למלחמת העולם השנייה, רוב תושבי הרובע היו יהודים. יהדות הרובע הושמדה כמעט כליל בזמן השואה והרובע שהפך לגטו, נזנח לחלוטין. למרבה הכעס, גם השלטון הסובייטי תרם ידו והחריב את בית הקברות היהודי שהיה הזכר היחיד לקהילה.

הבאים בתור לאכלס את השכונה הקטנה היו אנשי שוליים של החברה בדמות עבריינים, נרקומנים וזונות, אשר שהו שם במרבית הזמן של השלטון הסובייטי. המשיכה של אוכלוסיית שוליים זו באה בדיוק מאותה סיבה, הבידוד של האזור וההזנחה של השלטון. באופן מפתיע, תהיה זו גם הסיבה לשיקום השכונה.

אותו הבידוד שהביא את היהודים וכן את העבריינים, הביא בסופו של דבר לשיקום הרובע והפיכתו לרפובליקה. רוב האמנים האמיתיים נמשכים לייסורים שבחיים, לעליבות ולכל מה שאינו במיינסטרים. דוגמאות נפלאות לכך הם: ואן גוך ודגה, שעסקו רבות בדמויות שוליות ובסבלו של האדם. כנראה האופי העלוב של הרובע, הוא זה שמשך לשם אמנים רבים בשנות ה-70, בנוסף להיותם עניים מרודים שלא יכלו להרשות לעצמם מקום מגורים אחר.

בשנת 1997 ב-1 באפריל, אותם אמנים שחיו ברובע, הכריזו על הקמת רפוליקה עצמאית. משהו בתאריך בא לבטא איזושהי אמירה וההכרזה על המדינה היא ספק היתולית. עם זאת, לא מדובר במתיחה לכל דבר ועניין, והאמנים לוקחים את עצמם במידה רבה של רצינות. ההמחשות הטובות ביותר לכך הן העובדה כי למדינה יש חוקה משלה, שגרירות במוסקבה ואפילו צבא המונה כ-17 חיילים.

אם שאלתם את עצמיכם מה לליטא יש להגיד על כך בתור מדינה ריבונית, אז מסתבר שבדומה לקודמיה, לא הרבה. ליטא ממשיכה את קו ההזנחה של האזור המבודד ולא הספק מדינה שקמה בתוכה לא ממש מטרידה אותה.

אם נמשיך ונבחן לעומק את הגבול שבין רצינות לאמירה אמנותית, נוכל לראות כי בצד הרציני, המדינה הוקמה מתוך רצון אותנטי של האמנים לקחת את גורלם בידיהם ויש להם אף נשיא שמוביל אותם וגם חוקה. אבל אם נבחן את החוקה, נגלה בה כמה חוקים מעניינים כפי שתראו בהמשך.

החוק הראשון למשל, קובע כי "לאנשים יש הזכות לחיות לצד נהר ויליניה, בעוד שלנהר ויליניה יש הזכות לזרום לצד האנשים".

חוק מעניין נוסף הוא חוק מספר 12 הקובע כי "לכלב יש הזכות להיות כלב".

חוק מספר 37 אומר כי "לאנשים יש הזכות להיות ללא זכויות".

חוקים 16 ו-17 קובעים בהתאמה כי: "לבני אדם יש זכות להיות מאושרים" ו- "לבני אדם יש זכות להיות לא מאושרים".

קיימים עוד חוקים, חלקם רציניים וחלקם מוזרים ומשעשעים, אשר מחזקים עוד יותר את התעלומה שבמהות האמיתית של המדינה ברובע שמעבר לנהר.

בשנת 2002, הוצב פסל של מלאך הנושף בחצוצרה באזור מרכזי ברובע. המלאך הזה היווה את ההשראה לשם שנבחר למדינה הקטנה "רפובליקת המלאכים".

אם לקחת את האמנים ברצינות או לא, זו לא הנקודה. מה שחשוב כאן הוא מיזם חברתי של שיקום אזור שהיה קורבן להזנחה ובעל היסטוריה אפלה ורצחנית. את מה שעשו שם הנאצים והסובייטים, איש לא יוכל למחוק, אבל העובדה שקבוצה טובה של אנשים לוקחת את המקום המוזנח הזה ועושה ממנו בית, מעודדת במקצת. במקום אליו נדחקו הדחויים של החברה, קמה לה מדינה שאומרת - אנשים טובים יכולים להפוך כל מקום לבית חם. ואולי זוהי בעצם מהות המדינה והאמירה שעומדת מאחוריה...