מאת: שירה גולד
באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים
אם אני לא מתכוונת להתחתן בנישואי תערובת, אז למה אני יוצאת עם הבחור המקסים והלא יהודי הזה?
אני הייתי זאת שהכריזה בנחישות שהיא תתחתן רק עם יהודי. לא בגלל ההתנגדות של הוריי, את זה לא היו צריכים להסביר לי, אלא משום שהחינוך היהודי הגאה שקיבלתי בבית ובבית הספר כבר הציב את הגבולות. הייתי כל כך מחוברת לזהות היהודית שלי, שמבחינה סטטיסטית לא היה הגיוני שאבגוד בה.
לילה אחד יצאתי למסיבה שנערכה לכבוד כמה חברים שחזרו מחו"ל. זה היה לילה מרגש, גדוש זיכרונות ונושא הבטחה לעתיד. כשהתיישבנו מסביב לתמונות, העמדתי פנים שאני לא מבחינה בבחור הנאה שישב לידי.
אני לא זוכרת שבכלל דיברנו, אבל כנראה מלמלתי משהו, משום שלמחרת סיפרה לי מארגנת המסיבה שאדון "בחור נאה" שאל עליי. עצרתי את נשימתי, והיא אמרה כבדרך אגב, "אבל אמרתי לו שלא נראה לי שתצאי עם מישהו לא יהודי, וזה בסדר מצידו. הוא סתם רוצה להכיר אותך, באמת מצאת חן בעיניו."
זה היה מצב עדין, אם לא יותר מכך. בחור שובה לב ובעל כוונות טובות מתעניין בי. הוא מנהל בחברת פרסום. צמרמורת. יש לו אופנוע. התעלפות. ואם כל זה עדיין לא מספיק בשביל האגו שלי - יש לו גם רישיון טיס.
הצילו!
לילה בלתי נשכח
קבענו פגישה, ואני שכנעתי את עצמי שאני יוצאת לערב תמים, שיסמן וי נוסף על הכישרונות הרומנטיים שלי. החלטתי לשמור על זה בסוד מההורים שלי.
התחלנו את הערב ברכיבה על האופנוע שלו, אחר כך דיברנו, וצחקנו, ודיברנו וצחקנו עוד קצת. וואו. זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. לא רציתי שהלילה ייגמר. וגם הוא לא. לא להאמין, אבל כבר בלילה הראשון הוא דיבר על גיור. וזה היה המפתח שלו לפגישה שנייה.
ושלישית, ורביעית. העסק נהיה רציני, אולם אני התעלמתי מההשלכות, משום שכפי שאתם זוכרים, אני לא התכוונתי להתחתן בנישואי תערובת. מהר מאוד הבנתי שזה כבר לא מעשי להמשיך להסתיר את זה מההורים.
הדיבר החמישי
הוידוי נערך במסעדה. פשוט הודעתי להורים שלי שאני יוצאת עם גוי, אבל אין צורך לדאוג, הם כבר בטח יודעים שאני לא מתכוונת להתחתן איתו. לזכותם יאמר שהם לא אמרו הרבה. לא בגלל שהיינו במקום ציבורי, אלא משום שהם היו מספיק חכמים לחשוב לפני שהם מדברים. הארוחה הסתיימה באווירה מוזרה, בתוך קרקושי מזלגות אומללים המתעסקים במזון שבקושי נאכל.
למחרת, כהרגלי, הבאתי לאבא שלי ארוחת בוקר של יום ששי למיטה. הוא הודה לי ברכות, ובכה. לא ראיתי אותו מוריד דמעות מאז שאמא שלו נפטרה, לפני יותר מעשר שנים.
אחר כך, במטבח, אפיתי עוגות עם אמא שלי.
"את צריכה לדעת", היא אמרה פתאום, "שאנחנו לא נתייחס אליו בגסות אם תביאי אותו לכאן. אבל אל תצפי לשום דבר מעבר ליחס מנומס. זה פשוט יותר מדי קשה."
כל כך רציתי לכבד את הוריי. למה הם לא סומכים עליי?
דיון משפטי
למחרת מצאתי את עצמי יושבת עם אבא שלי במכונית. ישבנו יחד במשך כמה דקות, כל אחד מאיתנו תועה בעולם משלו. אני, בבועת שביעות הרצון האופטימית שלי, ואבי – מתאבל על אובדן דורות העתיד. בסוף שברתי את השתיקה הסמיכה.
"אבא, למה כל כך חשוב שיהודים יתחתנו עם יהודים?"
"משום שחשוב שנשמור על המסורת הייחודית שלנו." הוא ענה, מופתע מהשאלה הבסיסית שיוצאת מפי.
לא קניתי את זה.
"כן, אבל מה מיוחד במסורת שלנו, זאת אומרת, למה כל כך חשוב שיהיו יהודים בעולם?" התרסתי.
"משום שאנחנו אמורים להיות אור לגויים", הוא הדגיש, ותהה לאן השיחה הזאת מובילה.
המשכתי ללחוץ, מתקדמת לעורק הראשי.
"אז אבא, אם המסורת שלנו כל כך מיוחדת, ואנחנו צריכים להיות אור לגויים, וכל העתיד שלי תלוי בזה, למה אני אוכלת במקדונלדס, ולמה אנחנו לא שומרים שבת?!"
שתיקה נוספת. הפעם היה זה אבי שדיבר. "אני לא יודע. אני חושב שמעולם לא חשבנו כל כך רחוק", הוא הודה, קצת בבושה.
זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי בה גברתי על אבי, עורך הדין הממולח. אבל עדיין נותר לו קלף מנצח אחרון בשרוול - ההיגיון השנון שלו.
"תראי, אם, כמו שאת אומרת, את לא מתכוונת בשום אופן להתחתן עם הבחור הזה, אז למה את בכלל יוצאת איתו? אם כל כך קשה לך להיפרד ממנו עכשיו, תחשבי כמה זה יהיה לך קשה אחר כך, כי לפי מה שאת אומרת, זה יהיה חייב להיגמר באיזשהו שלב. למה שבחורה אינטליגנטית כמוך תעשה דבר כזה לעצמה, שלא לדבר על הבחור שהיא אומרת שהיא אוהבת".
הוא צדק.
הייתי מלאה בכבוד להוריי וברצון לשמח אותם. הרגשתי את מלוא כובד הזהות היהודית המונחת על כתפיי השבריריות. על מה אני מנסה בעצם לשמור ולהגן? אחרי הכל, אני לא דתייה. למה היה לי כל כך ברור שאתחתן רק עם יהודי? ומה קרה להבנה הברורה הזאת?
את יהדותי קיבלתי כדבר מובן מאליו. אני מוקפת ביהודים מכל עבר, חיה בחברה יהודית וגדלה בבית מעט מסורתי. מעולם לא עמד שום אתגר, שום פיתוי, שום איום על המעמד היהודי שלי. לא הייתה שום סיבה לחשוב או להסתכל מחוץ לקופסא. אבל עכשיו, בלעדיות החינוך היהודי שלי בבית ובבית הספר, עמדה לדיון. האם הוא יספיק כדי להציל אותי?
עברתי לדוכן העדים, ובפעם הראשונה בחיי, חשבתי על זה באופן מודע והחלטתי - מי אני, מה אני רוצה להיות ומה חשוב לי באמת. החלטתי שקודם כל ומעל לכל אני יהודייה; שהמסורת שלי חשובה; שאני רוצה שהיא תמשיך להיות חלק מחיי, ושחשוב לי מאוד שבעלי לעתיד ירגיש כמוני.
הפרידה
אחר כך זה כבר לא היה כל כך קשה. שיחת טלפון קצרה ומתוחה סיימה את מה שהיה עלול להיות טעות לכל החיים. מעולם לא ראיתי או פגשתי אותו שוב, למרות שבכיתי במשך ימים. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל כנראה היה לו איזשהו תפקיד רוחני חשוב בחיי.
כל זה קרה לפני כמה וכמה שנים, אבל בהתחשב באחוז נישואי התערובות שהולך ועולה, זה יכול היה לקרות אתמול.
כמעט הפכתי לעוד נתון סטטיסטי, אלמלא דבר אחד: היה לי אכפת.
אני מאמינה שזה מה שיכול ליצור את השינוי. אנחנו צריכים לטפח בחברה שלנו: אכפתיות. שיהיה לנו איכפת מעם ישראל, שיהיה לנו אכפת מהמסורת שלנו ואכפת מהמורשת. שיהיה לנו אכפת מהעבר, ואכפת מהעתיד. אכפת מהדורות העתידיים. אכפת מההורים, ואכפת זה מזה. אם אנחנו רוצים שעם ישראל ימשיך להתקיים, צריך שיהיה לנו אכפת מכל הדברים האלה, יותר משאכפת לנו מעצמנו.
חזרה ליסודות
איך מבחינה מעשית, אנחנו יכולים לטפח קשר אכפתי עם היהדות שלנו? הכל מתחיל, נמשך ומסתיים בבתים שלנו. נקודה.
אם אנחנו רוצים שלילדים שלנו יהיה חשוב להיות יהודים, עלינו לטפח את הזהות היהודית שלהם כדי שתהפוך להיות חלק מהם. הבתים שלנו הם המקום בו אנחנו משקיעים ומטפחים את ילדינו, ובו הם לומדים להיות אכפתיים. הבתים שלנו הם המקום בו אנחנו מראים לילדים שלנו שחשוב להיות אכפתי.
רבים מאיתנו מרגישים שכדי לחיות על פי חוקי היהדות דרושה הקרבה גדולה מדי. אבל האמת היא שלא לחיות כך, זו הקרבה הרבה יותר גדולה. אנחנו לא יכולים לפטור את עצמנו בשל המצב הכלכלי, חוסר ידע, מקום מגורים או מעגל חברתי לא מתאים. החדשות הטובות הן שאכפתיות אינה הקרבה. היא מהנה והשפעתה רחוקת טווח.
איך מכניסים קצת אוירה יהודית לבתים שלנו? אם נשאל אנשים שגדלו עם זה, כולם יענו את אותה התשובה: דווקא למנהגים הפשוטים יש את ההשפעה הגדולה ביותר. להדליק נרות שבת, לבנות סוכה ולקשט אותה, לאכול רק מצות בפסח, לקבוע מזוזה בכל פתח, להניח בגאווה כמה ספרים יהודיים על שולחן הסלון, לומר שמע ישראל עם הילדים לפני השינה. אלה הרגעים הברורים שיכולים לעצב יהודי שאכפת לו מיהדותו.
התורה ולוח השנה היהודי מלאים באוצרות עשירים של מסורת ומנהגים מלאי משמעות, שמאפשרים לחיות חיים טובים ומיוחדים, המלאים ברגעים בלתי נשכחים של שמחה וחוכמה, והכל בטעם יהודי שאינו ניתן לחיקוי.
אלו הרגעים ששמרו אותי בתלם, והם יכולים להשפיע גם על הילדים שלכם.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: