אחרי החגים - התקופה המשמעותית ביותר

אבי לימד אותי עיקרון כלכלי שמתאים במיוחד לימים אלה של סוף תקופת החגים.

נזכרתי בו לפני כמה ימים, כשמישהו אמר לי כבדרך אגב: "סוף סוף עברנו ראש השנה, יום כיפור וסוכות, נראה שגמרנו עם הימים החשובים ביותר בשנה".

ואני לא יכולתי שלא לחייך בשומעי את הטעות הנפוצה הזאת.

ערכו האמיתי של כל דבר, מבוסס על הבנת מושג היחס ההפוך בין ערך למחיר. אבי הסביר לי שמחיר נקבע על פי ביקוש – ככל שמוצר נדיר יותר, ככה הוא עולה יותר. אילו יהלומים היו פזורים ברחובות כמו אבני חצץ, מחירם היה צונח עד לאפס. דווקא משום שכל כך קשה למצוא אותם, מחירם כל כך גבוה.

ובכל זאת, מחירן היקר של אבני חן לא מעיד בהכרח על ערכן האמיתי. עד כמה הן חשובות באמת לקיומנו? ציירו לעצמכם אדם הצועד במדבר ומחפש אחר מעט מזון או מים, ופתאום נזכר שיש לו יהלום בכיס. יתכן שהיהלום עלה לו הון תועפות, אבל עכשיו, כשחייו תלויים על בלימה, הוא חסר ערך לחלוטין.

הדברים שאנחנו צריכים באמת – לא אלה שאנחנו סתם "חייבים" להשיג בשביל המעמד החברתי או כדי להרגיש חשובים יותר, אלא אלה שחיוניים לחיים עצמם – מקיפים אותנו בשפע. אלוקים דאג שמים ואוויר לא יהיו נדירי מציאות, פשוט משום שהם כל כך חיוניים לקיומנו. למרבה האירוניה, דווקא משום שערכם רב כל כך ושאנחנו לא יכולים לסבול מחסור שלהם, מחירם נמוך או כלל לא קיים.

האוויר ניתן בחינם. וכמו כל דבר שאנחנו לא משלמים עליו, אנחנו מקבלים אותו כמובן מאליו. אבל אלוקים, שיודע שאנחנו לא יכולים לחיות בלי אוויר, הקיף אותנו בו. וכך אלוקים עשה עם כל שאר הדברים שהוא ברא – את מה שאנחנו צריכים באמת, ניתן להשיג בקלות, ובגלל שאותם הדברים אינם נדירים – מחירם זול או שאנחנו מקבלים אותם בחינם. זוהי מתנה אלוקית נפלאה ביותר – מה שחיוני באמת לחיינו, הוכן לנו מראש ובשפע רב.

אם כן, המשוואה פשוטה: ככל שדבר נדיר יותר ככה הוא עולה יותר, בעוד שעצם נדירותו מעידה בבירור על חוסר נחיצותו. אחרי הכל, כמה נחוץ יכול להיות דבר שרוב האנושות מסתדרת בלעדיו? ולהיפך, אוניברסאליות ואפשרות להשיג דברים בקלות, מעידים על הכרה שמימית שהאנושות זקוקה לדברים האלה. כל מה שאנחנו חייבים באמת, כל כך קל נפוץ, כך שהמחיר לא יכול לעכב אותנו מלהשיגם.

על בסיס יומיומי

אז איך כל זה קשור לחגים?

זאת, אמר לי אבי, התובנה שעומדת מאחורי העיקרון התלמודי ש"תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם". יש כמה מצוות נדירות במיוחד, שמגיעות רק פעם או פעמיים בשנה. בגלל נדירותן בלוח שמירת המצוות האישי שלנו, אנחנו מצפים להן ונוטים לייחס להן ערך רב. ובשל כך אנחנו מניחים שכשם שהן נדירות כך הן גם יקרות.

אולם למעשה ההיפך הוא הנכון. אם ההלכה אומרת לנו לתקוע בשופר בראש השנה ובסיומו של יום הכיפורים, זה בגלל ששתי הפעמים האלה מספיקות כדי שנוכל להפנים את המסר של השופר בתודעתנו. אם אנחנו צריכים לשבת בסוכה רק שבעה ימים, זה משום שהזמן הזה מספיק כדי לאשר מחדש את ההכרה שהאל שומר עלינו, אפילו כשאנחנו יושבים בבתים נוחים ביתר ימות השנה. אולם, כדי שנצליח להפנים את התובנות הרוחניות הנובעות מהשבת, אנחנו חייבים לחוות אותה שוב ושוב, בכל שבוע. תדירות המצווה מעידה בצורה הטובה ביותר עד כמה אנחנו זקוקים לה.

דברים שאנחנו עושים על בסיס שנתי, נוטלים חלק משמעותי בחיינו. נדירותם היחסית מחדירה בהם התרגשות של חידוש וציפייה. אך עם זאת, דווקא מה שאנחנו עושים על בסיס יומיומי הוא ההצהרה החזקה ביותר על ערכו המוחלט.

חכמי התלמוד הבינו זאת היטב. בקטע מעניין בגמרא מובא דיון בשאלה מרתקת: איזה פסוק בתורה כולה הכי חשוב? איזה מהם מתמצת בצורה הטובה ביותר את המסר החשוב ביותר שבה?

אחד הרבנים הציע את הפסוק המוכר בויקרא י"ט י"ח: "ואהבת לרעך כמוך". לדעתו, ברור שמטרת התורה כולה היא לשפר מערכות יחסים בין אישיות.

רב אחר הציע את דברים ו' ה', "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". מבחינתו הדגש נח על הקשר בין האדם לאלוקיו.

אבל הרב האחרון המצוטט מביא הצעה שנראית לא מובנת. על פיו, הפסוק החשוב ביותר בתורה מופיע בספר שמות כ"ט ל"ט, והוא מתייחס לקרבן התמיד, "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".

המפרשים מסבירים את הטעם לבחירה בפסוק הזה. הדעה האחרונה לא באה למעט בחשיבותם של הפסוקים שמדגישים את הצורך שלנו לאהוב את אלוקים או את בני האדם. אבל ערכים נאצלים אלה מחווירים עד לחוסר משמעות, כל עוד איננו מצליחים להגיע להכרה בצורך להקריב למען האידיאלים האלה על בסיס יומיומי.

מעשינו היומיומיים מעידים הרבה יותר על אהבת האלוקים ואהבת האדם שלנו, מאשר מחוות נדירות יותר, בדיוק כפי שמסירותנו להורים מתבטאת בהתנהגות הקבועה שלנו ולא בביטויי רגשות מלבבים שנשלחים אליהם פעם בשנה בכרטיס לכבוד יום האם או האב.

אז כעת, כשהחגים מסתיימים, מתחילים הימים החשובים באמת בשנה. אולי הם לא עולים לנו כל כך הרבה כמו שעלו לנו הימים שזה עתה חלפו. הם לא הרגעים הנדירים שמגיעים אלינו רק פעם בשנה, ואנחנו נוטים להתייחס אליהם כאל מובנים מאליהם, בגלל מציאותם השכיחה. אבל שוב, הם מביאים איתם את כל השמחות והניסיונות והאתגרים של חיי היומיום – ולכן דווקא הם הזמנים הקדושים ביותר והמשמעותיים ביותר בחיינו.