נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
לילדים קטנים לרוב אין הרבה מחויבויות בבית או מטלות שעליהם לבצע, ובשל כך רובנו מצפים מהם שיסדרו לפחות את הצעצועים שלהם או שייקחו את הצלחת שבה אכלו לכיור באופן עצמאי וקבוע. אך למרות זאת בסופו של דבר הורים מתוסכלים רבים מוצאים את עצמם עושים זאת במקום ילדיהם ומקווים שבפעם הבאה זה לא יקרה.
רבים מאיתנו נוהגים להושיב את הילדים לשיחה שאורכת 10 דקות ואף יותר, ומסבירים להם שאנחנו לא המשרתים שלהם ושהם לא חיים במסעדה שבה יש מלצרים. שיחה שכזו מעייפת את הילדים והם מעדיפים שלא להקשיב לה, ובכך מפספסים את המסר שאנחנו מנסים להעביר.
הילדים שלנו יודעים מה הם אמורים לעשות, והם פשוט זקוקים לתזכורת קטנה בנוגע למה שאנחנו מצפים מהם שיעשו. במקום לשעמם אותם בשיחה ארוכה שאת מילותיה הם ישכחו, או שאף יתעלמו מחלקים ממנה, עדיף שפשוט תשתמשו במילה אחת שתרענן להם את הזיכרון. אפשר למשל להגיד "למגירה" במקרה של הצעצועים אחרי שעת המשחק, או "צלחת" במקרה של הכלים אחרי הארוחה, וזה יהיה מספיק.
בהתחלה הילדים שלכם אולי יסתכלו עליכם בצורה מוזרה, אך לאחר מספר שניות הם יבינו בדיוק למה אתם מתכוונים. אחרי כמה ימים של חזרה על אותן המילים באותם המצבים כבר לא יהיה צורך לומר אותן כלל, והילדים יענו על הציפיות שלכם בטבעיות. "שיניים" עובד נפלא כדי שיזכרו לצחצח אותם לפני השינה או בבוקר, כמו גם "נעליים" לפני שיוצאים מהבית. כמובן שלא חייבים להצטמצם למילה אחת, אך חשוב לשמור על מסר קצר וברור כמה שיותר.
ברוב המצבים שבהם אנו רוצים שילדינו יתנהגו כפי שמצופה מהם, אנחנו נוטים לתת להם פקודות. ילדכם יכול למשל להתיישב על הכיסא כדי לאכול, ובזמן הארוחה להתנדנד עליו, לעלות עם הרגליים, לשחק עם האוכל וכדומה. הפקודות שאנו נותנים לילדים הן ברורות עבורנו ועבורם, אך לעתים הילדים שלנו ירצו לעשות לנו "דווקא" ולא להקשיב לפקודה שצצה לפתע מפינו.
במצבים האלה, גם אם נבחר להשתמש בעצה מהסעיף הקודם ונסכם את הכל במילה אחת או שתיים, זו תהיה פקודה שאתם תצפו מילדכם שיציית לה: "תאכל יפה", "תירגע" ועוד. הילד כתגובה יתעצבן או ייעצב, וככל הנראה ימשיך בשלו. בשלב זה לרוב מגיע המשפט: "מה קשה לך להבין?" או כל משפט אחר בעל אותו מסר, מה שיכול לעורר בכי בקרב ילדכם, והתעלמות מוחלטת מהבקשה שלכם.
אנחנו המבוגרים לא אוהבים לקבל פקודות, והילדים לא שונים מאיתנו מהבחינה הזאת. הם יודעים שהם לא רובוטים ושיש להם רצון חופשי ויכולת לעשות כל דבר שגופם ונפשם מאפשרים להם, ולכן פעמים רבות הם יעדיפו להמרות את פינו כדי לבחון ולמתוח את הגבולות. לכן, במקום להתעסק בפקודות, העדיפו להתעסק בחינוך ובהוראה. במקום להגיד: "תניח את המזלג" שאיתו הילד משחק, אמרו: "במזלג משתמשים כדי לאכול, לא כדי לשחק". גישה שכזו אומרת לילד בין השורות "אני יודע שכשהמידע בידך, אתה תעשה את הדבר הנכון".
הסבר שכזה עוזר לילדים שלכם להבין כיצד העולם עובד דרך זווית הראייה שלכם, ולא רק מציג את הדברים שאתם מצפים מהם, אלא גם את הסיבה לאותן הדרישות. אם יש לכם כמה ילדים, תוכלו לראות שהבכור שאותו לימדתם למה לא נהוג לשחק במזלג כבר יגיד בעצמו לקטן שאין לשחק בו בזמן הארוחה. זוהי רק דוגמה אחת מתוך מקרים רבים שבהם תוכלו ללמד את ילדיכם ולצפות לתגובה חיובית יותר. במקום להגיד למשל: "תפסיק לגעת באגרטל", עדיף להגיד: "האגרטל הזה עדין ונשבר ממש בקלות, צריך להיזהר איתו". במקום להגיד: "שים את הצעצועים במגירה", עדיף להגיד: "אם תשים את הצעצועים במגירה תוכל למצוא אותם בקלות בפעם הבאה שתרצה לשחק איתם".
לרוב אנחנו נחליט עבור ילדינו לאן הם ילכו בסוף השבוע או מה הם ילבשו כשהם יוצאים החוצה לשחק בשמש. הבעיה היא שלעתים הם לא מסכימים עם ההחלטות שלנו, והדרישה שלנו לחבישת כובע למשל יכולה לקבל סירוב נחרץ. במקום להתעקש להיות מקבלי ההחלטות הבלעדיים, העדיפו לתת לילדכם לבחור את האפשרות הנכונה.
ניסיונות שכנוע חוזרים ונשנים או איומים בסגנון "אם לא תחבוש את הכובע אנחנו נחזור הביתה" יכולים לעבוד בסופו של דבר, אך הילד לא יעשה זאת בשמחה בלשון המעטה. לאחר הוראה זו הוא עלול להחצין את התנהגותו עם הכובע, כדי להוכיח את חוסר ההנאה שלו, מה שיוביל לכך שגם הוא וגם אתם לא תיהנו מהשהייה המשותפת מחוץ לביתכם.
הציעו לילדכם בחירה והסבירו את התוצאות של כל החלטה שיעשה, למשל: "אם לא תחבוש את הכובע נוכל לשחק אך ורק בצל כי חם מדי בשמש, אבל אם תחבוש את הכובע נוכל לשחק גם בשמש". כשהילד שלכם מבין שיש בידיו בחירה ויודע מה התוצאה של כל אפשרות, הוא לרוב יעשה את ההחלטה הנכונה.
גם במקרה שבו ילדכם עדיין לא מבין את ההשלכות של הבחירה שלו, הוא מודע לכך שהבחירה היא בידיו ושזו לא פקודה שלכם. יתכן שייקח לו קצת זמן, אך בסופו של דבר הוא ידע לעשות את ההחלטה הנכונה. אם הילד למשל לא מסכים לחבוש את הכובע מיד, תוכלו לבלות בצל ולהציע לו מדי פעם לחבוש את הכובע כדי שיוכל לשחק בבטחה בשמש. הדגש כאן הוא על ההצעה שמספקת לילד אפשרויות נוספות, במקום על פקודה ששוללת ממנו את אותה האפשרות.
ילדינו לא חיים בתוך הראש שלנו, וכמובן שיש דברים שאנחנו יודעים אשר איננו מצפים מהם שידעו בעצמם. לכן חשוב שנתאם יחד איתם את הציפיות שלנו בנוגע לתוכניות שתכננו עבורם. זה יעזור לכם למנוע מצבים שבהם הילדים מבקשים "עוד 10 דקות" כשהם צופים בטלוויזיה למשל לפני שאתם יוצאים איתם לגן או לבית הספר.
אנחנו נבקש מהילדים לכבות את הטלוויזיה ולשים נעליים, והם בתורם יתלוננו ויתחננו לעוד כמה דקות נוספות. לאחר מכן אנחנו נהפוך להיות נוקשים יותר וככל הנראה נגיד: "זהו, צפיתם מספיק בטלוויזיה ועכשיו צריך לצאת", והם ימשיכו להתלונן ולהתחנן. בסופו של דבר אנחנו יכולים למצוא את עצמנו יוצאים מהבית עם ילד בוכה או מצוברח.
יידעו את ילדיכם מספר דקות לפני שעוד כמה רגעים אתם מצפים מהם לעשות דבר מה. במקרה המדובר למשל, ניתן להגיד: "אחיך הקטן עכשיו יצחצח שיניים, יתלבש ואז נכבה את הטלוויזיה ונצא מהבית כדי שנוכל להגיע בזמן לבית הספר". כך, אפילו אם לא נתתם הגדרת זמן מדויקת, הילד שלכם ידע בדיוק מה התוכניות שלכם ומתי עליו לכבות את הטלוויזיה. בנוסף, הוא גם יבין מדוע עליו לכבות את הטלוויזיה ולצאת מהבית מבלי להתמהמה.
אחרי הסבר שכזה, הילדים יכבו את הטלוויזיה מבלי להגיד אף מילה מיותרת. בבוקר שלמחרת יתכן שתצטרכו לחזור על אותו ההסבר, אך כעבור שבוע הילדים שלכם יכירו את לוחות הזמנים במהלך הבוקר. הטכניקה הזאת עובדת בעוד שלל מצבים שונים, כמו למשל במקרה שבו הילדים לא נוהגים לסדר את הצעצועים שלהם. אפשר להגיד להם: "כדי שלא נצטרך לבזבז זמן על סדר אחרי שעת המשחק, עדיף להחזיר למקום את הצעצוע ששיחקנו בו, בזמן שאנחנו מתכוונים להוציא צעצוע חדש".
לפעמים הילדים שלנו נהיים עצובים, עצבניים, מתוסכלים או מאוכזבים, ואנו לעתים מתקשים להבדיל בין הרגשות השונים שהם חווים. זה מתבטא בעיקר כשהם למשל רוצים לשחק בצעצוע, אך ילד אחר לא משתף אותם והם באים אלינו ואומרים: "הוא לא נותן לי לשחק בצעצוע!". המצב הפשוט לכאורה הזה יכול להפוך לריב גדול מאוד, במיוחד אם הילדים שלנו ירגישו שאנחנו לא מבינים עד כמה המצב הזה נוראי עבורם.
בדרך כלל נגיד לילדנו שזו לא סיבה לבכות ושעליו ללמוד לחלוק, אך לרוב זה רק יגרום לילד לבכות עוד יותר ולא ליהנות כלל מהמשחק עם חברו.
אנחנו ההורים צריכים להיות קשובים לילדינו, מאחר שהם רוצים לדעת שאנחנו מבינים אותם ומכילים אותם. אם תגידו לילדכם להפסיק לבכות, אתם תשדרו לו את המסר שהרגשות שלו לא חשובים, אך על כל הורה להבין שילדים בוכים לרוב משום שהם לא מכירים דרך אחרת שבה הם יכולים לבטא את הרגשות שהם חווים. עדיף שתשאלו את ילדכם: "זה גורם לך להיות עצוב?" והתשובה שתקבלו תהיה "כן" או "לא". אם התשובה היא "לא", עליכם להמשיך לנסות לעזור לילדכם למצוא את הרגש שאותו הוא חווה. אם התשובה היא "כן", תוכלו להגיד למשל: "הלוואי שהיו לנו שני צעצועים שכאלה, נכון?" וכך תעזרו לילדכם להבין בדיוק מה הוא מרגיש.
כעת ילדכם מבין שאין שני צעצועים שכאלה ושיש רק אחד. במצב הזה, שבו הוא מבין את הרגש שהוא חווה ואת הסיבה לו, הרבה יותר קל להגיע יחד איתו לפתרון שיספק אותו. כעת ניתן להציע לשחק בתורות, ולהשתמש בטיימר למשל בשביל לקבוע כמה זמן יקבל כל אחד למשחק עם הצעצוע. כנראה שיהיה צורך לאתר גם את הרגש שגורם לילד השני לא לשתף את הצעצוע, אך אחרי שתעשו זאת הפתרון יהיה קל הרבה יותר להשגה.
קשה לעצור את עצמנו מלהגיד יותר מדי מילים לילדינו או מלהשתמש בפקודות ברגעים שבהם אנחנו מאבדים את הסבלנות, אך עם מעט אימון וניסיון אתם תוכלו להיפרד מהמנהגים האלה לצמיתות, והדרכים העדיפות יהפכו להיות חלק מהשגרה שלכם. אם ברצונכם שילדיכם לא רק יקשיבו לכם, אלא גם יבינו אתכם ושאתם תבינו אותם, עשו מאמץ וזכרו את הדוגמאות האלו. ברגע שתנסו אותן בעצמכם יהיה לכם גם קל יותר להשתמש בשיטות האלה במקרים אחרים.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: