אשתי ואני נשואים כבר קרוב ל-20 שנים, יש לנו ילדים מקסימים והחיים שלנו מאוד רגועים באופן כללי. יש לנו ריבים קטנים, מצבים של חוסר הסכמה שלמדנו לקבל, בעיות כלכליות מדי פעם והתקפי תסכול מהעבודה שמשפיעים על הזוגיות, אבל תמיד האהבה שלנו גברה על הכל. למרות כל זאת, בשבוע שעבר בשעה שהלכתי לערוך קניות בסופר השכונתי, הופתעתי והתביישתי לגלות שכמעט ובגדתי בה...
בכל יום חמישי אני יוצא אל החנות עם רשימת הקניות שלי כדי למלא את המקרר במצרכים לסוף השבוע, אולם ביום חמישי האחרון היינו מוזמנים למסיבה אצל חברים, אז החלטתי להקדים את הקניות ביום אחד והעמסתי עגלה שלמה בבשר, בקבוקי שתייה, פיצוחים וירקות כבר ביום רביעי.
בחנתי את תכולת העגלה פעם ופעמיים, ולאחר שהייתי בטוח שלקחתי את כל מה שהיה רשום ברשימה, פניתי אל הקופה. כל העמדות היו מלאות אז פשוט לקחתי את העגלה שלי אל התור הקרוב ביותר אל דלת היציאה. "אנחנו עומדים להיתקע פה יום שלם!" רטן גבר שנעמד מאחוריי, ואני הנהנתי והתבוננתי אל תחילת התור, כשלפתע הבחנתי באישה היפה והמרשימה שעמדה באותו רגע מול הקופאית.
תחילה התבוננתי בשיערה, אחר כך בעמידה הזקופה והבטוחה שלה, ולבסוף בחיוך שהיא העניקה לקופאית המבוגרת שהעבירה את המצרכים בעבורה על המסוע. "איזה גבר בר מזל ודאי זכה בה," חשבתי לעצמי, וכעבור שבריר שנייה הבנתי למרבה המבוכה שאני מתבונן באישה שלה אני נשוי...
הבלבול הרגעי שלי נבע מהעובדה הפשוטה שלראשונה מזה זמן רב זכיתי לראות את אשתי מהצד, מבלי לחשוב על כך שאראה אותה וללא שום הכנה מוקדמת למפגש בינינו. הופתעתי לראות כיצד היא מתנהלת בלעדיי, חיה את חייה ועורכת קניות בדיוק כמוני, ובאיזו לבביות וחום היא משוחחת עם הקופאית, שלא מצליחה שלא לחייך אל מול הקונה היחידה בחנות שמתעניינת בשלומה.
כיוון שלא מעט אנשים עמדו בתור בינינו, כל מה שיכולתי לעשות הוא להתבונן בה מהצד, בהנחה שהיא לא תשמע את קולי אם אצעק לעברה. ניסיתי להתקשר אליה אולם הטלפון שלה לא היה בידה, ולכן הניסיונות שלי לזכות בתשומת לבה לא נענו. כשהבנתי שיהיה עלי להמתין עד ליציאה מהחנות, התפניתי להתבונן בה שוב. ראשית, הופתעתי מכמה שהיא הייתה יפה באותו יום, יופי שקל לשכוח ממנו כשזוכים לראות את אותו האדם מדי יום. שנית, הבנתי שאני אמנם שמתי לב אליה, אך היא לא שמה לב אלי ולו לרגע. שמחתי לגלות את הריכוז שלה בעצם הרכישה ואת החשיבות שהיא מייחסת אל המטלה היומיומית, אך במקביל גם הבנתי באיזו קלות היא יכולה הייתה להתעלם ממני גם ביום בו נפגשנו וביקשתי את מספר הטלפון שלה, לפני יותר מ-20 שנים. באיזו קלות יכול היה גבר אחר להקדים אותי ולזכות בלבה במקומי...
הרגש הזה הציף אותי, והחלטתי לנסות ולקרוא בשמה למרות הכל, אך אז לפתע היא לקחה את השקיות בהן ארזה את המוצרים שלה, נפנפה אל הקופאית לשלום ויצאה מהחנות.
כשהתבוננתי בה צועדת החוצה והדלתות נסגרות מאחורי גבה, ידעתי שמדובר באישה שהעניקה לי את השנים היפות ביותר בחיי, ושזכיתי בה לא רק פעם אחת אלא בכל יום מחדש. הבושה על כך שכמעט בגדתי בה במחשבותיי, התחלפה בהבנה שהיא האישה היחידה שהראש והלב שלי יכולים לרצות להשיג, ולא יכולתי שלא לשמוח על ההזדמנות שניתנה לי להיזכר מחדש באדם שבניתי איתו משפחה לתפארת.
כאשר יצאתי אל הרחוב, פניתי אל חנות הפרחים ורכשתי עבורה זר רענן, נבוך מהמחשבה שמזמן לא הזכרתי לה עד כמה היא חשובה לי. הבטחתי לעצמי לעולם לא לקחת עוד אף רגע במחיצתה כמובן מאליו, ולעולם לא לשכוח כמה בר מזל אני על כך שנבחרתי לחיות עמה את חיי, מבין כל הגברים שוודאי ניסו לזכות בכבוד הזה לפני.
פעמים רבות כל כך אנחנו לא מעריכים את מה שיש לנו ומבינים כמה חשובים הם בני המשפחה והחברים שלנו, רק כאשר הם כבר אינם לצדנו. שלחו את הסיפור הזה לאדם שאתם אוהבים, על מנת להזכיר לו עד כמה הוא יקר ללבכם. העריכו כל דקה במחיצת האנשים היקרים לכם, ואל תיקחו כמובן מאליו אף דקה בחברתם. הדקות הללו לעולם לא ישובו...
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: