הקרב בעמק הבכא - סיפורו של גדוד 77

מאת: רוני אהרונוב

גיל במלחמה: 18 פלוס
דרגה: סמל
מקצוע: נהג טנק במלחמה, וטען קשר במילואים
חטיבה: 7
גדוד :  77
מג"ד: סא"ל אביגדור קהלני

ייתכנו אי דיוקים פה ושם כי סוף כל סוף עברו 40 שנה ואני שולף את הנתונים הבאים מזכרוני.
 

שמי רוני ובמקור אני מגבעתיים. את דרכי בצבא התחלתי כמו כולם בבקו"ם שבתל השומר בפברואר 1973. את דרכי בבקו"ם התחלתי בגיוס לצנחנים כאשר רצנו מאות חברה ריצת אימון ארוכה והיגעתי בן חמשת הראשונים. בכל אופן פסלו אותי מלשרת בצנחנים בגלל פרופיל קצת נמוך וגם בגלל משקפיים.

כל מה שאכתוב כאן הוא כנראה לא ממש מדוייק כי האירועים התרחשו לפני כ-40 שנה וקשה לדייק!!!

בכל מקרה עדיפות שנייה שלי הייתה שיריון ואז נסענו לעשות טירונות ברפיח,שם כתבתי מאמרים וסיפורים קומיים לעלון שיצא בסיום הטירונות ברפיח. לאחר מכן נסענו לגו"ליס-בית ספר לשיריון בזמן ההוא ללמוד על טנק הצנטוריון עתיק היומין!!!
 

צילום החברה בבית ספר לשיריון-ג'וליס

צילום מחזור פברואר 1973 של מסיימי מקצועות נטר-נהגי טנקים, תותחנים, וטענים קשרים הרבה חבר'ה בתמונה הזאת נפלו במלחמת יום כיפור.

לאחר מכן יצאנו לרגילה הראשונה שלנו ל-3 שבועות.ולאחר החופשה חזרנו לצבא ונסענו לרפידים לצמ"פ. המפקד הראשון שלי היה יואב בלומן ז"ל.את זמנינו העברנו באימונים שהיו אמורים להסתיים כעבור 3 חודשים, ולאחר מכן להצטרף ליחידות הסדירות של הצבא.
היו לי עוד מפקדים זמניים כמו ישראל ברזילי ז"ל ואדרי דוד ז"ל.

המג"ד שלנו היה כמובן סא"ל  אביגדור קהלני,סגנו רב סרן קאולי ומפקד הפלוגה סרן אמי פלנט. הצוות שלי כלל את טען קשר אלי רונן והתותחן עמוס רחום.

את אימוני הצמ"פ לא סיימנו מעולם. סיימנו כפי שזכור לי רק אימוני צוות ומחלקה ואז באחד
הבקרים התייצבנו למיסדר מיוחד ונאמר לנו להכין את הדברים האישיים שלנו ואנו טסים במטוס הרקולס לרמת הגולן וכל זה היה כחודש לפני פרוץ המלחמה, עלינו למטוס מבלי לדעת מה בדיוק קורה כאן.

לאחר כחצי שעה נחתנו  בראש פינה ומשם הסיעו אותנו למחנה פילון כמדומני, שם קיבלנו טנקים אחרים מחומשים וגם מזוודים. כך עבר עלינו כמעט חודש ימים ובזמן הזה היינו בכוננות מירבית נגד סוריה.

הדבר הכי משמעותי בזמן זה היה שהלכנו להתרחץ בבריכת הקצינים הסורית וכמו כן בבוקר בהיר אחד כל הפלוגה היתפתלו על הריצפה אחרי שאכלו אוכל מקולקל ואז ד"ר אלכס טיפל בנו טוב!!! זה היה קלקול קיבה רציני ואני חושב שזה בא מהדגים שאכלנו בבסיס יום לפני-או באותו יום.

ביום חמישי בערב- יומיים לפני פרוץ המלחמה הייתה לכולנו פגישת חירום בבסיס ובו הודיעו לכל החיילות להתארגן למחרת בבקר לארוז הציוד ולעזוב את הרמה.ואז הבנו שמשהו גדול עומד לקרות בקרוב. בכל מקרה אסטה קצת מהנושא ואזכיר לקוראים היכן מופיע מלחמת יום כפור בתנ"ך-בספר יחזקאל פרק מ' בהתחלה. ברמזים כמובן בשעה 14 בו פרצה המלחמה!!!הנביא ראה את מלחמת יום כיפור אך לא הבין!!!

חיילי שיריון שגוייסו מחזור אחד אחרינו במאי 1973 כבר דאגו לזווד ולחמש את הטנקים שזה עתה קיבלנו, באותם ימים היתקבלו התרעות רבות שכוחות סוריים גדולים מאוד נערכים בגבול ישראל ברמת הגולן כאשר הסורים וגם המצרים מסווים את הזזת ציבאותיהם כאימונים צבאיים בלבד ולכן ממשלת ישראל ניכנסה לאדישות וזילזול שאף אחד לא יכול עלינו! ואדישות מוחלטת של כוחי ועוצם ידי-ולכן כל תנועות צבא סוריה ומצריים הם בסך הכל תרגיל וגם גולדה ובמיוחד אגף מודיעין הולכו שולל, המודיעין הישראלי בלע את ההטעיה המצרית לפיה מדובר בהכנות לתרגיל צליחה גדול, "תחריר 41", שכמוהו היו רבים בעבר. לאחר קבלה מוחלטת של מסקנה זו, לא ניתן ערך רב לסימנים חד-משמעיים שפני סוריה למלחמה, שהרי סוריה לא תצא למלחמה לבדה. לכל העדויות הללו לא התייחסו כלל במודיעין ובצמרת השלטון.

ההתעלמויות מכל העדויות למלחמה מראות עד כמה גדול הכישלון של אגף המודיעין במתן התרעה על המלחמה המתקרבת. אפילו בערב יום הכיפורים, כאשר הגיעו ידיעות ממשיות על מלחמה ודאית תוך כמה שעות, גויסו רק חלק מכוחות המילואים של צה"ל, ולא ניתנה ההוראה להנחית מהלומה מקדימה.

חי הרצל  התותחן ז"ל של סמ"ר אדרי דוד ז"ל(במידה ואני לא טועה)

רק בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים עצמו השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום אבל מיבחינתינו כבר היה מאוחר מידי. ביום שישי יום לפני המלחמה יצאו כמה חברה שלנו לחופשת שבת אבל כבר יותר מאוחר הוקפאו היציאות והירגשנו באוויר שמשהו גדול עומד ליפול עלינו.

למחרת בבוקר שבת הירגשנו כמה פעילויות יוצאות דופן בבסיס אבל כדרכינו טיפלנו בטנקים שלנו—זה היה ב-8 באוקטובר 1973 ביום הכיפורים, ואז סוף כל סוף שמענו שישנם התראות רציניות שכוחות סוריים גדולים נעים לגבול שהיה לידינו. בסביבות השעה 1 אחרי הצהריים הופיע המפקד שלנו עם מנות קרב ואמר לנו שהיום הוא יום כיפור ומי שרוצה לאכול אז שייקח לו ארגז מנת קרב לטנק-לכל הצוות שלו. באותו רגע עשינו תיאום כוונות לטנקי הצנטוריון שלנו וכל זה היה קרוב לשעה שתיים אחרי הצהריים--!!!!!!! והכל היה מתחת לרשת ההסוואה המסורבלת שכיסתה את כל הטנקים.

ואז באותו רגע מר בשעה 2 אחרי הצהריים כדברי הנביא יחזקאל --פרצה מלחמת יום כיפור.- מלחמת יום הכיפורים נחשבת למלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה,
במלחמה זו כמעט הובסנו על ידי צבאות ערב.

המלחמה נערכה בשנת 1973 בחודש אוקטובר בין התאריכים 6.10 – 24.10.

בדיוק באותו רגע שלא היינו מוכנים לכלום-כולל צוותים שלא היספיקו לסיים את תיאום הכוונות בטנקים שלהם-- משמיים הגיחו כארבעה מטוסי "סוחוי" סורים והפגיזו את מחנה "נפח".

אנחנו היינו פרושים בשטח, תחת רשתות ההסוואה. פחד אימים נפל על כולנו ופשוט לא ידענו איך להגיב-רעדנו כמו עלים נידפים ברוח-וחשבנו שהכל הוא דימיון והנה בעוד רגע נתעורר מהחלום הרע –אך לא!!!אני הייתי באותו רגע על צריח הטנק וקפצתי בלי שום מחשבה נוספת על הקרקע-קיבלתי מכה חזקה ברגליים אבל לא היה לנו אפילו זמן לחשוב על זה-ומיד בלי שום התראה מוקדמת כל רשתות הקשר בטנקים שלנו ובכלי רכב שונים שהיו סביבנו-התעוררו לחיים בצורה מטורפת,מיד הסרנו את רשתות ההסוואה מעל הטנקים שלנו-ניכנסנו לתוכם,היפעלנו את כפתור ה-24 וולט ובצורה מהירה נענו לכיוון הכביש המוביל לכיוון קוניטרה/ ויותר מאוחר מה שניקרא עמק הבכא. ואז הודיעו בקשר בערך-כוחות אוייב פרצו את הגבול שלנו—נוע נוע סוף עמק הבכא הנפרס מרכס החרמונית ועד לפתח קונייטרה התחומה ברכס הבוסטר, היה עד לאחד מקרבות הגבורה העזים וההרואיים ביותר, הנלמדים באקדמיות צבאיות ברחבי העולם.

מתוך רישתות הקשר הבנו שהצבא הסורי החל לפרוץ את קווי הגבול שלנו-לפי מספר מקורות עם כוח אדיר של מעל 1000 טנקים מסוגים שונים החל מ-טי 54-55 ועד טי 62 שנחשב בזמן הזה לטנק הטוב בעולם-וכל זה ביחד עם כוח רגלי עצום של לערך 40,000 חיילי רגלי כולל אנשי קומנדו וצנחנים סוריים מיחידות העילית של אסאד,יותר מאוחר נודע לנו שגם בחזית המצרית שגם מעוזי קו בר לב בתעלה ניפרצו על ידי אלפי טנקים וחיילים מצריים.

יותר מאוחר נודע לנו שמלחמה זאת תוכננה בדייקנות ומראש ע"י מצריים וסוריה ואנחנו ניכשלנו בגדול בהבנת פני השטח במציאות עד יום שבת –יום כפור ושלמעשה היה כבר מאוחר וכתוצאה מכך איבדנו מעל 70 לוחמים יקרים שלנו-כמעט כל מפקדי נהרגו-ואלה מפקדים מעולים שהיו אמורים להשתחרר משירותם הסדיר בדיוק עכשיו.

ואם אני לא טועה אז אני הייתי הטנק הכי קרוב לכביש ולכן הייתי הראשון שפרץ בסערה לכיוון עמק הבכא שכך שיקרא לעתיד- הייתי כולי מזיע כמו מטורף בתוך סאונה-רועד-המחסנית בתוך העוזי שלי לכל מקרה שיבוא-בפיקודו של אם אני לא טועה-רס"ל ברזילי ישראל ז"ל.

ואז קיבלנו הוראה בקשר לנסוע לכיוון כללי צפונה –לכיוון החרמון לאיזור עמק הבכא הנפרס מרכס החרמונית ועד לפתח קונייטרה התחומה ברכס הבוסטר.

הרכס מעל עמק הבכא חולש על העיר קוניטרה ויותר מאוחר נודע לנו שזהו איזור איסטרטגי חשוב ביותר לבלימת האוייב הסורי שבאמת תיכנן לפרוץ לכיוון ים כנרת מאיזור זה,
בעמק הבכא נערך אחד מקרבות הטנקים הכי גדולים בהיסטוריה העולמית.היתפרסנו ברחבי הרכס החולש על עמק הבכא. ואז היתחלנו לירות על מאות הטנקים הסורים שניצבו למרגלות העמק והישמדנו עשרות רבות של טנקים אך גם בצידנו היו נפגעים רבים.

בינתיים הלילה ירד לו וכעת הקרבות עבורינו ניהיו יותר קשים היות ואנו הישתמשנו במכשיר לראיית לילה פרימיטיבי שניקרא קרנף—החיסרון הכי גדול שלו הוא זה שהאוייב הסורי מזהה אותנו מייד כי מערכת מיושנת זאת עובדת על עיקרון גלי אינפרא אדום שמיד מתגלים לאוייב שמפעיל מערכות לראיית לילה רוסיות חדישות שעובדות על עיקרון מגבר אור כוכבים שלמעשה הם יכולים לראות אותנו בחשיכה כמעט מוחלטת מבלי שאנו נראה אותם!

רק אם אנו מבעירים טנק סורי אז ניתן לזהות את הטנקים שמסביבו, בכל אופן טנק סורי זיהה את הטנק שלי וירה פגז אך פיספס אותנו ומיד המפקד שלי צעק בקשר פנים שאסע מיד אחורה ואעלה לעמדה שונה,זכור לי שהרבה מפקדי טנקים היתערבו על ארגזי שתייה בקשר מי ישמיד הכי הרבה טנקים ,אם בתחילת הלילה זה היה משעשע אז לצער ליבנו פחות ופחות מפקדים הפסיקו לדבר בקשר ואז הבנו שרובם נפגעו מאש טנקי האוייב, בלילה הפעלתי למספר שניות את מערכת הקרנף מתא הנהג וקפאתי על כיסאי-מאות עיניים ירקרקות של טנקי האוייב הביטו בנו בחשיכה.

באופן כללי קרב הגיהנום הזה נימשך בערך 4 ימים ו-3 לילות עם שינה מינימלית ביותר-ניראינו כמו יצורי זומבי עם העיניים שלנו-חוסר שינה נוראי.חוסר במזון בריא אם זה כתוצאה של חוסר מזון או שפשוט אם אנו רוצים לחיות אז אין זמן לאוכל!!!

ואם אנו רוצים לעשות את צרכינו אז זה היה רק בתוך הטנק, בתוך קופסאות שימורים. ומה בסך הכל היה לנו בתפריט  "העשירה" שלנו:  מציות מחלידות ששוברות את השיניים עם מנה "מובחרת" של גולש רטוב או לוף לופטאנזה!!!שיוצר לנו בבטן אין ספור גאזים מגוונים עם ריקושטים, בכל אופן כך עברנו את הקרבות הנוראיות הללו בעמק הבכא.בשלב מסוים ואיני זוכר אם זה היה למחרת ביום או בערב קיבלנו הודעה בקשר שמספר טנקים סורים הסתננו דרך הקווים שלנו ואז הטנק שלי קיבל הוראה לצאת לעברם  ולהשמידם.

רב סרן עמי דורון ז"ל הסגן מפקד פלוגה ו' שלי בצמפ ברפידים.

 באנדרטת "עז, 77", לזכרו של סנדלר אליאב ז"ל וחברינו הנופלים.

זיהינו אותם וחיסלנו אותם ואז הסתבר לנו שטנק סורי אחד שמוסווה היטיב גורם אבידות לכוחותינו-מיד זזתי עם הטנק שלי ואגפנו את התל הגבוה ובאנו אל הטנק מאחור וירינו בו פגז זרחן- הזרחן מיד עטף את הטנק הסורי כתנור וכל מי שהספיק להימלט מהטנק הבוער פשוט היתמוסס מהזרחן ומת !!!!בכל טנק צנטוריון ישנם 72 פגזים—היסתבר שגמרנו את כולם.

בשלב זה המפקד שלי כבר היה גם המ"מ שלי מצמ"פ—סג"מ דב. בחור מאוד צנוע ושקט,
הבנו שמצבינו גרוע מאוד כי ניגמרו לנו כל הפגזים וכמה טנקים סורים באו לקרתינו-נאלצנו לסגת באופן זמני אחורה על מנת לחמש את הטנק שלנו ולמלא סולר-בנזין, הסתבר שאחד הטנקים הסורים שבא לקרתינו הבין את המצב והחל לכוון את הקנה שלו אילינו ומיד הודענו בקשר לטנק הקרוב אילינו ומיד הוא השמיד את הטנק הסורי.

בדרך מסביבנו זיהינו חיילים טנקיסטים שלנו הלומי רעם שאיבדו את הטנקים שלהם וניכנסו לשוק-רבים היו בטראומה חזקה ואז עזרנו להם והיצלנו אותם כי הם חשופים לסכנת חיים בשטח פתוח לאוייב—יש לציין שהטנק שלי היה מן הבודדים שנישאר שלם ובעזרתו עשינו ניסים וניפלאות אם זה להציל את חיילינו הטועים בשטח ואם זה לקבל בקשר משימות מיוחדות לצוד טנקי אוייב בכל רגע ובכל מצב.בכל קטע בקרב שנימשך כ-4 ימים ברציפות וגם מעבר לקרבות עמק הבכא החלפתי הרבה מפקדים במהלך הקרב וחלקם לצערי הרב נהרג יותר מאוחר כמו יואב בלומן ז'ל ישראל ברזילי ז"ל אדרי דוד ז"ל , רב סרן עמי דורון ז"ל הסגן מפקד פלוגה ו' שלי ועוד רבים ואחרים שלא אזכירם בשלב זה, ישראל ברזילי ז"ל ועוד הרבה חברה מפקדים שרובם היה אמור כבר להשתחרר כעת ועוד.

ואז בשלב מסויים בקרב כניראה ביום השני ראיתי דרך מדפי תא הנהג שלי את ההרוג הראשון שלנו שראיתי במו עיני זמן קצר מאוד אחרי שברח מהטנק הפגוע שלו הוא וכנראה גם התותחן שלו חי הרצל ז'ל- ראיתי את גופתו הדוממת של סמ"ר אדרי דוד ז"ל –בשלב זה אמנע מלפרט מה קרה שם חוץ מזה שהמפקד שלי בכה בקשר כמו ילד קטן. ואני בכלל לא הייתי בעולם הזה-ראשי ריחף אי שם בחלל האוויר מרוב צער ודיכאון—מה נגיד להורים שלו ושל חי הרצל ז"ל ושל הורי שאר ההרוגים.

אחד הסיפורים המענינים שקרו לנו-באחד הלילות חנינו בחניית לילה בצורת אות חית כך שכל טנק מכוון את הקנה שלו כלפי חוץ כאשר הטנקים האחרונים מכוונים לאחור ו-2 הקידמיים קדימה.

לפתע שמענו קול רעש עמום לא מוכר של טנק-הסתבר שבאמצע הלילה בחניון הקרב שלנו היתקרב טנק סורי שככל הניראה חשב שאנחנו גם כן כוח סורי-ועמד לא רחוק מאיתנו עם מנועים שעובדים!

נידמה לי שזה היה אביגדור קהלני המג"ד שלנו שנתן הוראה לכבות את המנועים ביחד-מנועי הטנק ומנועי הצידוד-כל המנועים כובו מלבד הטנק הסורי ממולינו שלפי הוראה חטף פגז והתפוצץ.

סיפורים רבים התרחשו אבל מפאת קוצר זמן לא אזכיר את כולם-לשם כך אני צריך לכתוב ספר!

קרב השריון בשריון האכזרי והבלתי מתפשר נערך בטווחים זעירים, כשלעיתים טנקים ישראליים וסוריים יורים אחד בשני מטווחים של מטרים בודדים. גדודו של קהלני לא זז מעמדותיו כשמסביב נהרגים מפקדי פלוגות וטנקיסטים רבים בטנקים השרופים.

בשטח התרחשו מעשי גבורה רבים מספור ובתום ארבעה ימי לחימת בלימה עקשנית הכוח הסורי הנותר חזר לתוך שטח סוריה כשהוא מותיר אחריו מאות טנקים שרופים, רק"מ נטוש והרוגים רבים.

אנו למדנו בצמ'פ לירות על האוייב שלנו מטווחים ארוכים אך מעולם לא ציפינו לירות על האוייב מטווח של עד 20 מטרים ולעיתים גם לראות את פני האוייב הסורי פנים מול פנים כאשר ברור לשני הצדדים שהשולף ראשון-מנצח את הטנק –או לירות על  כמה טנקים סוריים בבת אחת!!

רק בקצרה אסטה מעט מן הנושא ואזכיר את מה שאמר עלינו רפול מפקד אוגדה 36
בעקבות הקרב: "אתם היצלתם את עם ישראל!"

את קרב עמק הבכא סיכם במילים קצרות, בפני אלה ששרדו את הקרב, מפקד אוגדה 36 זאת מכיוון שאם היה נפרץ קו המגע, היו הסורים מצליחים להכניס מאות טנקים ונגמ"שים לצפון הגולן, ויחד עם נפילת דרום הגולן בימי המלחמה הראשונים היה נופל הגולן כולו בידי סוריה.

אביגדור קהלני, מפקד גדוד 77, קיבל את עיטור הגבורה על לחימתו בקרב זה.

שמו של הקרב, "קרב עמק הבכא" הוטבע בסדרת כתבותיו של רנן שור ב"במחנה" שפורסמו כחודש לאחר המלחמה.

ב-2006 הפיק וביים קהלני סרט תיעודי על הקרב על עמק הבכא. שניים משיריו הולחנו ובוצעו על ידי אביהו מדינה: "אני נשבע לך" ו"את לי הבית".

עמק הבכא, מבט מהר חרמונית. משמאל -רמפת טנקים למטה-מחצבת טוף, השטח המיוער-אנדרטת עוז 77. בדרום העמק-רכס הבוסטר.

האנדרטה בעמק הבכא, סמוך לאל-רום.

ההצלחה של טקטיקת ההפעלה המצרית של הסאגר הסבה אבידות גדולות לשריון הישראלי.

אם אני לא טועה שמו של החובש מגודל השיער היה יוסי. בחור נהדר כמו כולם; ומה שאהבתי אצלם שאחרי כל פעילות קרבית הם היו פורשים שולחן בחוץ ומוציאים את כל טוב ארץ ישראל כולל יין ועוגות ועושים לחיים גדול שלא היה מבייש את הקהילה הישראלית שלי מחב"ד בטורנהיל-טורונטו, ברשותו של הרב שלי הרב ישראל לנדאו שליטא!

ואני וחברי האמריקני בנד הילטון עוזרים להם לנקות את השולחן מהאוכל. הילטון החייכן מופיע בתמונה שלישי מימיני וביני להילטון האמריקאי החמוד נימצא החובש הגיזעי שלנו בהנדסה קרבית-מר יוסי המילואימניק החייכני מגודל השיער.

בתמונה אתם רואים אותנו עושים חפלה קטנה בין קרב לקרב.

בתמונה זאת אני שני משמאל וברקע המ"פ של היחידה אם אני לא טועה –סרן דוד.
 

הסוד הגרעיני של מלחמת יום כיפור

האם הכינה ישראל את "האופציה הגרעינית", כבר בתחילתה של מלחמת יום הכיפורים? האם החליטו הרוסים בשלב מסוים להציב טילים גרעיניים במצרים? 31 שנה למלחמה, נחשף טפח מהפן הגרעיני שלה במסמכים המתפרסמים לראשונה במהדורה המעודכנת של הספר "זמן אמת".

דיין הורה: "להכין את הטילים"

הישיבה המיוחדת שמכנס שר הביטחון, משה דיין, בתחילת המלחמה, מתחילה ב-11 ונמשכת כשעתיים. בסך הכול האווירה באותה ישיבה אופטימית למדי. על-פי הנתונים שנמסרו שם, היתה מדינת ישראל אמורה להדוף בקלילות את הפולש הערבי. חלק מתמליל הפגישה המתפרסם כאן לראשונה מגלה כי בכל זאת משהו נפגם בתחושת הביטחון של דיין והוא מורה להכין גם אמצעי תגובה קיצוניים ביותר - את ה"עברי", מה שעל-פי התקשורת הזרה הוא שם אחר לטיל הקרקע-קרקע "יריחו" המסוגל לשאת גם חימוש גרעיני. כך זה נשמע לפי הפרוטוקולים:

הרמטכ"ל דוד אלעזר: "נהיה ערוכים עד חושך, 17:15, לבלימה בשתי החזיתות" (רמת הגולן - 180 טנקים, 11 סוללות ארטילריה. בתעלה - 300 טנקים, 12 סוללות ארטילריה).
ח"א (ככל הנראה, מפקד החייל האלוף בני פלד): "יהיה מוכן".
שר הביטחון דיין: "עברי מוכן?"
הרמטכ"ל: "לא מוכן לירי".
אריה בראון (רל"ש שר הביטחון): "יהיה מוכן תוך 12 שעות".
שר הביטחון: "את העברי יש להניע בלילה ושהיה מוכן. כמה מטוסים בכושר?"
ח"א: "128 עיט, 85 קורנס, 67 מיראז' למיניהם".
הרמטכ"ל: "ח"א יכול לחסל ח"א הסורי. השאלה - האם לפטרל, שידעו שמחכים להם?"
שר הביטחון: "לפטרל רק לצרכים, כי הודיעו להם שיודעים כוונותיהם".

האם באמת חששה ישראל כי במלחמת יום הכיפורים יושמד הבית השלישי והכינה אמצעים כדי לנקום על כך? האם התכוונה ברית המועצות להנחית על ישראל מכה אטומית מקדימה?
בכל מקרה כנראה שכן היות והיו לי חברים מילואימניקים שראו טיל מוסווה מיוחד בכוון לסוריה באיזור עליקה  ולידו היילים בחליפות שניראו כמו חליפות הגנה נגד קרינה וחיילים אילו סילקו את כל מי שהתקרב לאיזור שלהם!!!

דבר נוסף מדהים שכמעט לא פורסם היה התגלות המלאכים באיזור עמק הבכא או במילים אחרות המלאכים היו לידינו וכמובן שלו ראינו אותם אך הם לבטח ראו אותנו ועזרו לנו במלחמה, כל זה נחשף בחקירות של המוסד ויחידה אמריקאית מיוחדת של הסי-אי אי שחקרו שבויים קצינים בכירים ביותר שנפלו בשבי הישראלי ומסרו פרטים מדהימים אילו. יש קטע מיוחד על זה שניקרא אם אני לא טועה-המלחמה האחרונה. בכל אופן לא אכנס לפרטים נוספים לגבי הנושאים הרגישים הללו—מלחמה גרעינית והתגלות המלאכים ברמת הגולן לידינו.

אנדרטת חללי גדוד 77 ליד קיבוץ אלרום קרוב לעיר הסורית קוניטרה.

מהלך הקרבות שלי שזה היה כנראה ביום השלישי בקרב על עמק הבכא—קיבלתי מפקד אחר-קצין צעיר בשם סג"מ אבי יהב  --מפקד מחלקה 2 של סרן אמי פלנט.–אם אני לא טועה-הוא גם מופיע בספרו של אביגדור קהלני-עוז 77.

בשלב מסויים איבדנו-כרגיל- את הכוח שלנו וכל מפקד הפך לסופר מפקד!!!!היינו כמו עשרות טנקים ישראליים—כוחות חזקים כאשר כל כוח גדול בשטח הוא ---טנק בודד כנגד עשרות טנקי אוייכ-ואחרי קרבות גיהנום שנימשכו כנצח-כאשר ביום השלישי אנו מתים לאוכל חם ואיזה ארגז קולה קר—בזמן כל המחשבות הללו—סג"ם אבי ניכנס לתוך מארב כפול של הסורים.

אני כנהג טנק שלו לא רואה כמעט כלום מלמעטה אך מזהה 6 חיילי קומנדו סוריים מכוונים לעברי טיל או אר-פי-גי. הייתי בשוק-הייתי בתוך הטנק עם עוזי מוכן לירי במקרה וניפגע!!!!
מצד שני-משמאלינו עומדים כ-12 טנקים סוריים שבוחנים את הטרף הקל שלהם-שזה אנחנו.

לזכותו של המ"מ שלי אבי שהוא לא היסס לרגע ודרך את ה-03 בראונינג הדפוק הזה וירה על כל השישה-וכל רגע מעצור !!! עד שהוא חיסל את ששת אנשי הקומנדו הסורים הללו-באותו רגע בא לי רצון עז לפתוח את מדפי תא הנהג-לקפוץ החוצה ולקחת עבורי לפחות רובה קלצניקוב אחד.

ואז באותו רגע שמעתי צעקה נוראית מלמעלה מהטנק-אז הבנתי שהמפקד או הטען קשר ניפגעו קשה. שוב פעם כמו בכל הפעמים הקודמות הייתי בשוק ולא ידעתי מה לעשות-התותחן אמר לי שאבי חטף רסיס גדול במוח-לא היה ברור לי אם זה רסיס שבא מפגז שנורה מאחד הטנקים ממולינו ממרחק כמה עשרות מטרים בלבד מאיתנו. או שזה חלק רסיס מצריחון הטנק שניפגע כתוצאה מפגיעת הפגז הסורי.

בכל מקרה חיפשנו תחבושות אישיות בכל הטנק לחבוש את ראשו של אבי,ירד לו הרבה דם.
בכל אופן התותחן כמדומני אמר לי לתפוס פיקוד ולברוח מהכוח הסורי כמה שיותר מהר.
המפקד היה פצוע קשה-התותחן והטען מנסים להצילו-ואז לא הייתה לי הרבה ברירה-עשיתי אולי דבר מטורף ביותר שאסור לעשות.

פתחתי את מדפי תא הנהג והעיליתי את הכסא למעלה כך שראשי בחוץ וכל מיני רסיסים וכדורים חולפים ליד ראשי  ונוסף לכל --מנועי הצידוד של הטנק עבדו ובכל רגע יכלו להוריד לי את הראש!

אבל חובתי הראשונה הייתה להציל את הצוות ובמיוחד את אבי שהציל את חיינו!!!!
הוא הציל את חיי ונישארתי שלם---אני היצלתי את חייו אך הוא ניפצע קשה-40שנה לא ראיתי ולא שמעתי עליו כלום, מקווה יום אחד לפגוש אותו כאשר הוא בריא ושלם.
הבטתי החוצה וחשבתי במהירות לאיזה כיוון עלי לנוע לפני שבאמת נחטוף עוד כמה פגזים מהסורים.

ואז לחצתי פול גאז והגעתי למקסימום של מהירות הטנק שזה בערך 60 קמ'ש וטסתי כמו משוגע ושום פגז לא נורה עלינו. הגענו לתאג'ד הראשון ושם הורדנו את אבי וד'ר אלכס עשה לו טיפול ראשוני והוא נילקח כמדומני במסוק בל 205 לבית החולים ומאז לא ראיתי אותו שוב,
ואז בשלב מסויים כאשר היה בילבול נוראי ותוהו ובוהו בן כל היחידות של הצבא ירדתי מן הטנק שלי וכנראה שהייתה אי הבנה ונהג אחר ניכנס לטנק שלי והטנק זז בילעדי ועם מפקד אחר.

ואז אחרי שכולם זזו נישארתי בשטח סוריה לבד עם עוד חייל מבלי שאף אחד יסתכל עלינו בכלל.

פשוט מרוב תוהו ובוהו וחוסר סדר ואירגון נוראי הופקרנו בתוך שטח סוריה ויכולנו בשקט להיהרג או ליפול בשבי מבלי שאף אחד יבחין בכך.

בכל מקרה שקט מצמרר הקיף אותי ואת חברי, על מנת לא להיתבלט בשטח אדמת הטרשים הוולקנית-מצאנו מסתור זמני בבור שנוצר כתוצאה מנפילת טיל או פגז-כך ישבנו זמן מסויים ופתאום אנו שומעים ברקע מנועים של כלי רכב לא מזוהים—קפאנו על מקומינו והיסתתרנו—אך כעבור מספר דקות זיהינו יחידה קרבית של מילואימניקים על זחלמים-מיד יצאנו מן הבור ורצנו לקרתם בשמחה גדולה.הם קיבלו אותנו גם בשמחה ובאהבה!!!!!
מרגע זה המשכנו את המלחמה עם הנדסה קרבית-יחידת מילואים.

חברי הטוב עוזי טאובר בשלשת התמונות הבאות: מעשן סיגריה בזמן ההפוגה בקרבות.

בשלב מסויים הסורים זיהו אותנו איכשהו וירו עלינו מטח קטיושות-בתחילה לא שמנו לב כי ציפינו לשמוע את שריקת הטילים מעלינו כנראה למטרה רחוקה יותר אחרינו-ואז משום מה לא שמענו כלום ואז הבנתי כי אנחנו היינו המטרה—למזלינו הרב חנינו בקירבת בונקר סורי ומיד זינקנו לתוכו וניצלנו, לאחר מכן היסתלקנו משם.בלילה חנינו חניית לילה על הריצפה ממש-פשוט מחוץ לזחלמים וההרגשה הייתה קצת מוזרה-היכן הטנק שלי ברגע זה????
היו איתנו בחניית הלילה אם אני לא טועה עוד לוחמים כמו צנחנים וסיירות שונות-אני וחברי היינו הטנקיסטים  היחידים בתוך הקבוצה המעורבת והמוזרה הזאת. אחד מחברי המילואינקים נתן לי שק שינה לישון על הריצפה הקרה כי הישארתי חלק מרכושי בטנק שנעלם לי.

כמובן שכמעט לא ישנו כל הלילה הזה  היות והסורים ירו טילים ורקטות לכיוון החרמון ורעש יציאת הרקטות ובמיוחד פגיעתם במטרה בלילה החשוך היה מפחיד ומדהים,הדי הפגיעות החזקות והעמומות העבירו בנו צמרמורת. כך העברנו עוד לילה מטורף במלחמה הזאת;
ובינתיים ביחידה שלי ניסו לברר מה עלה בגורלי-הקרב על עמק הבכא הסתיים וכעת כל יחידות השיריון מגדוד 77 ועוד שרידי חטיבה 188 שחלקם הצטרפו אילינו פשוט קיבלו הוראה לכבוש את קוניטרה ולהמשיך הלאה  לכיון כביש דמשק.

לא אכנס לפרטים נוספים כי כל החומר הזה פורסם מזמן ונימצא זמין באינטרנט. וכמו כן מספר ספרים ניכתבו על זה,בשלב מסויים כאשר לא מצאו אותי ביחידת הטנקים של קהלני- הגיעו למסקנה שאני "נהרגתי" וגופתי כביכול   מוטלת  אי שם בשטח—מיד שלחו הודעה לקצין העיר בתל-אביב שאני נעדר.

עלי לציין לפני כן שהיה לי בן דודה נשוי ששמו היה יגאל היללי-- שאשתו הייתה בהיריון והוא שירת כמוני כנהג טנק בטנק מגח-פטון אמריקאי באיזור התעלה והיחידה שלו ניקלעה לקרבות כבדים ביותר ובן דודתי יגאל היללי ז"ל נהרג באחד מקרבות השיריון בתעלה נגד השיריון המצרי.

נולדה לו בת חמודה שמעולם לא זכתה לראות את אביה—כל ליבי עם משפחת היללי שאסונות שונים פקדו את משפחתם הניפלאה וזה לא כאן המקום לפרט אותם. יהי רצון שהפסוק מתהילים יתקיים בהם: אך טוב וחסד ירדפו אותם כל ימי חייהם.

בכל אופן ההודעה הגיעה למשרד קצין העיר-המחלקה לחללים ונעדרים ,ומי בדיוק ישב במשרד וקיבל את ההודעה על שמי—בת דודה שלי! היא לבטח חטפה את שוק חייה!!! שמי התנוסס בראש הרשימה היות ושם משפחתי הוא אהרונוב.

למעשה כל הסיפור הנ"ל נימסר לי מאימי רבקה ז"ל אחרי שהיא בעצמה יחד עם אבי אליעזר ז"ל לא ידעו דבר וחצי דבר מהנושא שלי לגבי זה שהייתי "נעדר" או "הרוג" אי שם באדמת הטרשים של רמת הגולן.

הורי חשבו שהיות שאני רק בין 18 פלוס אז אין סיכוי שחיילים צעירים כמונו ייכנסו לקרב התופת הזה שנימשך ללא הפסק 4 ימים ו-3 לילות בעמק הבכא—אבל הם טעו בגדול-אנחנו היינו הראשונים ומהבודדים לצאת לקרב הנוראי הזה-גדוד 77 וחטיבה 188 ושהם חטפו יותר קשה מאיתנו ולאחר מכן שרידי חטיבה 188 הצטרפו לגדוד 77 שמנה רק כ-35 טנקים מיושנים לסיים את הקרב הנוראי בעמק הבכא.

בקרב זה איבדנו כ-75 לוחמים נהדרים שבזכותם ניצחנו את האוייב הסורי האדיר—תנצב"ה.
בשלב מסויים ובזהירות רבה היא הודיעה לכל המשפחה שלי –חוץ מהורי, אחי ואחותי כמובן שרוני הבן של רבקה נעדר בקרב על עמק הבכא. כל בני משפחתי היו המומים וברוך השם יש לי משפחה ענקית שיכולה למלא ג"מבו. וכולם שמרו את זה בסוד כמוס.

אני מתאר לעצמי שהורי ובמיוחד אימי ז"ל כנראה שחשו במיסתורין שאופף את המשפחה ולא הבינו בדיוק מה קורה. בת דודה שלי שתחיה עד 120 –אם אני הבנתי נכון מסיפורה המלא של אימי-הייתה חנה כהן במידה ואימי לא טעתה, באם זיכרוני לא מטעני אז שבועיים לערך אחרי שהקרב על עמק הבכא היסתיים- ושבקרב זה הישמדנו מאות חיילים סוריים אם זה חיילי קומנדו שלחמו על הקרקע-ציידי טנקים למיניהם ואם זה מאות לוחמים שחוסלו כאשר היו במשאיות שלהם וכמובן הישמדנו מעל 500 טנקים וכלי רכב כבדים והנסנו מאות רבות של טנקים אל מעבר לגבול שלנו—באותו ערב הופיע אם אני לא טועה במחנה פילון הראשי להקת צוות הווי צבאית עם שכנה שהייתה ידידה טובה שלי-חנה קנפר-ישבנו ודיברנו וכל זה כאשר היחידה שלי נעלמה אי שם ברמת הגולן—גמלה בליבי ההחלטה לנסוע בשבת להורי בגבעתיים לראות מה חדש ולבטח גם להרגיע את הורי שאני בסדר.

לא ידעתי באותו זמן את הדרמה שרצה עלי במשפחה, אני לא אשכח לעולם את ההרגשה בטרימפיאדה-כל הנהגים רבו ביניהם מי יקח אותי לאיזור תל-אביב, הייתי כולי מלוכלך ומטונף עם חליפה חסינת אש של חיל השיריון וניראיתי כאילו נפלתי לתוך בוץ אחרי שמעל שבועיים לא היתקלחתי, הייתי גם מזוקן אחרי שלא היתגלחתי 3 שבועות.

בקיצור ניראיתי ממש טוב!!!! אבל זה לא מנע מהנהגים להסיע אותי מה גם שכולם רצו לדעת את המתרחש בגולן ממקור ראשון—אני!!!! היות והתיקשורת לא דיווחה את כל הנתונים לגבי המספר הגבוה של מיניין ההרוגים כדי למנוע תסיסה והתמרמרות בקרב אזרחי ישראל בעורף.

בשלב מסויים כשהיגעתי לגבעתיים השכן שלי אברהם עצר לי טרמפ ולקח אותי עד הסופרמרקט שממוקם ליד ביתי.  בדיוק אימי יצאה מהסופרמרקט עם 2 סלים מלאים במזון , זה היה בשבת ואם אני לא טועה כמה או רוב החנויות היו פתוחות בשבת בגלל המלחמה הארוכה במיוחד עם סוריה.

ואז כאשר היא ראתה אותי אז תיכף ומיד היא עזבה את הסלים ורצנו אחד לשני במהירות גדולה ובהיתרגשות עצומה. הפגישה הייתה מרגשת ביותר וכמובן שאימי בכלל לא ידעה שהייתי בקו הראשון במלחמה. היגענו הבייתה וכל השכנים והדיירים מסביב באו לראות אותי ולשמוע ממני על הכל, כמובן שלא היה לי ראש לאף אחד באותו רגע. רק רציתי מקלחת חמה, אוכל נורמלי חם ולישון. 

אבל טעיתי בגדול—אימי התקשרה לכל העולם שאני בבית, אבי חיבק אותי בעוצמה ואז סיפרתי להורי לאחי ולאחותי שהייתי במלחמה עצמה—כולם היו בשוק ועל מנת לאמת את דברי הוצאתי משקפת לראיית לילה רוסית שמצאתי בנגמש סורי פגוע, תחבושות אישיות סוריות ונשק אוטומטי רוסי 9 מ"מ עם 2 מחסניות מלאות כדורים שלקחתי שלל ולאחר מכן אבי החזירו לצבא.

ואז היגיעה כל החמולה-משפחה שלי מ-4 כנפות הארץ, דודים ודודות ובני דודים ודודות ומה לא! מכל הצבעים ומכל הגדלים---  כולם מיששו אותי להיות בטוחים שזה אני ואז הם סיפרו את הסיפור שלי שהייתי נעדר מעל שבוע.  השמחה הייתה אדירה ולאבי לקח זמן להתאושש אחרי שסיפרתי להם את סיפורי ההצלה שלנו בחסדי השם.

כעבור כיומיים חזרתי חזרה ליחידת המילואים החדשה שלי-הנדסה קרבית. ואז בשלב מסויים הם קיבלו  הוראה לנסוע לאיזור התעלה לאיסמאליה/פאיד  ואני היצטרפתי איליהם ועזרתי להם כמה שיכולתי ואז חזרתי לביתי במטרה לנסוע לגולן לחפש את הגדוד המהולל שלי גדוד77.

יש לי אח תאום ששרת בחיל האוויר בטייסת סקייהוקים כאחראי צוות קרקע ובאותו זמן הוא קיבל חופשה קצרה מהצבא. ובאותו יום מישהו דפק על הדלת-בפתח הדלת ניצב לא פחות מאשר גידי-הקצין מבצעים של גדוד 77. ומי פתח לו את הדלת- אני ואחי התאומים!!!!!!
אני מתאר לעצמי שהוא בא לבשל להורי שלא מוצאים אותי ולכן כשאני ואחי התאומים פתחנו את הדלת ביחד פחדתי שהוא יקבל התקפת לב שבמקום לא לראות אף אחד-הוא רואה 2!

ברוך השם הכל עבר בשלום איתו ואז הוא הבין כנראה שהייתה טעות בהבחנה הראשונית לגבי והכל בסדר—והוא ביקש שאחזור חזרה ליחידה שלי-גדוד 77.

למחרת נסעתי לרמת הגולן והיתחברתי מחדש לכוח של אביגדור קהלני-גדוד 77 ואז כבר נודע לי שרוב המפקדים שלנו נפלו במערכה-ובראשם המפקד שלי בצמ"פ-יואב בלומן ז'ל.
תמונה מפורסמת של גדוד 77 שעוזב את רמת הגולן בסיום מלחמת ההטשה בדרכו לאימונים בבאר שבע 1974.

עלי לציין לשבח את הלוחם המעולה הזה (עוזי טאובר בתמונות) שהוא היחידי ששומר איתי על קשר רציף גם אחרי 40 שנה!

שאר החברה פשוט מנסים לשכוח את עברינו במלחמה ביחד ושוברים את הקשרים וחבל מאוד.

כמו כן אני נעזרתי בידע הרחב שלו בעקיפין על כמה נושאים ביומן המלחמה הזה שלי וגם ברשותו האדיבה הישתמשמי בחלקי חומר משובח שהוא פירסם במשך השנים באינטרנט אם כי שיניתי את המקור שלו והוספתי הרבה דברים משלי—יישר כח עוזי הטנקיסט הלוחם מהגדוד שלי 77!

למעשה עבורי מלחמת יום כיפור הסתיימה  רק ביומן הקרב שלי—היו לי עוד הצלות מופלאות לדוגמא שאחד המפקדים שלי שפיקד על הטנק שלי לזמן קצר לא שם לב שהיינו במקום גבוה על רכס או הר כלשהוא והטנק שלי היה מכוון לתהום והמפקד שכנראה היה תחת לחץ הקרבות אמר לי לנוע מהר ואז צעקתי לעברו שאנחנו עומדים ליפול לתהום והוא היתעורר בבת אחת והודה לי .

בלמתי את הטנק מהר אך בעדינות כי משקלו הרב היה גורף את כולנו לתהום!!!!היסתובבתי בעדינות וזזתי עם הטנק לדרך יותר יציבה.

תם אך לא נשלם - יש לי עוד הרבה חומר שקשור למלחמת ההטשה כאשר היינו בחאן ארנבה,חושנייה, טיסן, וכו' שאותם בלי נדר אשמור לפעם הבאה כחלק שני של: סיפורו של טנקיסט מגדוד 77-יומן מלחמה-מלחמת ההתשה.

אך אצרף מספר תמונות ממלחמת ההטשה ושאר שירותינו בבסיס נפח.

"הווילות" המפוארות שלנו בחאן ארנבה במלחמת ההטשה-בנויות מגללי צאן ובקר.

עם צביקה שליסל החייכני במלחמת ההטשה! בחאן ארנבה אם אני לא טועה.

בחורף בבסיס נפח 1975 אם אני לא טועה.

חופשה בכנרת עם המחזור היותר צעיר מאיתנו שלא השתתף במלחמה.

עם משפחתי בטיול לרמת הגולן לספר ולהראות  להם את כל מה שעברנו במלחמת יום כיפור.

מאות טנקים סוריים ומשאיות עמוסות צנחנים סוריים שהושמדו בידי גדוד 77 וחטיבה 188 בעמק הבכא במלחמת יום כיפור 1973.

המלחמה גרמה אבידות קשות לצה"ל, גם בנפש וגם בציוד. לצבאות ערב,לעומת זאת, נגרמו אבידות עוד יותר כבדות וקשות  מאלה של צה"ל.

להלן האבידות של צה"ל, מצרים וסוריה במלחמה:

חטיבה 7: גדוד 77- הקרב בעמק הבכא

מבלי לפגוע בכבוד של שאר יחידות וחטיבות צה"ל את הרשימה סוגרת חטיבה 7, מהוותיקות שבצה"ל. אומנם בישראל לא נהוג "לספור גופות" אולם הטנקים של החטיבה היו בכל מקום וגם במסגרת הלחימה בטרור היו אלו בדרך כלל הטנקים שחיסלו את המחבלים.

טנקים בודדים חיסלו 500 משוריינים של האויב אבל הקרב הקשה ביותר שהכניס את היחידה לרשימת הקטלניים הוא זה של גדוד 77 בפיקודו של סא"ל אביגדור קהלני בעמק הבכא.

הקרב שהיה בחזית הצפונית במלחמת יום הכיפורים הוא קרב בו בלמו אנשי הגדוד דיביזיה סורית שלמה שאחר כך הוחלפה בדיביזיה רעננה נוספת. הגדוד, שהגיע בגלל האבדות לגודל של פלוגה וקצת, בלם את הסורים והשמיד כ-500 משוריינים של האויב (טנקים ונגמ"שים) ובנוסף הרג כמה מאות חיילים סורים. החטיבה לא נשברה לאורך כל המלחמה ולמרות הנחיתות לא הצליחו הסורים לפרוץ את הקווים. לא בכדי קיבל המג"ד (לימים אלוף) קהלני את עיטור הגבורה, שבכל תולדות צה"ל קבלו אותו רק 40 חיילים וקצינים. החטיבה לא עצרה כמובן במלחמה זו והוכיחה את כישוריה גם בלבנון ולאורך רצועת עזה.

מרבית היחידות נמצאות ברשימה בגלל הייעוד שלהן אבל יותר מכך בגלל שהוכיחו גבורה של מעטים מול רבים. הלוחמים מעידים על עצמם בראיונות שונים כאוהבי אדרנלין ואקשן אבל מה שמעניין הוא שכמעט כל מי שרואיין לאחר הקרבות הללו ציין כי הדבר הקשה ביותר זה להרוג אדם אחר. לכולם היה חשוב לציין את הברור מאליו: ההריגה בוצעה כחוסר ברירה.

קדיש 77

מוקדש לחללי  גדוד 77, חטיבה 7, מלחמת יום הכיפורים בקרב זה איבדנו כ-75 לוחמים, חברים לנשק שלא נישכח אותם לעולם. בקרב זה גם נחשבתי כנעדר בקריה שמקום קבורתו לא נודע.

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא...
ארבעה מטוסי קרב סורים צוללים עלינו, בהלה ופניקה, הסרת רשתות ותנועה, יואב בלומן ז"ל,המפקד שלי בצמ"פ ברפידים בסיני עופר בן נריה ז"ל, צירים עמוסים, טנקים מתגוששים, קריאות בקשר, נוע, נוע סוף!

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ...
לילה חשוך, נתזים והבזקי תותחים, טנקים מתהפכים, עמי דורון ז"ל, אבינועם שמש ז"ל כל החברים שלי. האויב מזהה אותנו, טנקים בוערים כאבוקות.

וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ....
שחר מוזר ואלים מפציע, אבק אדמת בזלת, אויר מאודה וחום לוהט, הסרבלים לוחצים, כך גם האויב. פגזים חותכים מימין ומשמאל, זה היה כמו לבקר בגיהנום למספר ימים.אחד קוטל את יאיר סווט ז"ל, הוא רק ניסה להושיט יד לחייל אבוד... נהג התקדם, נהג עצור, תותח, ח"ש, 800, טנק על, אש!! טנקים בודדים שלנו בנגד עשרות טנקי אוייב ובחסדי השם חיסלנו אותם...

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן...
אמיר בשארי ז"ל, זליג הברמן ז"ל, אברהם שניר ז"ל. מטוס נופל משמיים, אנחנו אוספים 2 טייסים מבוהלים  אחרי שמטוס פנטום שלנו מתרסק מעלינו, מסוקי קומנדו סורים עוברים מעלינו, מגששים לכלותנו עם ליל...עשרות אלפי חיילי קומנדו סוריים מסביבנו, סלעי בזלת קשים, לג'ות, טנקים פורסים זחל, נגמרה תחמושת, אין דלק. ובעוזי נישארו לי רק 25 כדורים
כדי לבלום כ-1500 טנקים סורים, במידה ולא יהיה לי מעצור בנשק! ולאחר מכן ניכנסתי למארב טנקים סורים כחמישה עשר טנקים חדישים מצד שמאל ומצד ימין מארב ר-פי-גי סורי ולא רק זה אלא שבאותה דקה הטנק שלי חטף פגז מטנק סורי ממרחק כעשר מטרים והמפקד שלי ניפצע קשה מאוד! הצוות שלי התרכז בהצלת סג"מ אבי יהב ואני הייתי היחידי שיכול להציל את חיי שלשת חברי! והשם הציל אותנו!

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא...
אברהם שניר ז"ל, הרצל חי החבר הטוב שלי ז"ל.

יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא....
חסרות סיגריות, סנדלר מביא עם חיוך רחב,עוזי טאובר מרוצה, תופת בעמק הבכא, ארטילריה מטורפת, טנקים סורים שועטים על פנינו, אבי סנדלר ז"ל, רב סרן עמי דורון ז"ל, ועוד עשרות גיבורי גדוד 77 שלא נישכח לעולם!

לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן...
דיווחים קשים מן הדרום מגיעים, איתן לוטנברג ז"ל, טרנס קיי עולה חדש מקסים מדרום אפריקה ז"ל. וביניהם בן דודתי היקר יגאל היללי הטנקיסט ז"ל;

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן...
המערכה כבדה, גם הנשימה, פגזים נותבים חולפים על פנינו, עשן שחור, ריח שריפה, לוחמים סורים נרדפים בשרשראותינו, ואנו דורסים חיילים סורים מחוסר ברירה וכל גופינו רועד .עמוס נחום ז"ל, משולם רטס ז"ל.

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל...
נוחו בשלום רעיי, אנו כבר סבים לנכדים ונכדות מתוקים, בנינו בית-חלק בטורונטו עם קהילת חב"ד הישראלית, חלק במקום אחר בעולם. אהבנו אישה או שתיים אבל התחתנו רק עם אחת!! ראינו עולם, אך אתם כה חסרים... המתינו במקומותיכם, אנו נצטרף, נעלה זיכרונות,  ונספר... מה היינו פעם, ומה נהייה מאיתנו... ויהי רצון שאבינו שבשמיים יביא אך ורק נחת וקורת רוח למשפחות השכולות שאיבדו את היקר להם מכל - את בניהם הקדושים והטהורים שמסרו נפשם על קידוש השם על מנת להציל את עם ישראל שבעורף - ושלא יידעו יותר צרות וכמו שנאמר "אך טוב וחסד ירדפום כל ימי חייהם ובתוכם בן דודה שלי שלא היכרתי-יגאל הללי ז"ל שנלחם כמוני כנהג טנק בחזית מצריים ונפל על קידוש השם.


וְאִמְרוּ אָמֵן.