print header

מהמוח באהבה

אהבה היא מושג חמקמק. מליונים חקרו אותה, כתבו עליה, התלוננו עליה, חיו אותה ומתו בשמה. אנו מבינים את הרגש, את התחושה, אבל לעולם לא נוכל להגדיר מהי אהבה בדיוק. מדענים יגידו לנו שאהבה היא מושג אבולציוני, שבא כדי לוודא שאנו נשארים עם בת זוג ומגוננים עליה, בזמן שהיא נקשרת אלינו למען ההגנה שאנו מספקים לה ולילדיה, ולמען החומר הגנטי שלנו, המוליד את הדורות הבאים. משוררים כותבים כי האהבה היא חוסר אנוכיות, יציאה של האדם מתוך עצמו, אלטרואיזם במיטבו; האם המתה למען ילדה. הבעל אשר מקדיש את חייו לאשתו. הנערה שמוכנה לעזוב את משפחתה למען אהוב ליבה...

אך מה קורה במוח שלנו כאשר אנו מאוהבים? מה 'נדלק'? אילו כימיקלים משתחררים ובוערים בדמנו, הנותנים לנו את ההרגשה הייחודית הזו?

התבוננו בתרשים הבא, המראה את האזורים הנדלקים במוח ואת היכולות והתרכובות שעולים ויורדים בזמן התאהבות או אהבה. לחצו על התרשים בכדי להגדילו.

 

ישנם שני סוגים עיקריים של אהבה:

אהבה רומנטית היא משוא המשוררים, אהבה בין בני זוג, המשלבת מרכיבים של משיכה מינית, תשוקה והתרגשות. זו 'התאהבות' שלא מתקשרת לאהבה שבאה מכל סיבה אחרת.

אהבה לשם אהבה היא אהבה בין בני משפחה, בין חברים טובים במיוחד. זו אהבה שבאה מקשרים קרובים מאוד, הנבנית במשך שנים. בניגוד לאהבה רומנטית, היא לא יכולה לצוץ בן רגע, והיא לא קשורה למשיכה מינית או לרבייה.

אז בואו נבחן מה קורה במוח שלנו בזמן האהבה:

קודם כל, כשאנו מרגישים אהבה, הרבה מהתהליך המחשבתי שלנו משתנה מעט:

דימוי גוף משתנה - היכולת שלנו לתפוס את דימוי הגוף שלנו ושל האחר, משתנה. הבן אדם שאנו אוהבים או מאוהבים בו, נראה לנו כמושך יותר מאשר היה נראה אם לא היינו מאוהבים בו (רזה יותר, שרירי יותר, חינני יותר, בעל תווי פנים יפות יותר). המוח שלנו למעשה, מגביר את המשיכה שלנו בכך שהוא קצת 'מערים' על חוש האסתטיקה שלנו. אפשר לראות זאת בעיקר באהבה רומנטית (הכתמים האדומים באחורי המוח - האונה הויזואלית שלנו), אך גם באהבה רגילה - לדוגמא, אמהות בדרך כלל חושבות שהילד שלהן נראה טוב מכפי שהוא באמת.

דימוי עצמי משתנה - גם הדימוי העצמי שלנו משתנה מעט בזמן האהבה. אנו נוטים לראות את האדם השני כבעל תכונות שמשלימות אותנו או מתאימות לנו. לעיתים, קצת יותר מכפי שהדבר באמת. לכן, לאחר פרידה, קורה לעיתים שאנו תמהים מדוע חשבנו שהאדם הזה התאים לנו כל כך, כאשר כעת זה לא נראה נכון. האהבה מעצימה את התכונות המתאימות לנו וממעיטה בתפיסה שלנו את התכונות הפחות רצויות. ולא רק של האחר, אלא גם את התפיסה שלנו את עצמינו, את הדרישות שלנו ואת מה שאנחנו צריכים. האהבה פשוט משנה.

תשומת לב - זה שינוי שלא יפתיע את הקוראים שלנו. ידוע שבזמן האהבה, המוח שלנו נוטה להתמקד במחשבות על האדם אותו אנו אוהבים, עד כדי אובססיביות והתעלמות או הפחתה מתשומת הלב שאנו נותנים לאנשים אחרים.

חשיבה חברתית  - כשאנו נותנים למישהו את מלוא תשומת ליבנו (משום שאנו אוהבים אותם או מאוהבים בהם), חשוב לנו להבין את הכוונות שלהם. המוח שלנו משקיע זמן עיבוד נוסף, בפענוח המחשבות שלהם, הכוונות שלהם כלפינו, המצב הרגשי שלהם. משום כך, אנו עוסקים בעיבוד חברתי נוסף. כאן יש הבדל מסוים בין אהבה רומנטית לאהבה רגילה, כאשר אהבה רגילה מערבת יותר תהליכים מחשבתיים. כך האונה הקדמית, האחראית על תכנון ותהליכים רציונאליים, מעורבת הרבה יותר באהבה רגילה מאשר באהבה רומנטית. זה לא לגמרי חידוש, ברור כי אנו יותר רציונאליים באהבה רגילה מאשר באהבה רומנטית. אם רומיאו ויוליה היו אוהבים אהבה רגילה, והיו יותר רציונאליים, קרוב לוודאי שהם היו מחכים מספר שנים בסבלנות, מוצאים דרך להיות יחד, ומונעים מאיתנו סיפור מעולה.

על כימיקלים ורגשות:

דופמין - עלייה בעונג ומוטיבציה. ירידה בעצב.

הכימיקל דופמין הוא אחד הנוירוטרנזמיטורים הכי חשובים בגוף. אלה חומרים שנוירונים משחררים בשביל להפעיל נוירונים אחרים, ובכך גורמים לפעולות במוח ובגוף. הכימיקל מעורב בהרגשות של אושר, הנאה, עונג ומוטיבציה. כשאנו אוהבים, המוח משחרר כמות גבוהה יותר של דופמין (וכך גם סמים כמו קוקאין למשל) ומגביר את הרגשת העונג שלנו, מה שגורם לנו לרצות להיות מאוהבים, משום שזה גורם לנו עונג פיזי. הוא מגביר את המוטיבציה שלנו, ומשום כך אנו מוצאים את עצמנו לעיתים, מאוד נחושים במרדף אחר אהבתנו. בנוסף, כמות גבוהה של דופמין מנמיכה את כמות העצב שלנו. זה לא לומר שכשאנו מאוהבים אנו לא מוסגלים להרגיש עצב, משום שעצב הוא חלק מאהבה לעיתים, אך שחרור הדופמין נוגד זאת. חומרים אחרים, הנובעים מאכזבה שלנו, יכולים בתורם גם להעלות את רמת העצב.

 

אוקסיטוצין - בשמו האחר, ידוע גם כ'הורמון האהבה'. זהו הורמון הקשור הרבה יותר לאהבה רומנטית, וקשור למשיכה מינית ולרבייה. הוא משתחרר במיוחד בזמן אורגזמה, ומדענים סוברים כי הוא הורמון אשר קושר בני זוג יחד בשביל שידאגו לילדים המשותפים שלהם. כך הטבע מוודא כי לא נעזוב את בת הזוג שלנו, זו שקיימנו איתה יחסי מין, לבד עם תינוק. הדבר מסביר מדוע אנו לעיתים מתאהבים יותר באנשים, לאחר שאנו מקיימים איתם יחסי מין, גם ללא תינוק. ההורמון מעלה את רמת האמון שלנו באחר, את התחושה שאנו קשורים אליו באיזושהי צורה בלתי מוסברת. בנוסף, הוא מפחית את תחושת הפחד שלנו מהמחויבות הזו. למעשה, ההורמון הזה אולי עוזר לנו לאזור אומץ ולהתחתן, ואולי הוא חסר לגברים שמפחדים ממחויבות.

ואזופרסין - להורמון זה יש מספר תפקידים, ואחד מהם הוא השפעה על רמת לחץ הדם. בזמן אהבה והתאהבות בפרט, הוא מעלה את רמת לחץ הדם, וגורם לתופעות כמו משיכה מוגברת, תשוקה מינית מוגברת וירידה ברמות החרדה שאנו מרגישים. את הפעילות הזו אפשר לייחס למשיכה הפתאומית, ללב ההולם, ולכך שחרדות ודאגות לפתע נראים קטנים יותר, כשאנו מתאהבים.

סרוטונין - כימיקל לא פחות חשוב מדופמין, סרוטונין מעורב ברגשות של שלווה והרגשה 'טובה' עם עצמנו. הוא הופך אותנו ליותר נעימים, יותר מחויכים. להבדיל מדופמין, הוא מעניק לנו פחות מרץ ויותר אופוריה (סם המריחואנה למשל, מגביר את פעילות הסרוטונין בגוף). בזמן התאהבות, תאמינו או לא, כמות הכימיקל הזה דווקא יורדת. מה שאומר שאנו יותר אובססיביים וגם יותר אגרסיביים בזמן התאהבות או אהבה. אם נחשוב על זה, יש בכך היגיון רב; בן זוג שאינו אובססיבי לגבי בת זוג, לא ימשיך לשמר את האהבה. בן זוג שאינו אגרסיבי, לא יצליח להגן על בת הזוג שלו. במונחים של היום, יש בזה פחות צורך. אך במונחים של פעם, זה היה חשוב מאוד שבעל יהיה אגרסיבי בכדי להגן על אשתו, ואמא תהיה אגרסיבית בהגנה על ילדיה. נסו פעם לתפוס גור חתולים ליד אמא שלו, ותבינו במה מדובר.

 

קורטיזול - הורמון המעורב בחילוף החומרים בגוף ובעיבוד ושחרור סוכר. הוא ידוע גם כהורמון חיוני בזמני טראומה, ועוזר לגוף להיכנס למצב של 'לחימה או בריחה'. הקורטיזול עולה בעת אהבה בכדי לתת לנו עירנות ולחץ מוגברים - משום שאנו צריכים לתת תשומת לב, ואנו צריכים לקחת את מערכת היחסים ברצינות ראויה. כשאנו לא לוקחים את התפקיד שלנו בתור אוהבים ברצינות, דברים רעים עלולים לקרות לאהובים שלנו. באותו הזמן, הרגישות שלנו לכאב יורדת, משום שאנו מרוכזים בדברים אחרים, ומשום שאולי יהיה עלינו להילחם למען אהובינו, ואז עדיף שלא נרגיש יותר מדי כאב. הירידה בתחושת הכאב גם עוזרת לנשים בעת קיום יחסי מין, פעילות שעשויה לעיתים להכאיב להן (במיוחד בפעמים הראשונות).

לסיכום, אנו מכירים את התחושות המתוארות בכתבה זו. אך כאן אנו לומדים על התהליכים העומדים מאחורי רגשות אלה, והסיבות הביולוגיות להן. האם הם מסבירים ומכסים את כל מושג האהבה? לא ולא. מושג האהבה התפתח הרבה מעבר לתחושות גופניות, וכל כמה שאנו עדיין כבולים לגופנו, יש לנו גם נפש, תרבות, ספרות והבנה שהתעלו על הגוף ועל הכימיקלים. משום כך אנו מסוגלים גם להרגיש בגידה וחיבה. לא כל דבר נובע מביולוגיה, אך אין ספק שגם היא משחקת תפקיד במשחק האהבה.

 

מקור: בני אבן
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.