תמונות מדהימות ששינו את העולם

צילום יכול לקחת אותנו למקומות שלא היינו בהם, מקומות שלא חלמנו עליהם, רגעים שלא ידענו. יש תמונות שיגרמו לנו לעצור ולחשוב, יש תמונות שנחלוף על פניהן מבלי למצמץ ויש תמונות שהצליחו בשעתן לעצור את העולם וגרמו לאנשים להחזיק את נשימתם למשך כמה שניות, כדי לעכל את המחזה.

לפניכם מספר תמונות שהשפיעו על העולם באופן כזה שהן מהוות רגע מכונן בעיצוב המציאות של אחרי...

התמונה שהוכיחה מהי החשיבות של צילום עיתונות והיוותה השראה קולנועית
"חופי אומהה, הפלישה לנורמנדי", רוברט קאפה, 1944.

רוברט קאפה, צלם המלחמות האגדי נהג לומר "אם התמונות שלך לא טובות מספיק, כנראה שאתה לא קרוב מספיק" והוא ידע על מה הוא מדבר. אחרי הכל, התמונות המפורסמות ביותר שלו, צולמו מטווח אפס מהסכנה, ב-6 ביוני 1944, כאשר נחת על חופי אומהה ותיעד את הפלישה האמריקאית לנורמנדי במהלך מלחמת העולם ה-2.

תחת אש כבדה, קאפה צילם וצילם ורק לאחר שסיים 4 סרטי צילום, התפנה לחפש מכסה. הטרגדיה הקשה יותר הייתה כאשר עוזר מעבדה נלהב, שרף את רוב התמונות שנשלחו לפיתוח והצליח להציל רק 11.

אולי דווקא בגלל ה"פאשלה", 11 התמונות של קאפה זכו למעמד אירואי של צילום עיתונות תחת אש; תזזיתי וחי. 50 שנים מאוחר יותר, על בסיס אותן תמונות, הבמאי סטיבן שפילברג שיחזר את המראות ברב-המכר הקולנועי "להציל את טוראי ריאן" ובעקבותיו, עוד ועוד סרטי מלחמה שאבו השראה מתמונות הסטילס.

התמונה שהביאה את הקרב הביתה
Federal Dead on the Field of Battle of First Day, Gettysburg, Pennsylvania, מתיו בריידי, 1863

בתור אחד הצלמים הראשונים והבולטים של מלחמת העולם הראשונה, הייתם מצפים שלמתיו בריידי תהייה קריירה גדושה וסוערת בצל המלחמה, אך לא כך הדבר. בריידי היה ידוע כצלם פורטרטים של אישים בולטים כמו אברהם לינקולן ורוברט אי. לי. למעשה, כאשר החליט לצאת לשדה הקרב עם המצלמה שלו, היה לו הרבה מה להפסיד - כסף, עסק, מוניטין גבוה וקרוב לוודאי גם את חייו, אבל הוא החליט לקחת את הסיכון. "הרוח ברגליים שלי אמרה לי: לך!" כך סיפר.

אחרי שכמעט נהרג בקרב שנערך בפנסילבניה ביומה הראשון של מלחמת האזרחים,  הרגליים הפטפטניות של בריידי נרגעו והוא העדיף לשלוח את עוזריו במקומו, אך הדבר לא גרע. במהלך אותה מלחמה, הוא וצוותו צילמו יותר מ-7000 תמונות - מספר מדהים כשחושבים על אמצעי הצילום והפיתוח שהיו קיימים באותה התקופה.

תמונות המלחמה של בריידי האירו במובן מסויים את תוצאות המציאות העגומה של מלחמת האזרחים בארה"ב ועיצבו לעד תודעה זוכרת.

התמונה שהשאירה את צ'ה גווארה בחיים
גופתו של צ'ה גווארה, פרדי אלבורטה, 1967

ארנסטו 'צה' גווארה נחשב עד היום לקדוש הפטרון של כל המהפכנים ואין ספק שלמעמד המיתי הזה הוא זכה בעיקר בגלל האופן שבו הוא מת ולא בהכרח בגלל איך שהוא חי.

בעקבות מאמציו ליצור מהפכה בקרב העניים והמדוכאים בבוליביה, כפי שעשה בקובה לפני. צ'ה נתפס על ידי הצבא הלאומי והוצא להורג בשנת 1967. לפני השלכת גופתו לקבר, התאספו סביבו החיילים לתמונת ניצחון אסטרטגית. הם רצו להוכיח לעולם שצ'ה מת, וזאת בתקווה שהתנועה הפוליטית תמות יחד איתו. אך הם לא ידעו שבעצם הריגתו, הם בעצם שימרו את האגדה שלו. הצילום הופץ ברחבי העולם ומהר מאוד התגלו קווי דימיון בולטים בין התמונה של צ'ה לבין ציורי הרנסנס של ישו הצלוב; השמחה לאיד של רוצחיו, הקצין מימין שמצביע על פצע בגופו של צ'ה סמוך למקום הפצע האחרון של ישו, ופניו השלוות של צ'ה שהעניקו לו מראה של מחילה... כל אלה יצרו משמעות אלגורית מדהימה שהפכה את התמונה לאייקון, בשירות תומכיו. הם אימצו במהירות את הסיסמא "צ'ה חי!" והתלכדו סביבה; הבטיחו כי זכרו ימשיך לחיות לנצח.

התמונה שהרסה תעשייה שלמה
הינדנבורג, מורי בקר, 1937

תשכחו מאסון הטיטאניק או צ'רנוביל, בזכות העוצמה של התמונה הזו - הפיצוץ של ספינת האוויר הינדנבורג ב-6 במאי שנת 1937 שנחשבה לתאונה המטלטלת ביותר של המאה ה-20.

בפועל, התאונה של הזפלין, לא הייתה אסון בקנה מידה כל כך גדול - מתוך 97 האנשים שהיו על הסיפון, 62 שרדו - אך כאשר רוצים לחשב קטסטרופה בסדר גודל דרמטי, צילומים מפחידים וציטוטים מדויקים עולים בהרבה על כמות נפגעי הגוף.

כחלק ממסע יחסי ציבור מאסיבי שהושק על ידי חברת הינדבורג הגרמנית, הוזמנו כ-30 כתבים, צלמים ואנשי חדשות לצפות בזפלין העוגן בניו ג'רזי. אך למרבה הצער, הם צפו בספינת האוויר עולה באש. היה זה פרסום עולמי מתועד היטב שפגע באמון הציבור לנצח.

במהלך 1920 ו-1930, ספינות אוויר נחשבו לטיסות סדירות שפעלו על קו גרמניה-אמריקה, אבל אחרי האסון, הכול נעצר. התקרית חיסלה ביעילות את השימוש בספינות אוויר ככלי תחבורה מסחרי ושמה קץ לתעשיה שלמה.

התמונה שנתנה פנים לשפל הכלכלי הגדול
"Migrant Mother", דורותיאה לאנג, 1936

עבור רבים, פלורנס אוונס תומפסון היא הפנים של השפל הכלכלי הגדול, וזאת הודות לצלמת דורתיאה לאנג. לאנג צילמה את התמונה כאשר ביקרה במחנה מאובק של קוטפי אפונה בקליפורניה, במהלך השפל הכלכלי בארה"ב, פברואר 1936. בתמונה אחת היא הצליחה לשקף את פני האומה הנואשת כולה.

הסיפור של תומפסון משכנע כמו הדיוקן שלה - תומפסון, בת 32, אם לשבעה שאיבדה את בעלה בעקבות מחלת השחפת, נאלצה לצאת ולעבוד בשדה, אך לא הרוויחה מספיק בשביל לכלכל את ילדיה, לכן נאלצה להאכיל אותם בפגרי ציפורים או בירקות רקובים מהשדה הסמוך.

ההשפעה של התמונה הייתה מדהימה ומהירה - היא שוכפלה והופצה בעיתונות הארצית ועוררה מחאה ציבורית רחבה. בעקבות התמונה, המינהל הפדרלי החליט לשלוח סיוע של אספקה ומזון לחוות הקוטפים. עם זאת, עד שהמהלך הזה בוצע,  תומפסון ומשפחתה כבר עזבו את החווה ולא זכו לאכול את פרוסת הגבינה שהוענקה להם בשל אומללותם הפופולארית. זהותה של תומפסון וסיפורה הקשה, התגלו המון שנים לאחר שצולמה התמונה, בשנת 1976.

התמונה שסיימה מלחמה אבל הרסה חיים
“Murder of a Vietcong by Saigon Police Chief”, אדי אדמס, 1968

אדי אדמס, צלם העיתונות מטעם סוכנות AP רשם פעם "ובכל זאת, הצילומים הם הנשק החזק ביותר בעולם". התצלום שלו משנת 1968 של מפקד משטרת סייגון שיורה למוות באסיר אזוק, מטווח אפס, לא רק זיכה אותו בפרס פוליצר בשנת 1969, אלא גם שינה את השיח הציבורי סביב מלחמת ויאטנאם.

למרות ההשפעה הפוליטית של התמונה, במציאות המצב לא היה שחור ולבן כמו שזה נראה; התמונה של אדמס לא חושפת כי האיש שנורה היה הקפטן של כיתת הנקמה וויטקונג שהוציאה להורג עשרות אזרחים לא חמושים מוקדם יותר באותו היום.

עוצמתו של הרגע המצולם, שימש כסמל של אכזריות המלחמה והפכה את גנרל נגווין שלחץ על ההדק, לנבל אייקוני. מורשתו של התצלום המשיכה לרדוף את הגנרל בשארית חייו; בית חולים אוסטרלי סירב לטפל בו, הוא הועבר לטיפול בארה"ב שם קראו לגרש אותו מהמדינה ובסופו של דבר הוא התיישב בוירג'יניה ופתח מסעדה קטנה, אך כאשר אלמונים ריססו על קירות המסעדה "אנחנו יודעים מי אתה", העסק שלו נסגר.

אדמס הרגיש מאוד רע על התמונה שצילם והתנצל בפני הגנרל "הגנרל הרג את אסיר הוויטקונג עם אקדח", אמר אדמס, "אבל אני הרגתי את הגנרל עם המצלמה".

התמונה הרומנטית שמייצגת רגע לא רומנטי בכלל
V-J Day, Times Square, 1945″ או "הנשיקה", אלפרד אייזנשטט, 1945

ב-14 באוגוסט 1945, הודיעה ממשלת ארה"ב על כניעתה של יפן, ידיעה שסימנה את סופה של מלחמת העולם השנייה. אזרחים וחיילים יצאו לחגיגות ספונטניות ברחובות. בין ההמונים ששמחו בטיימס סקוור באותו היום, היה גם אחד הצלמים המוכשרים ביותר של המאה ה-20, מהגר גרמני בשם אלפרד אייזנשטט.

בעודו מתעד את החגיגות, הוא הבחין במלח שרץ לאורך הרחוב, תופס כל בחורה שנקלעה לדרכו ומנשק אותה. מאוחר יותר הסביר אייזנשטט "גם אם הייתה זו סבתא זקנה ומקומטת, זה לא שינה לו, הוא נישק את כולן" כמובן שתמונה של מלח שמנשק פנסיונרית זה לא מראה פופולארי במיוחד, אבל תמונה של מלח מנשק אחות אטרקטיבית, עשתה כותרות וזכתה לשבחים.

התמונה הופצה בעיתונים ונשארה סמל מתמשך של התרוממות הרוח של אמריקה עם סיומה של מלחמת העולם השנייה.