המחאה על מחיר הדלק בישראל - השלב הבא

מה בין כיכר העיר למחאת הדלק? בין גבולות האינטרנט לגבולות הנוחות?
וכמה כוח יש לציבור לתקן מדינה?

בעבר, הרבה לפני שאמצעי תקשורת ההמונים פרצו לחיינו, היינו שבטים של אנשים בעלי מכנה חברתי, כלכלי ותרבותי משותף. כאשר מנהיגי השבט היו רוצים להעביר חוקים או לשתף בהתרחשויות ובהחלטות, הם היו מחוייבים לערוך הצבעה המונית, כאשר איש ציבור או אחד מהעם היה רוצה להעלות נושא מסויים לסדר היום הציבורי, היינו נאספים כולנו בכיכר העיר, צמאים להיות בין מקבלי ההחלטות, דרוכים ונכונים למחוא כפיים או לתבל את האסיפה בקריאות "בוז". כך או כך, דרשנו שיחשיבו את דעתנו, דרשנו לעצמנו את הכוח הלגיטימי שזכינו בו מעצם היותנו קולקטיב בעל אינטרס משותף, הדואג לאיכות חיים הולמת וצודקת.

מהפכת אמצעי התקשורת עירערה את מעמדינו וטרפה את כל הקלפים מחדש - תחילה, עם המצאת הדפוס שהפך אותנו מקולקטיב המתאסף בכיכר העיר ליחידים המסתגרים בבית עם העיתון, העלון או הספר, גומעים את הכתוב אך לא מסוגלים להגיב לו. ולאחר מכן עם בוא הרדיו והטלוויזיה, השתכללה שיטת ההזרקה התת-עורית של המנהיגות והגופים הציבוריים, ובאה אל קיצה הכיכר המפורסמת.

לא עוד התאספות ציבורית והבעת דעה פומבית. יותר מזה, לא עוד הירתמות ממשית ורצון להשתתף, הפכנו לחברה מסוגרת, מפוזרת, פרטנית, בה כל אחד יושב על הספה בביתו, 'מזפזפ' בין ערוצי הטלוויזיה, שלכאורה מציעים שפע ומגוון של התבטאויות, אך בפועל מספקים גירסאות יחסית אחידות, כאלה שלא משרתות עוד אינטרס ציבורי אלא מבנות סדר יום פוליטי ותקשורתי המונע מיותר מדיי משתנים ואינטרסים. אף אחד מהם כבר לא לוקח אותנו בחשבון כציבור בעל כוח והשפעה. ירדנו מנכסינו, במלוא מובן המילה.

המנהיגות הפוליטית, הציבורית והתקשורתית ביטלה את כיכר העיר כיוון שהיה לה מסובך מדיי להתחשב בדעת ההמון, ולמה לה בעצם? כמה קל לקבל החלטות בשביל ההמון, לכאורה בשם ההמון ולהנחית עליו גזירות מלמעלה, לגרום לו להאמין שזו מציאות טבעית ולגיטימית. כמה קל להימנע מלהעיר נמר שממילא לא רוצה להתעורר.

הגיע הזמן שנתעורר!

המנהיגות הפוליטית, בעלי ההון וכן גם אמצעי התקשורת, מצליחים לגרום לנו לחשוב שדברים מסויימים הם האמת לאמיתה והמציאות כפי שהיא נראית היום היא מובנית מאליה.

אז תגידו שזו טעות, שזה לא ממש מדוייק, שחופש הביטוי במדינה הדמוקרטית מאפשר לנו להשמיע את קולינו במגוון דרכים כמו בחירות, משאלי רחוב, ראיונות טלוויזיונים, טורים אישיים... אך העניין הוא שזו רק דרך לשחרר קיטור ולא באמת אמצעי להפיכה משמעותית ושינוי סדר היום. שכן, אם היה לאמצעים אלה כוח ממשי, הרי שמזמן הייתה המנהיגות הפוליטית מסקלת אותם. אף אחד לא באמת מעז לערער את השלטון.

הממשלה מטפחת בנו תודעה כוזבת - גורמת לנו להאמין כי אנחנו שווי ערך וכי יש לנו כוח להשפיע, להניע ולהישמע, אבל בפועל, היא מסממת אותנו - בעוד שיד אחת מלטפת את ראשינו ומבטיחה להוזיל את מחירי המוצרים הבסיסיים ולבוא לקראת זוגות צעירים המעוניינים לרכוש דירה, בעוד שאותה יד מלטפת ומבטיחה הטבות לחיילים משוחררים וסטודנטים וקוראת לנו להירתם לשורות מערכת הביטחון, הרי שהיד השנייה מעלה את המיסים על הדלק ועל מוצרי החלב, מציבה תנאים בלתי אפשריים לקבלת משכנתא, מקשה על חיילים להשתלב במקומות עבודה ואינה מספקת מכסה הולמת של תקנים לתפקידי מפתח בשורות הביטחון, ההצלה והרפואה.

איך זה הגיוני? איך זה הגיוני שאנחנו יושבים בחיבוק ידיים ונותנים לזה לקרות?

המנהיגות הפוליטית וכן הגופים התקשורתיים, מבנים לנו מציאות מעוותת ומעצבים אותנו כאדם חד מימדי, כזה שמאמין שהוא חי חיים של שפע, אך בעצם הוא לא שם לב כי גוזלים ממנו בלי סוף. וכאשר סוטרים לו בלחי האחת הוא מפנה את השנייה ואומר אמן!

לפני מספר חודשים, בצילה של המהפכה המצרית, הקרקע מתחת לרגלינו התחילה לגעוש. לרגע התעוררנו מאשליית הסימום, פקחנו את העיניים וגילינו מציאות שלא מצאה חן בעינינו; מיסים שהרקיעו שחקים וחוסר יכולת לנהל כאן שיגרה סבירה וראויה. הנועזים מביננו יצאו לרחובות, התאספו בכיכרות עיר מאולתרות, אירגנו שיירות אל משכן הכנסת וניסו לסחוף איתם את ההמון, אבל ללא הצלחה - רובינו ישבנו בחיבוק ידיים על הספה המדושנת והסתפקנו בהתבוננות בלבד - כאילו וכבר אין לנו צורך לצאת לרחוב, להניף שלטים ולהרים מחאה, די שנצפה במאבק המשודר בטלוויזיה ונחוש כאילו והיינו שם באמת, די שנשב בארוחה משפחתית ונשמיע את זעקותינו בפני הצלחת. די! פשוט די!

הגיע הזמן שנפרוץ את גבולות הנוחות ונדרוש לעצמינו את כיכר העיר מחדש!

חישבו על החברה הישראלית כאורגניזם חי המורכב מאלפי איברים שצריכים לתפקד יחד בהרמוניה ובשיתוף פעולה כדי להחזיק חיים. האם אנו פועלים ככה? האם אנחנו מתאגדים יחד למען מטרה משותפת? ואיזו מטרה יכולה להיות ראויה מספיק, צודקת מספיק כדי שתעיר אותנו מאשליית השיוויון שהטיבו כל כך לטפח בנו?

מחאת מחירי הדלק!

נכון, השם של המחאה פחות סקסי ממחאת הקוטג' או מחאת הסטודנטים או מחאת הרופאים, אך קשה לנו להאמין שזו הסיבה שהמחאה הזו לא מתרוממת. אפשר להאשים את התקשורת שאינה מגייסת אותנו למאבק, אפשר להאשים את השלטון שמחמיר את תנאי המחייה כאן ללא סוף, אבל נראה שהכי נכון שנפנה הפעם את האצבע המאשימה כלפי עצמינו - הסיבה שהמחאה על מחירי הדלק אינה מתרוממת היא כיוון שאנחנו פשוט לא מתגייסים אליה.

הרי דלק, שלא כמו מוצרי חלב ומשכנתאות לצעירים הוא לא בגדר פריבילגיה, הוא המנוע שמאפשר לנו בצורה הבסיסית והעקרונית ביותר את התנועה, הנגישות והקיום המרחבי. גם אם אין לנו רכבים, הרי שכל אמצעי התחבורה, התשתיות, הגופים והמפעלים התעשייתים תלויים במשאב זה, וכאשר הוא מזנק, השוק משתנה יחד איתו; המע"מ, הביטוח הלאומי ומס ההכנסה, מחיר כרטיסי התחבורה הציבורית, מחירי המוצרים הבסיסיים, מחירי הדירות, מחירי הטיסות, מחירי הספרים ומחיר המחייה בכלל!

במקום לנהל אלפי מחאות קטנות, כדאי שנירתם למחאה אחת גדולה. הרי המחאות הקטנות הן רק הסימפטום למגיפה החמורה - מגיפת מחירי הדלק!

התשובה לשאלה "האם אני מושפע מהעלאת מחירי הדלק?" היא אחת - "כן!"
השאלה המדוייקת היא "האם זה מזיז לך?"

אז מה עושים? דבר ראשון עלינו להבין כי המציאות כפי שהיא נראית היום אינה הברירה היחידה וכי יש בכוחינו לשנות ולעצב אותה. לאחר מכן, עלינו לספח לעצמנו כיכר עיר חדשה, כלומר, לייצר חופש מרחב בו נוכל להשמיע את קולינו ודעתנו, לבטא את זעמנו ולדרוש מציאות מתוקנת.

למזלנו הטוב, מהפכת אמצעי התקשורת לא רק הזיקה לנו, להפך - היום, היא מאפשרת לנו להילחם באמצעותה. האינטרנט הוא כיכר העיר החדשה! הוא המקום בו נוכל להציף, לעורר ולסחוף דעת קהל! הוא המקום להתגייס למאבק אחד מרכזי ומשותף!

כיכר העיר הומה - האם תצטרפו?

בימים האחרונים החלטנו להרים את הכפפה ולייצר גיוס המוני. הטבנו להבין כי המחאות הקטנות הן נגזרת של בעיה מרכזית אחת ורק אם נאחד כוחות למען מאבק צודק בהעלאת מחירי הדלק, נצליח לזכות מחדש בכוחינו כציבור, כעם, כאורגניזם חי!

1. אנו קוראים לכם להצטרף אל המחאה וללחוץ LIKE בתחתית העמוד, לנצל את יתרונות האינטרנט ולהפיץ את רעיון הגיוס.

2. רק אם נהיה המון גדול ומאוחד, נוכל לחדור אל שורות המנהיגות הפוליטית והתקשורתית ולבצע מחאה צודקת ויעילה. רק ככה נוכל לרתום ולסחוף יחד איתנו מדינה שלמה הדורשת תיקון וצדק.

3. אחרי שנחזק את רעיון כיכר העיר שבאינטרנט, נצטרך לפרוץ את הגבולות הוירטואליים, לפרוץ את גבולות הנוחות ולבצע פעולות המוניות של ממש. בלי פחד, בלי תירוצים, בלי צידוקים ובלי להתעייף. נכון, זה ידרוש לא מעט מאמץ, זה גם ידרוש מאיתנו לקום מהספה ולצאת לרחוב. אבל אין ברירה, המציאות דורשת מאיתנו לקחת אחריות (לא לחכות שיתנו לנו אותה). המציאות דורשת מאיתנו להשיב את הכוח הציבורי (אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו). המציאות דורשת שינוי (גם לה נמאס!)

אם גם לכם נמאס, לחצו על כפתור הלייק   בקוביה שמתחת והצטרפו למאבק!