השמות מאחורי הדיוקנאות המפורסמים

יצירות אמנות לרוב נמדדות על פי פרמטרים של טכניקה, קומפוזיציה, ייחודיות, שילוב צבעים, משיכות מכחול, שיקוף המציאות ותיעוד התקופה. גדולי האמנים התפרסמו בעיקר בשל פרמטרים אלו ולאו דווקא כי המודלים שדיגמנו להם, היו אנשים רמי מעלה, להפך - הדיוקנאות המפורסמים ביותר הן אלה המופיעים בהם אנשים אלמוניים... מי הם האנשים הללו? 10 דיוקנאות - 10 סיפורים...

American Gothic
אמן: גראנט ווד (1891-1942)
שנת יצירה: 1930

גראנט ווד, צייר את הזוג הגותי עם כניסתה של ארה"ב לתקופת השכל הכלכלי הגדול.
ווד חיפש מודלים מהמעמד הבינוני שיצליחו לשקף את המהות של עבודה קשה. הוא פנה לרופא השיניים המשפחתי, ד"ר מקבי (Dr B.H.McKeeby) ולאחותו, נאן ווד (Nan Wood), וביקש מהם לשמש לו דוגמנים ליצירה. אחרי שכנועים רבים, השניים הסכימו ולו רק כי ווד הבטיח להם כי הציור לא יתפרסם. לרוע מזלם, הציור הפך לאחד המפורסמים בעולם וגם אחד הפארודיים, דווקא בגלל חוסר שביעות הרצון של הדוגמנים.

המעניין בציור הוא הויכוח שהתעורר סביב השאלה מי הם הזוג שבתמונה - האם אלה בעל ואישה או אב ובתו? שכן, האישה נראית צעירה מאוד יחסית לגבר.

לימים, נאן התחתנה עם סוכן נדל"ן והפכה להיות היסטוריונית העוסקת בביוגרפיה של אחיה בעיקר. ד"ר מקבי המשיך לעסוק ברפואת שיניים כמעט עד יום מותו.
כך הם נראו לאחר מספר שנים, עומדים לצד הדיוקן שלהם...
 

pinkey
אמן: תומס לורנס (1769-1830)
שנת יצירה: 1794

"פינקי" הוא דיוקן של שרה מולטון בארת, כאשר הייתה בת 11. שרה הייתה בתו של צ'ארלס מולטון בארט, בעל מטעים עשיר שהיגר מאנגליה לג'מייקה. על אף שנולדה בג'מייקה, בגיל 11 נשלחה לאנגליה כדי להשלים את החינוך שלה. כאשר שהתה באנגליה אצל סבתה, הוזמן לורנס לבית המשפחה כדי לצייר דיוקן שלה. דיוקן שהפך לימים לאחד המפורסמים ביותר. שרה נפטרה ב-23 באפריל 1795, שנה אחת בדיוק לאחר שהדיוקן הושלם, כנראה בשל הסתבכות מחלת השחפת.
אחיה, אדוארד, לימים הבעלים של הדיוקן, הוא אביה של אחת המשוררות הבולטות של התקופה הויקטוריאנית, אליזבת בארט בראונינג, מה שאומר ששרה הצעירה הייתה בעצם דודתה. הציור נקרא "פינקי" (בתרגום: זרת) כי הוא מהווה תיעוד והנצחה של ילדה קטנה.
 

Whistler's Mother
שם האמן: ג'יימס מקניל ויסלר (1834-1903)
שנת יצירה: 1871

יש המחשיבים את הדיוקן "אימו של ויסלר" לאייקון אמריקאי, אך מעט מאוד יודעים כי הדיוקן צויר מחוץ לגבולות ארה"ב וגם האישה בציור לא התגוררה בשנותיה האחרונות ואף לא נקברה במדינה.

אנה מקניל ויסלר, נולדה בשנת 1884 בצפון קרוליינה, ובשנת 1831 נישאה לאלמן ג'ורג' וושינגטון ויסלר שהיו לו 3 ילדים מנישואים קודמים. היא ילדה 2 בנים בשם ג'יימס וויליאם, ובהמשך נולדו לה עוד שניים, אך הם נפטרו בגיל צעיר. בשנת 1842 עברה המשפחה לרוסיה, כיוון שג'ורג' התקבל לעבוד כמהנדס רכבות מוביל. כאשר נפטר מכולירה בשנת 1849, אנה חזרה לחיות בקונטיקט שבארה"ב. במהלך מלחמת האזרחים, אנה חצתה את הקווים הצבאיים כדי להיות עם בנה וויליאם ששירת כלוחם בצבא הקונפדרציה. אחר כך נסעה ללונדון כדי להיות עם ג'יימס. היא עודדה אותו להשקיע בציור והסכימה לדגמן עבורו. הציור הראשון שצייר "קומפוזיציה בשחור ואפור של אימו של האמן" ששינה במהרה את שמו ל"אימו של ויסלר", הפך לאחד המפורסמים ביותר באותה התקופה. אנה נפטרה באנגליה בשנת 1881 ונקברה שם. על המצבה שלה, ביקש ג'יימס לרשום: Blassed are they who have/not seen/and yet have belived, כלומר -  "אשרי מי שהיה לו ולמרות שלא ראה האמין"


העולם של כריסטינה Christina's world
אמן: אנדרו ווייט (1917-2009)
שנת היצירה: 1948

אנדרו ווייט, שאב השראה מזיכרון מקרי שחווה בבית הקיץ שלו במיין, כאשר הביט החוצה מהחלון וראה אישה זוחלת בשדה. שמה של האישה היה כריסטינה אולסון (1893-1969) והיא סבלה ממחלת פוליו אשר מנעה ממנה ללכת. וויט נפגש עם אולסון ואחיה אלוואורו בשנת 1939, כאשר הוצגו בפניו על ידי אישה בשם באטסי (באטסי הפכה לימים לאשתו של האמן).

הציור מורכב בעצם משתי דוגמניות, כאשר האחת היא כריסטינה אולסון שהייתה אז בשנות ה-50 לחייה ודיגמנה את פלג הגוף התחתון; הרגליים הדקות והשמלה הורודה. הראש ופלג הגוף העליון שייכים לאשתו, באטסי, שהייתה אז בשנות ה-20 לחייה.

כריסטינה אולסון התגוררה כל חייה באותו הבית שבציור מבלי לדעת שהוא הפך מפורסם. בית אולסון נרשם כמקום היסטורי בשנת 1995.
 

ארוחת בוקר על הדשא
שם האמן: אדוארד מאנה (1832-1883)
שנת יצירה: 1862/3

מאנה יצר מהומה לא קטנה בקרב הקהל הצרפתי כאשר פירסם את הדיוקן הזה, בו נראית אישה עירומה יושבת על הדשא לצד שני גברים לבושים. אם לא די בכך, היא משירה מבט חסר מבוכה אל הצופה. רבים חשבו כי יש בזה מן ההתרסה.  על אף שמאנה שאב השראה מדמותה האלילי של ונוס, הרי שרבים טוענים כי העירום אינו סימבולי והציור הריאליסטי והקונקרטי, גס מדיי. על אף הסנסציה שעורר, הציור הפך לאחד הדיוקנאות המפורסמות ביותר בעולם.

מאנה שאב השראה מאישה בשם ויקטורין (1844-1927), זונה מוכרת שחייתה באותה התקופה ובחר להשתמש בדימוי שלה כדי לשקף את הלך הרוח של אותם הימים בהם גברים נהגו לפקוד מועדוני זנות ובורדלים. דמותה של האישה מורכבת משתי השראות - הפנים הן של ויקטורין והגוף הוא של מי שהפכה להיות אשתו סוזאן ליהוף. שני הגברים בציור הם יוגין, אחיו של מאנה ואחיה של סוזאן, פרדיננד.  סוזאן ומאנה היו יחד 10 שנים עד שנישאו בשנת 1863. הם הכירו כאשר סוזאן, שהייתה מוזיקאית מכובדת, נשכרה על ידי אביו של מאנה לתת לו ולאחיו יוג'ין שיעורי פסנתר.

האישה הבוכה
שם האמן: פאבלו פיקאסו (1881-1973)
שנת יצירה: 1937

מי שמכיר את עבודותיו של פיקאסו יזהה גם כאן את הדוגמנית דורה מאר (1909-1997), צלמת, משוררת וציירת צרפתייה שהייתה גם פילגשו של פיקאסו משנת 1936 עד 1944. השניים הכירו כאשר היא הייתה בת 29 והוא בן 54, אך הייתה ביניהם אהבה גדולה. היא נשארה נאמנה לו כל חייה והוא הפך אותה למושא ההשראה המרכזי שלו. במהלך מערכת היחסים שלהם אמר פיקאסו על מאר "בשבילי היא האישה הבוכה. במשך שנים אני מצייר אותה בצורות שונות, לא באופן סאדיסטי ולא לשם ההנאה, אלא כציות לאמת..."

בשנת 2006, דיוקן נוסף של פיקסאו "דורה מאר עם חתול" נמכר במכירה פומבית ב-95,216,000 $ מה שהפך אותו לציור השני הכי יקר בעולם שנמכר במכירה פומבית. 
 

דיוקן של אדל בלוך באואר
שם האמן: גוסטב קלימט (1862-1918).
שנת יצירה: 1907

אדל, נולדה בווינה, אוסטריה בשנת 1881 למשפחה יהודית אמידה בתחום הבנקאות. בשנת 1899, בגיל 17 היא נשיאה לאיל הסוכר ולבנקאי המצליח, פרדיננד בלוך באואר. פרדיננד היה הפטרון העיקרי של האמן גוסטב קלימט והזמין אותו לצייר דיוקן של אשתו. בשנת 1907, אחרי שלוש שנים ומאות סקיצות, הדיוקן הושלם. דיוקן שני של אדל צוייר בשנת 1912 והיא מהווה המודל היחיד שהוא צייר פעמיים. בחוג המכרים של קלימט, שכלל מפורסמים כמו זיגמונד פרויד והמלחין ארנולד שנברג, היו הדעות חלוקות האם אדל וקלימט ניהלו רומן.

המשפחה רכשה 6 עבודות של קלימט, ביניהן 2 הדיוקנאות של אדל ו-4 ציורים של נופים. ב-24 בינואר 1925, אדל נפטרה מדלקת קרום המוח בווינה. בצוואתה היא ביקשה לתרום את ציוריו של קלימט לגלריה האוסטרית לאמנות.

בשנת 1938, עם פלישת הנאצים לאוסטריה, פרדיננד נאלץ לברוח מהמדינה כיוון שהיו לו שורשים יהודיים, הוא נטש את כל רכושו וברח. ציוריו של קלימט הוחרמו על ידי הנאצים.
כאשר נפטר פרדיננד בשנת 1945, הוא הוריש את החזקה על נכסיו ועל הציורים לאחייניתו, מריה אלטמן שהתגוררה אז בקליפורניה. מאוחר יותר באותה השנה, הדיוקן של אדל באואר נמכר בכ-135,000,000 $ מה שהופך אותו לאחת היצירות היקרות ביותר בעולם.

Luncheon of the Boating Party
שם האמן: פייר אוגוסט רנואר (1841-1919)
שנת היצירה: 1881/2

ידוע כי רנואר אהב לכלול את חבריו בעבודות שלו, וגם דיוקן מפורסם זה אינו יוצא מן הכלל. בדיוקן ניתן לזהות את אשתו לעתיד אלין צ'אריגוט (זו עם הכלב), כמו גם חבר נוסף הצייר המפורסם גוסטב קליבוט, בפינה הימנית התחתונה. הדיוקן משקף את רוח התקופה - ארוחת צהריים על מרפסת בבמסעדה של מועדון השייט שלאורך נהר הסיין.

רנואר ואלין נישאו בשנת 1890, חמש שנים לאחר לידת בנם הראשון פייר. מאוחר יותר נולדו גם ז'אן וקלוד, שהפכו עם השנים לשחקנים ובמאים מפורסמים. למרות שהייתה צעירה מבעלה בכ-23 שנים, היא נפטרה 4 שנים לפניו בשנת 1915. במהלך חייה היא שימשה השראה גדולה עבור רנואר והוא שילב אותה ברוב יצירותיו.
כך הם נראו בשלב מאוחר בחייהם.

הדיוקן של ד"ר גאשה (Dr Gachet)
שם האמן: וינסנט ואן גוך (1853-1890)
שנת יצירה: 1890

ד"ר פול גאשה (1828-1909) היה מעריץ גדול של התנועה האימפרסיוניסטית, בין השאר מכיוון שהוא היה אמן חובב בעצמו. הרופא היה חבר טוב של אמנים שונים ביניהם  רנואר, מאנה וסזאן והיה לו אוסף גדול של אמנות אימפרסיוניסטית. ד"ר גאשה היה נשוי לאישה בשם בלאנש ובשנת 1868 נולדו להם שני ילדים מרגרט ופול.

בחודש מאי 1890, כאשר ואך גוך שוחרר מבית חולים לחולי נפש והיה זקוק להשגחה רפואית, אחיו, תיאו, חשב שהבחירה בד"ר גאשה, דווקא בשל אהבתו לאמנות, תהיה מדוייקת. אך כנראה שואן-גוך לא היה שותף לאותה תחושה, באחת ממחבורתיו כתב כי כנראה שד"ר גאשה חולה יותר ממנו ואם לא, עד לפחות כמוהו. 
 

ביולי 1890 ואן גוך יצא לצייר בשדה וירה לעצמו בחזה. ד"ר גאשה נקרא לטפל בו אך הכדור חדר עמוק וואן-גוך נפטר כעבור יומיים. יצויין כי אף אחד במשפחת ואן-גוך לא מאשים את הרופא במותו של האמן.

במהלך ההיכרות של השניים, גם ד"ר גאשה השתמש בואן גוך כמושא השראה וצייר דיוקן שלו על המיטה. הוא חתם על היצירה בשם פול ואן רייסל.

בנו של ד"ר גאשה הלך בעקבות אביו, ירש את יצירותיו והפך לסוחר אמנות. כמוהו גם הוא היה אמן חובב וצייר תחת השם לואיס ואן רייסל. הוא המשיך את המסורת המשפחתית ושרבט את ואן גוך על ערש דווי.
 

מונה ליזה
שם האמן: ליאונרדו דה וינצ'י (1452-1519)
שנת יצירה: 1503-1506 לערך

שמה האמיתי והזהות של המונה ליזה (הגברת ליזה) התפרסמו רק בשנת 1550 אך רק לפני כמה שנים הם אושרו סופית.
שמה האמיתי הוא Liza del Giocondoa למשפחת Gherardini. היא נולדה בפירנצה ב-15 ביוני 1479 והייתה הבכורה מבין 7 ילדים. בגיל 15 היא נישאה לפרנצ'סקו דל ג'וקונדו, סוחר בדים מצליח. בשנת 1503 פרנצ'סקו רכש עבורם בית לצד בית משפחתו במחוז Via dellaStufa. נהוג להאמין כי בעלה הזמין את הדיוקן כדי לחגוג את ביתם החדש או כדי לציין את ההריון השני של ליזה. במהלך הציור, דה וינצ'י כתב הערות בכתב יד, בין היתר ציין את אופיה העליז וצחוקה המתגלגל של ליזה. לימים, דווקא חיוכה הנסתר הפך לנושא השיחה המרכזי סביב היצירה. לליזה ופרנצ'סקו היו חמישה ילדים: פיירו, קמילה, אנדריאה, ג'וקונדו ומרייטה. כמו-כן, ליזה גם גידלה את בנו מנישואיו הראשונים של פרנצ'סקו, ברתולמאו. פרנצ'סקו נפטר בגיל 80 סביב 1538 ממגפה שהתפשטה בעיר. היסטוריונים טוענים כי ליזה נפטרה 4 שנים אחריו, בשנות ה-70 לחייה. בשנת 1506 לאונרדו החשיב את הדיוקן כבלתי גמור. מכיוון שהוא לא שולם על העבודה, הוא לא מסר אותה לבני הזוג והיצירה טיילה איתו לאורך חייו ברחבי העולם. הוא סיים אותה ככל הנראה, לאחר שנים רבות. במהלך המאה ה-19 הפך הדיוקן לאחד המפורסמים ביותר של דה וינצ'י ולאחת מיצירות האמנות המדוברות ביותר בעולם.
בשנים האחרונות לחייו, דה וינצ'י עבד תחת חסותו של מלך צרפת פרנסואה הראשון וכאשר נפטר, יצירותיו נוספו לאוסף המלכותי שהפך לימים לאוסף הלאומי המוצג היום במוזיאון הלובר המפורסם.