די, אל תלחיצו

שי קוריצקי

אם יש דבר אחד המאפיין את הזמנים בהם אנחנו חיים - זהו הלחץ. רבים מאיתנו לחוצים ומלאי חרדה, דואגים ומודאגים. ולמרות שזוהי תופעה נפוצה להדהים, יש מן מנטליות בעם שלנו להתעלם מאנשים שלחוצים במיוחד, כמו לצפות מהם שירגעו לבד ולשפוט אותם על כך שהם 'בכיינים.' אנשים לחוצים נתפסים כחלשים, כאשר בעצם, ההיפך הוא הנכון.

תתחשבו באלו שלחוצים יותר מהרגיל, משום שאחרי הכל - זו לא אשמתם.

מהו לחץ

כדי להבין מהו לחץ, יש להבין את המוח האנושי.

בין אם אתם מאמינים בבריאת העולם, באבולוציה או בשילוב כלשהו של השניים. מדעי הביולוגיה, הנוירולוגיה והאנתרופולוגיה לימדו אותנו כי המוח האנושי לא השתנה כבר זמן רב מאוד, ולמעשה הוא נמצא עדיין בתקופה בה עוד חיינו נתפסו כפרימיטבים ביותר - אז, חיינו בצורה אחרת, העבודה היתה לצוד או לאסוף מזון, אחר כך בישלנו את המזון ועסקנו בגידול ילדים והרחבת הקבוצה. לעיתים נדדנו ממקום אחד לאחר בכדי למצוא מקורות מזינים, לפעמים ציירנו על הקירות. יותר מזה לא עשינו.

הסכנות אז היו פשוטות בהרבה -
חיינו בפחד אימתני מטורפים גדולים מאיתנו, מנפילות או מפציעות (שללא הישגי הרפואה היו נחשבים כמוות). פחדנו מהחשיכה והסכנות שהיא טומנת בה, פחדנו ממזג האוויר האכזר העלול לקבור אותנו תחת קרח או לייבש אותנו בשממה חרוכה.

הפחדים היו ברורים אז; לפחד היתה סיבה מוגדרת. פחד היה מה שהרגשת כאשר חייך היו בסכנה. אבותינו ידעו בדיוק ממה הם מפחדים והפחד הזה לימד אותם זהירות והציל את חייהם פעם אחר פעם. בזמן הפחד, או תחושת הלחץ, הגוף נכנס לתגובת 'לחימה, קפיאה או בריחה' -  כלומר, הגוף מאותת על שלושה מצבים אפשריים: אנחנו יכולים להילחם באיום , אנחנו יכולים לברוח ממנו  או שאנחנו יכולים לקפוא במקום ולקוות שהאיום לא יבחין בנו.

כדי להשיג את מקסימום התועלת מהתגובה שלנו, הגוף עושה מספר פעולות - מאיץ את פעילות הלב והריאות, מכווץ את כלי הדם מהעור כדי שנדמם פחות, מאט את פעילות הקיבה, מהדק שרירים, משחרר חומרים תזונתיים ועוד מאות פעולות קטנות, המכינות אותנו למצב של חיים או מוות.

ואכן במצבים של חיים או מוות, זהו דבר מצוין. אך בואו איתי עתה וניקח את האדם הקדמון הזה ונכניסו למכונת זמן. ובזמן שהוא מסתכל סביבו בהשתוממות, נשייט עד לתקופה הנוכחית - המאה ה-21.

פה, בהווה, גוף האדם הקדמון ונפשו יתבלבלו לחלוטין. הרי הוא רגיל לפחד מטורפים, מהטבע וממזג האוויר. ממה יש לו לפחד עתה? היכן הנמר המאיים או הדוב הזועם? היכן הצוקים התלולים והנהרות הגועשים שיש לחצות?

הם אינם.

ובמקומם - עבודה, מיסים, תאונות דרכים, פחד ממחלות, חטא, בושה, עוני, פשע, ניצול, גזענות, מלחמות, זיהום, התמכרויות...
והיד עוד נטויה.

היינו מצפים אולי כי האדם הקדמון יחייך. הרי שחייו אינם בסכנה מתמדת, הוא יכול להירגע עתה.

זה אולי היה קל ופשוט ונכון אם הגוף שלנו היה מבין את זה גם הוא. אך הגוף לא מדבר באותה שפה כמונו, הוא לא מבין מה חשוב ומה לא. אין לו אובייקטיביות כלל. אפשר לומר שהגוף הוא סובייקטיבי לחלוטין. כל מה שמעניין אותו הוא לשרוד ולא אכפת לו איך נרגיש בדרך. אז שיש לנו יום רע במשרד או כשמישהו מעליב אותנו, או כשאנו מתפרצים בכעס על הנהגים בכביש - הגוף חש שהוא בסכנה והוא מפעיל את אותם המנגנונים שהיה מפעיל (במידה זו או אחרת) אם היינו בסכנת מוות.

והתוצאה?

אנחנו מתמלאים בתחושות של חרדה - דפיקות לב מואצות, מתח שרירים, יובש בפה, הזעה, רעד.

כשליש מהישראלים חווים חרדות בחייהם. כ10% מהאוכלוסיה מטופלים באיזשהו שלב בתרופות נגד חרדה או דיכאון. כאשר דיכאון הוא פשוט תגובת הגוף כאשר הוא לא יכול יותר להתמודד עם הלחץ  - וקורס.

למרבה הצער, חלק לוקים בלחץ הזה יותר מאחרים. לא משום שחייהם קשים יותר או שהם 'ילדותיים' ו'בכיינים', אלא משום שגופם מגיב בעוצמה גבוהה יותר ללחץ. הוא נכנס למצב מגננה גם מלחצים קלים ביותר - תשלום חשבון החשמל, ביקורת מהבוס או איחור לרכבת.

והם סובלים. אל תמעיטו במה שהם עוברים. משום שאם אתם לא אנשים לחוצים, אין לכם מושג כמה רע זה. אם אתם לא חוויתם חרדות יום-יומיות, המלוות אתכם בבוקר וגם בערב (ולעיתים באמצע הלילה), נישמו לרווחה והעריכו את מה שיש לכם, משום שזהו חלק הולך וגדל באוכלוסיה.

התגובה המיידית היא לומר להם  - 'תירגעו, מה אתם נלחצים?'  למרבה הצער, אין זה עוזר להם, אלא רק מעורר את התחושה שהם שוב עושים משהו לא בסדר בעצם ביטוי הלחץ שלהם. אז פעם הבאה הם לא יאמרו לכם כלום, ויסבלו בדממה. רוב הזמן זה כך, והם מרגישים לבד במערכה מול גוף משתולל, כאשר האנשים מסביבם לא מקלים עליהם, אלא רק ממשיכים להעמיס לחצים.

לסובלים, הכל קשה יותר. הלימודים, העבודה, הצבא - כל אלה מהווים אתגרים אדירים להם. הלחצים המעורבים במסגרות הללו גורמים לגוף שלהם להשתגע והם צריכים להיאבק בריפלקס ה'לחימה או בריחה'  בעת שהם לומדים או עובדים. זהו מאבק בלתי פוסק בשבילם המתחיל כל יום מחדש, לפעמים ברמה נמוכה יותר ולפעמים ברמה שבה קשה להם להתמודד.

אין לזה פיתרון של ממש. לא נוכל למנוע מהם לעבוד או ללמוד, עליהם לעשות את מה שכולם עושים, אין ברירה אחרת. מספרם כה גדול עד שאי אפשר אף לסייע להם מבלי להוציא משאבים שפשוט אין לנו. הם לומדים להתמודד ולתפקד ולעיתים מתמכרים לבריחה מהמציאות דרך טלוויזיה, אינטרנט, משחקי מחשב ובהרבה מקרים - סמים.

מה שכן אפשר לעשות, גבירותיי ורבותיי, הוא לפרגן להם מעט. להבין כמה קשה להם, לעודד אותם ולהעניק להם תמיכה ללא סייג. אל תשפטו אותם כחלשים, משום שכפי שציינתי באניגמטיות בתחילת המאמר, ההיפך הוא הנכון. הם בעצם חזקים מאוד. חזקים מספיק לעבוד, ללמוד ולשרת באותו הזמן שהגוף שלהם צורח לברוח, כשהפה מתייבש והלב דופק. למעשה, הם אמיצים. משום שאומץ איננו היעדר הפחד, אומץ הוא כשאנו עושים משהו למרות הפחד. זיכרו, הם לא רק העמיתים שלכם לעבודה, הם גם הבת שלך והבן שלך, אשתך, ובעלך.

זה מה שהם מתמודדים עימו. אז אם אתם מכירים מישהו כזה (וקשה לי להאמין שלא), גשו אליהם, הניחו יד מעודדת על כתפם ואימרו להם שאתם מבינים שקשה להם, אבל אתם גאים בהם ואינכם מעריכים אותם פחות על כך. המשיכו להגיד להם את זה מדי פעם בפעם.

לפעמים, זה עושה את כל ההבדל.

חיבר וערך: שי קוריצקי