print header

הסמל סטאבי -איזה כלב!

הסמל סטאבי (1916-1926) היה הכלב המהולל ביותר במלחמת העולם הראשונה, והיחיד שקודם לדרגת סמל בזכות ביצועיו בקרב.

בזמן אימוני קרב בשדה האימונים של אוניברסיטת ייל, מצא הטוראי ג'. רוברט קונרוי, ב-1917, גור בולדוג מנומר קטן, עם זנב קצר. הוא כינה אותו 'סטאבי' (קצר רגליים), ומהר מאוד הפך הכלב לקמיע של יחידת הרגלים 102. הוא למד פקודות, השתתף באימונים, ואפילו למד להצדיע בכך שכיסה את גבתו הימנית עם כפתו בשעה שחבריו לנשק הצדיעו. סטאבי הגביר את המורל בקבוצה, והוא אף הורשה להישאר במחנה, למרות שחיות אינן מורשות שם. כאשר החטיבה הושטה לצרפת, הטוראי קונרוי הבריח את סטאבי על גבי הספינה, ושם הוא הוחבא במחסן הפחם עד אשר הספינה היתה הרחק בים. או אז הוציאו הטוראי את סטאבי ואף המלחים לא עמדו בקסמי הכלב החייל.

סטאבי שוב הוברח מהספינה אך התגלה על ידי המפקד של טוראי קונרוי. המפקד שחרר את הכלב לאחר שזה, לפי הסיפור, הצדיע לו יחד עם הטוראי. כשהיחידה הושטה לקווי הקרב הקדמיים בצרפת, סטאבי התלווה אליהם כקמיע רשמי. יחידת הרגלים 102 הגיעה לקווים ב-5 לפברואר 1918. סטאבי התרגל במהירות לקולות הרובים העזים ולפיצוצי הארטליריה.

פציעתו הראשונה בקרב קרתה כתוצאה מפיצוץ גז. הוא נלקח לבית חולים שדה קרוב שם נח עד להחלמתו המלאה. הפציעה אף עשתה אותו רגיש לכמות המזערית ביותר של גז. כאשר היחידה של סטאבי הותקפה בגז בבוקר מוקדם אחד, רוב החיילים עוד ישנו. סטאבי זיהה את הגז ורץ במחנה, נובח ונושך את החיילים, מעיר אותם משינה כך שיכלו להפעיל את אזעקת הגז והציל רבים מפציעות קשות. לסטאבי היה גם כישרון באיתור חיילים פצועים בין תעלות האויב; הוא היה מקשיב לצלילי השפה האנגלית ואז רץ למיקום, נובח עד אשר הגיעו חובשים כדי להביא את החיילים הפצועים חזרה, מעבר לקווים ידידותיים.

סטאבי אף תפס חייל גרמני אשר ניסה למפות את קווי המחנה של בעלי הברית. החייל קרא לסטאבי, אבל הכלב החייל שיטח אוזניו והחל לנבוח. בזמן שהגרמני רץ משם, סטאבי נשך אותו ברגליו, וגרם לו ליפול. הוא המשיך להתקיף את החייל עד אשר החיילים האמריקאים הגיעו.
כאות הוקרה על לקיחתו בשבי חייל אויב, הוענק לסטאבי קידום לדרגת סמל על ידי מפקד היחידה. בכך הפך סטאבי לכלב הראשון שעלה לדרגת סמל באמריקה.

סטאבי היה במלחמה בצרפת במשך 18 חודשים, והשתתף בארבע התקפות ו-17 קרבות. הוא היה תחת אש כבדה יום וליל.
באפריל 1918, סטאבי נפצע כאשר יחידתו רדפה אחרי פלוגה גרמנית אשר השליכה מאחוריה רימוני יד, ולחזהו ורגלו חדרו רסיסים רבים. הוא הובהל לבית חולים שדה ולאחר מכן הועבר לבית החולים של הצלב האדום לניתוח. כאשר סטאבי הבריא מספיק בשביל לקום וללכת, הוא ביקר חיילים פצועים ועודד אותם. לאחר שהבריא לגמרי, חזר לקווים הקדמיים. בנוסף לאזהרותיו נגד גז ומסתננים, סטאבי גם למד לזהות את קול השריקה המתריע על בוא ירי ארטילריה לפני בני האדם, וחבריו ליחידה למדו לסמוך עליו ולתפוס מחסה כשנראה שהוא מזהה התקפה.

לאחר תום המלחמה סטאבי הפך לגיבור לאומי והוביל מצעדי ניצחון רבים. הוא אף נפגש עם הנשיאים האמריקאים ווילסון, הארדינג, וקולידג', והוענקו לו מדליות רבות על גבורתו.

כאשר קונרוי החל ללמוד באוניברסיטת ג'ורג'טאון, התלווה אליו סטאבי והפך לקמיע הרשמי של קבוצת הפוטבול שלהם.

סטאבי מת בזרועותיו של קונרוי ב-1926, בגיל עשר שנים, לאחר שהגשים יותר ממה שרוב בני האדם מגשימים בשבעים שנה. הוא מונצח במוזיאון הסמית'סוניאן ובלבנה בקיר הכבוד של האנדרטה הלאומית למלחמת העולם הראשונה בקנזס סיטי, שם נחלק לו כבוד ב-2006, בטקס מיוחד לזכרו.

מקור: שנער פרץ
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.