print header

מכתב שכתב עיתונאי אירי לתמר פוגל

המכתב הבא, נכתב על ידי דניס מק’יואן, עיתונאי וסופר אירי, לתמר פוגל מאיתמר, אחרי שהוריה ואחיה נרצחו באכזריות בביתם על ידי מחבלים בחודש שעבר.


תמר היקרה,

מעולם לא נפגשנו וכנראה שגם לא ניפגש. למרות שאינני יהודי או ישראלי, מזה שנים רבות אני מגן הן על יהודים והן על ישראלים מפני ההתקפות הפיסיות והפוליטיות עליהם.

אני חי באנגליה, למרות שאני אירי. האירים היו פעם אויבים מושבעים של האנגלים, אשר עשו להם דברים רעים, אך גם נתנו לנו את השפה, דבר שבו אנו מצטיינים. אך לפני שנים רבות, הרבה לפני שנולדת, האיבה בין האירים והאנגלים נמוגה. אנחנו אמנם לא אותם האנשים, אך איננו שונאים זה את זה יותר, ובקרוב תעשה המלכה האנגלית את ביקורה הראשון באירלנד, כמחווה לכך שהעבר הוא עבר, וכי עתה אנו בני ברית ולא אויבים.

הדבר החשוב ביותר הוא שתהיי בטוחה בכך שהצדדים האשמים היחידים הם המחבלים שביצעו את הטבח. ואינני צריך להגיד לך שאלה לא היו המחבלים הפלסטינים הראשונים שהוציאו את שנאתם, את טינתם ואת קנאתם על יהודים חסרי אונים החיים על אדמה יהודית.

צפיתי בך בשני קטעי וידאו, בפעם הראשונה כאשר בנימין נתניהו בא לבקר אותך ואת הסבים שלך, ואני עדיין זוכר את העוצמה שבה עמדת מולו, כזה איש חשוב וכזו נערה צעירה. ואחר כך את דמעותייך. נראה היה לי אז, ונדמה לי גם כעת, כי המתים מצאו את מנוחתם, וכי שני אחייך שנותרו בחיים יגדלו עם פחות זכרונות קשים ואפלים, אך את, מעל לכל, כבר מספיק בוגרת ומודעת כדי לשאת את הזכרונות האיומים לשארית חייך.

אך גם צפיתי בהקלטה נוספת, שבה דיברת עם כתב מהטלוויזיה הישראלית, וכאן פינו דמעותייך דרך לקביעה כל כך ברורה, כל כך בוגרת ומרגשת על זכותך לחיות בשומרון. הלוואי וכל פלסטינאי יכול היה לצפות באותו הוידאו עם דיבוב בערבית. אולי אז היו רואים כי המאבק שלהם נגד ישראל הוא חסר תועלת, וכי לעולם לא תיכנעו, כי לא תתנו לעצמכם להיות מובלים לטבח כפי שקרה לפני שנים.

הרב חיים פוטוק כתב פעם, כי אין יותר יהודים עדינים. כוונתו לא היתה כי יהודים הם כבר לא אדיבים או טובים, אלא שהם יודעים עכשיו איך להשיב מלחמה. כל הכבוד לך על כל מילה שאמרת. את תגדלי בין אנשים חזקים, ולבסוף תנשאי ויהיו לך ילדים משלך. אולי זה נראה לך עוד רחוק, אך לאדם מבוגר יותר' כמוני, זה יקרה כהרף עין. וכאשר זה יקרה, וכאשר שני אחייך ימצאו בנות זוג וילדו ילדים, יהיו יותר פוגלים מאשר קודם. הם לא
יוכלו למלא את מקומם של המתים, אך הם יוכלו לעמוד ולדבר עבורם למשך שנים רבות וארוכות.

חייך, עד כמה שתבקשי אחרת, תמיד יהיו בצל אותו אירוע נוראי שעברת. את תשאלי שאלות ואולי תמצאי תשובות. אחרי השואה דנו רבנים רבים בשאלת הסתר פנים ושאלו מדוע נראה כאילו השם מעלים פנים מעמו. אינני יהודי, ואיני יכול לספק תשובות קלות לשאלות אלה. עלייך לחפש את תשובותייך אצל הרבנים ובכתובים שלך.

ניתן אולי למצוא תשובה אחת בהקלטת שמע שנעשתה במחנה הריכוז ברגן בלזן זמן קצר לאחר שחרור המקום על ידי הכוחות הבריטים. ההקלטה היא של רשת ה-בי’בי’סי’ ובסופה יש תיאור של קבלת שבת שערך רב בריטי, שבסופה עמדו הניצולים ושרו “התקווה”. הם אמנם חלשים, מזייפים, וחלקם עוד ימותו; אך הם שרים תוך התנגדות גלויה ועמידה איתנה לנוכח הרוע הנאצי העצום שהכניע אותם ואת משפחותיהם. שלוש שנים לאחר מכן נוסדה מדינת ישראל.

משפחת פוגל

אני כותב, ראשית בגלל שאני סופר וזוהי דרכי להביע את רגשותיי בצורה הטובה ביותר. אך גם בגלל שרציתי להעביר לך עד כמה אנשים חושבים עלייך. יש לך את הסבים והדודים והדודות שלך, ואחר כך יש לך את הקהילה הקטנה והדואגת באיתמר, אך מעבר לכך יש לך עולם מלא באנשים, יהודים ולא יהודים, אשר עומדים אתך בצערך. אנו עומדים חסרי אונים, ואיננו יודעים מה אנו יכולים או צריכים לעשות כדי לעזור לך, אבל אנחנו ממש מבקשים לעשות זאת. כמה אנשים יכולים לומר כי הם באמת אוהבים את הרוצחים שבאו באותו לילה לביתך? מעטים אולי יחלקו סוכריות וירקדו ברחובות, אך איזו משמעות יש לזה באמת? הם אוהבים את עצמם ואת חלומות התהילה שלהם, אך מי באמת ובתמים יכול לאהוב אנשי דם, כאלה שרוצחים עוללים בעריסותיהם?

הבעיה הגדולה ביותר עבורך בשנים הקרובות עשויה להיות זו: את עדיין ילדה ומגיע לך לקרוא ספרים מצחיקים ולצפות בסרטים ולשחק במשחקים וללכת לתנועת הנוער שלך; אך יהיו רבים שיתייחסו אלייך כבן אדם בוגר לפני שאת מוכנה לגמרי לאחריות של אדם בוגר. את אמנם נראית בוגרת יותר מגילך, אך לא צריך להאיץ בך להגיע לבגרות. אני בטוח שהסבים שלך ואחרים יבינו זאת ויעשו הכל כדי להגן עלייך מפני אלה המבקשים
לגזול את ילדותך.

מספיק עם העצות! כולם אוהבים לתת עצות. אינך צריכה להקשיב לדבר, ומתן עצות היא לא הסיבה שאני כותב לך. את במחשבותיי ובמחשבות של מיליוני אנשים אחרים, כי הרצח של משפחתך נכנס כל כך עמוק לליבם של אנשים. רשימת הזוועות שביצעו ביהודים, לא רק בישראל, אלא גם בחו”ל, היא ארוכה מאוד. כתוצאה מכך, קל להניח להן להטשטש זו בזו. אך מדי פעם בולטים מוות אחד או מספר מקרי מוות ודורשים תשומת לב מיוחדת.

יום אחד יוקם אתר זיכרון לקורבן שהקריבה משפחתך. אנשים ממרחקים יפקדו אותו. יופיעו תמונות שלו בעיתונות. אך את תהיי מצבת הזיכרון האמיתית – נערה רגילה, עם לב שבור ונפש פגועה, שהולכת לבית הספר, לבית הכנסת, משחקת עם חברים, אופה לחם, תופרת, מבשלת, קוראת, מסמיקה כאשר איזה עלם צעיר בא לדבר אתך, הולכת עמו לקבר יוסף כדי להינשא, יולדת את ילדך הראשון. אני רק מבקש לומר, שאף אחד אינו מצפה ממך למעשי גבורה, אף אחד אינו מבקש ממך לעמוד ולהתנגד לרוע שאותו את מכירה יותר טוב ממרבית האנשים. דווקא מעשייך הרגילים, החיים היומיומיים והשגרתיים הם הם הדבר הכואב ביותר עבור יוצרי הזוועות, שיהודים ימשיכו לחיות על אדמה המקודשת בדם יהודי.

בסוף אותה ההקלטה מברגן בלזן, מישהו צועק “עם ישראל חי”. באמצעות החיים יביאו המרצחים רק כלימה נצחית על עצמם, על משפחותיהם ועל כל מי שמגן עליהם. באמצעות החיים, את מבהירה לכולם כי עם ישראל חי, כי לא יכבה אורו, וכי כאשר יהפכו אויביך לאפר וייבלעו בחשכת צלמוות, יאיר אור היהודים את כל העמים.

תגדלי ותהיי מאושרת ותספרי לנו מה את רואה בדרכך.

דניס מק’יואן

מקור: שלי בן אפרים
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: מרגש, יהודים, מכתב, תמיכה
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.