5 דברים שילדינו לא יבינו לעולם!

אולי זו נוסטלגיה לשמה, אך אי אפשר שלא להתבונן בעולם הטכנולוגי הסובב אותנו היום, ולזכור כיצד היו דברים פעם. יתרה מזאת, יודעים אנו שילדינו, אלה שנולדו בשנים האחרונות, לעולם לא יבינו כיצד עולמנו פעל כשהיינו אנו ילדים, בדיוק כפי שלא הבנו באיזה עולם גדלו הורינו, ובדיוק כמו שנכדינו לא יבינו את עולם ילדינו. בכל דור ודור, ישנו התסכול הזה, החשק לטלטל את הילדים ולגרום להם להבין כמה מזל יש להם שהגענו עד הלום.

הנה כמה דברים שילדינו לעולם לא יבינו באמת:

איך זה לא לדעת משהו

כשהיינו ילדים ורצינו לגלות משהו, כמו למה גחליליות מאירות או למה השמים כחולים, היינו מגלים באחת מ-3 הדרכים הבאות:

- שואלים את ההורים: כל זוג הורים מתמודד בשלב כלשהו עם ה'למה', 'למה' ועוד קצת 'למה' של הילדים. וחלק נכבד מהזמן, הם פשוט לא יודעים. אז או שנתנו לנו תשובות חלקיות, שאותן סיפרנו בגאווה לכל החברים (רק כדי לגלות שנים אחר כך שזה לא נכון), או שהיו ממציאים משהו כדי להתחמק מהמבט החודר שלנו.

- מטפסים על כיסא ומחפשים את הכרך של 'בריטניקה' של אותיות ה'-ז' החמקני, וכל מה שאנו מוצאים זה א'-ד' וח'-כ'.  כמובן שאם מה שרצינו לדעת לא היה בן 5 שנים או יותר, בריטניקה לא הייתה עוזרת לנו.

- שואלים את המורה: כן, פעם ילדים עוד היו טורחים לשאול משהו את המורה, זה היה לפני שהפלאפון שלהם ידע יותר מכל המורים בבית הספר ביחד. והם היו בהחלט מנסים לענות, אלא אם זה היה באמצע שיעור, באמצע הפסקת הקפה שלהם, או בכל זמן אחר.

הילדים של היום בחיים לא יבינו מה זה לא לדעת משהו, לתהות על קנקנו של עולם בלי תשובה המחכה במרחק שני קליקים. אולי חבל שאיבדנו את התהיה, לפעמים תמונה מעורפלת יכולה להיות נעימה יותר מתמונה חדה כסכין.

תסכולי וידאו

פעם, לראות סרטים בבית - היתה זו אומנות.

כדי לראות סרטים בבית, היינו צריכים לדעת כיצד לחבר מכשיר וידאו, לכוון אותו כך שיהיה ערוץ וידאו בטלויזיה ולוודא שכל חיבורי 'הבננה' במקום. אחרי שעשינו את כל זה, היינו צריכים למצוא קלטת וידאו להביא הביתה, אם מספריית הוידאו הקרובה, בה נלקחו כל העותקים של כל סרט פופולארי, או מוידאומט דיגיטלי, בו נלקחו כל העותקים של כל סרט פופולארי וגם חייב אותנו בעוד 15 שקל אם איחרנו בדקה מעל ל-24 שעות. אם היינו ילדים, זה אומר להתחנן לאמא ואבא שישאילו לנו את כרטיס האשראי שלהם. לא יודע איך היה אצלכם, אבל אצלי זה היה מאבק לא קל בכלל.

ואחרי שהבאנו את הקלטת המיוחלת הביתה (לאחר שהתווכחנו ורבנו והתפשרנו בסוף על הבחירה העשירית שלנו), ובילינו כמה דקות טובות בבהיה במסך בזמן שהקלטת מורצת לתחילתה (כי מי באמת הריץ אחורה לפני שהחזיר?), גילינו כי מישהו מרושע שרט אותה. או, כמה קיללנו אותו, את האנונימי המניאק ששרט לנו הקלטת.

אז היינו צריכים להוציא את הקלטת, לבדוק את הסרט, לנסות לשווא ליישר אותו ולנשוף עליו (אולי יש אבק?), להכניס שוב ולהתפלל לאלי הוידאו האדישים שהפעם זה יעבוד.

עתה דמיינו שכל זה היה דייט, ערב נעים עם נער/ה, ותרגישו את הפאניקה העולה בזמן שמנסים בהשפלה לסדר את הקלטת ולהציל איכשהו את הערב.

ולפעמים נכניס קלטת אחרת ונגלה שהפלא ופלא, כל הקלטות שרוטות! האומנם? לא, מתברר שראש הוידאו מלוכלכך/שרוט ולכן יש לנקות אותו. מלאכה מאוד לא כיפית, אלא אם החכמתם וקניתם את אחת הקלטות המיוחדות שמנקות אותו.

לכו תסבירו את זה לילדים של היום, שבשתי שניות יורידו לכם כל סרט שאי פעם שמעתם או לא שמעתם עליו, כולל סצינות שלא היו בסרט המקורי, ראיונות עם השחקנים, סרט המשך שלא ידעתם שעשו בכלל וסוף אלטרנטיבי שישאיר אתכם עם פה פעור.

תפסת לא תפסת

רבות התלונות על פלאפונים. הם מרחיקים אותנו זה מזה, הורסים את הפרטיות, וגוזלים זמן שאולי היה משמש אותנו להנות מדברים פשוטים כמו אור שמש ואויר לנשימה.

אך עם זאת, אולי גם שכחנו חלק מהתסכולים שהיו לנו בגיל צעיר, כשהם לא היו בסביבה. כשהיינו ילדים, ליצור קשר עם מישהי לא היה קל בכלל. היה לנו מספר בבית וזהו.

אם המספר היה שגוי - דיינו

אם המספר היה נכון והיא לא היתה בבית - דיינו

אם היא היתה בבית אבל במקלחת - דיינו

אם לא היתה במקלחת אבל בן משפחה אחר דיבר בטלפון - דיינו

אם הטלפון היה פנוי אבל אחד ההורים חיכה לשיחה חשובה - די די! דיינו!

היום, כמעט בלתי אפשרי להתחמק מאלה המנסים למצוא אותך, אלא אם אתה גר בבקתת עץ על פסגת הר חרמון. הפלאפון פתוח כל הזמן ומחובר אליך דרך הוריד. אם לא יוכלו לתפוס אותך בצלצול, יתפסו אותך בסמס. אם לא בסמס, ישלחו לך הודעה בפייסבוק. אין הימלטות.

היום גם נחשב מאוד לא מנומס לא להיות פנוי, והילדים שלנו לא יבינו למה לא תרצו שמישהו יוכל למצוא אתכם בכל דקה ודקה. "למה לקח לך שעה לחזור אלי??" ישתוממו בכעס. לכו תגידו להם שפעם היה בסדר גם לחזור למישהו ביום למחרת, אם לא ביום שאחרי זה.

מה מציג בקולנוע??

בעקבות המאמצים הרבים הדרושים לצפיה בסרט בבית, וכמובן העובדה שהסרטים בקולנוע היו החדשים ביותר (הילדים שלכם מורידים היום סרטים שיופיעו בקולנוע בארץ רק בעוד חצי שנה), הקולנוע היה אחד מיעדי הבילוי הפופולאריים ביותר. הלכנו עם חברים, הלכנו עם דייטים, אפילו הלכנו עם בני משפחה (כשאנו בודקים שאף אחד מבית הספר לא רואה אותנו).

אבל בשביל לגלות מה יש ואיפה, היינו צריכים להסתמך על כך שאמא קנתה עיתון לבית ולא זרקה את חלק הקולנוע, השווה את משקלו בזהב ויהלומים. חלק העיתון הזה היה מקור הידע הגדול שלנו, וכלל רשימה של סרטים וזמני הצגה בכל בתי הקולנוע הגדולים בארץ. בהחלט ייתכן שיותר עיניים שזפו אותו מאשר את הכותרת הראשית. לפחות בקבוצת גילאי הנוער.

ואם אין עיתון, גם אין ברירה, חייבים להתקשר לבית הקולנוע, להקריב קורבן ולהתפלל שתתפסו אותם בזמן שהם פתוחים וממש עונים לטלפון. למרבה הצער זה לא היה המקרה בדרך כלל, והם היו סגורים או שפשוט התעלמו באלגנטיות מהצלצול, יודעים שאם יענו לאחד יצטרכו לענות לכולם, ולמי יש כוח לזה?

ואז היו בתי הקולנוע עם המענה האוטומטי, המעצבן ללא גבול, אשר הציג קול נשי או גברי אדישים ומלאכותיים במיוחד, או קולה של איזו נערה שכנראה הייתה היחידה שמוכנה שיקליטו את קולה. והם מדקלמים בחדגוניות את רשימת הסרטים וזמני ההצגה, אחד אחד ובאיטיות מזעזעת. לאחר הפעם השלישית שחזרתם אחורה וניסיתם להבין באיזו שעה מוקרן הסרט, כבר התחשק לכם לנפץ את הטלפון ולקרוא ספר. כמובן שלא עשיתם זאת, כי מה עוד יש לעשות ביום שישי?

היום, הצחקתם אותי. הילדים שלכם יגלו בקליק את רשימת הסרטים וזמני ההצגה, יורידו את הפוסטרים של הסרט, את הסרט עצמו, ביקורות של כל בן אדם שמשעמם לו מספיק לכתוב ביקורת ולא ישכחו לאמר לכם שכבר ראו אותו לפני חצי שנה והוא לא משהו בכלל.

איך זה לקנות מוסיקה

אח, נאנח האמן. היו זמנים. היו זמנים בהם הייתי מוציא שיר חדש, או אלבום, וכל ישראל הייתה מחכה בציפיה שתצא הקלטת או הדיסק. המונים היו צובאים על חנויות המוסיקה (כן ילדים, פעם היו חנויות למוסיקה, רק למוסיקה), מקווים שנשארו עותקים ומחכים בתור לשלם 50 שקלים לכל אלבום.

אכן. פעם גם אנחנו היינו מההמונים הללו. לכל אחד ואחת מאיתנו היו מספר אמנים שלא יכולנו לחיות בלעדיהם, וחיכינו בכיליון עיניים שיצא הדיסק החדש כדי שנוכל להוסיפו לאוסף ההולך וגדל שלנו, המאיים כבר ליפול מהמדף ולהציף את החדר שלנו באריזות פלסטיק וחוברות נייר קטנות.

ואילו לא היה לנו הכסף, אז חלקנו היה מחפש לו בתל אביב את המוכרים הממולחים של העותקים הלא חוקיים. הם היו האנשים המסתוריים שאיך שהוא השיגו עותקים של כל הדיסקים החדשים, ויכלו למכור לנו אותם - 3 ב-50 שקלים. כמובן שלפעמים לא היה להם מה שרצינו והיינו מבלים שעה או שעתיים בניסיון למצוא משהו, כל דבר, שיעשה את הנסיעה שווה. בסוף היינו חוזרים הביתה עם איזה דיסק, אוסף של שירי שנות ה-90. ועוד שמחים על כך. כמובן שהיו גם אלה שנסעו לטייבה או לערים ערביות אחרות, שם אפשר היה לקנות המוני דיסקים בזיל הזול, אשר בחצי מהזמן אפילו פעלו.

ובואו לא נדבר על הווקמנים, הדיסקמנים, וכל שאר המנים למיניהם. תקלות, צרות, אבק, שריטות, בטריות שנגמרות באמצע הטיול ותיקים עמוסים לעייפה באוספים שהיינו חייבים להביא איתנו. תגידו מה שתגידו, אבל ברוך הממציא את הזיכרון הדיגיטלי.

היום כשילד מדבר על אוסף המוסיקה שלו, הוא מדבר על רשימת ההפעלה שיש לו על המחשב, והוא יכול להכניס את כל הרשימה הזו, אלפי שירים, לתוך מקל דיסק-און-קי קטן ששוקל כמו עיפרון, ומכיל יותר שירים ממה שאי פעם אספנו. שיבושם לו, הוא אף פעם לא ידע את החדווה במדף צבעוני ונוצץ, באוסף מוסיקה פיזי וממשי, מדף המוסיקה שלנו, שאותו בנינו בעמל, יזע ודמעות.