על החיים ועל האופנייםמאת הרב אריה מרקמן

למדתי הרבה על החיים – בזמן רכיבה על אופניים.

מה החוכמה הגדולה בכך, ש"לאנס ארמסטרונג" זכה ב"טור דה פרנס" חמש פעמים ברציפות?
תאמינו לי, זו חוכמה ועוד איך!

ה"טור דה פרנס" כולל: 20 ימי רכיבה על אופניים ברחבי צרפת, למרחק של 200 ק"מ ביום ובמהירות של 50 קמ"ש! בפעם הראשונה שניסיתי לעשות משהו דומה, יצאתי למסע אופניים של 90 ק"מ, שנמשך 3 שעות ובמהירות ממוצעת של 30 קמ"ש.

אם זה לא נשמע לכם קשה כל כך, אתם מוזמנים לנסות זאת בעצמכם. עלו על אופני הכושר במכון הכושר ודוושו במהירות של 30 קמ"ש במשך שלוש שעות רצופות, ללא הפסקה. כעת, קחו בחשבון גם את השמש הקופחת, המכוניות החולפות על פניכם במהירות, את הבורות והסדקים ושאר המכשולים והמהמורות שבדרך.

באותן שלוש שעות למדתי, כיצד להתעלות מעל למגבלות הגופניות שלי בעזרת שכלי ונפשי... ולמדתי גם כמה שיעורים חשובים על החיים.

איציק, חבר שלי, הציע לקחת אותי למסע הזה. הוא התאמן לקראת שלב הרכיבה על אופניים בתחרות הטריאתלון "איש הברזל". בתמימותי חשבתי, שאביא את האופניים שלי, נעלי ספורט וקסדה ואז נחלוף בהנאה על פני הנופים היפים שמחוץ לעיר בה אנו גרים. טעיתי. ובגדול! הדבר היחיד שהיה עליי להביא עמי היה כוח הרצון שלי!

איציק הביא לי את כל השאר: אופני מרוץ מקצועיות, קסדה חדשה, כפפות, בגדי רכיבה ו... נעליים.

לא סתם נעליים – נעליים מהסוג ש"ננעל" על הדוושות. אני והאופניים הפכנו להיות גוף אחד, פשוטו כמשמעו. היה עליי ללמוד כיצד לחלץ בזריזות את רגלי הכלואה במהלך העצירות ברמזורים ובתמרורי ה"עצור". אחרת, האופניים ואני, הקשור אליהם, היינו מתנדנדים ומתרסקים על האספלט חסר הרחמים.

בשעה שש בבוקר נפגשנו עם הרוכבים הנוספים המתכוננים לתחרות הטריאתלון "איש הברזל". הם היו נחמדים וקיבלו אותי בחמימות רבה. כמובן שהם ידעו מה צפוי לנו ושאינני מוכן כראוי. אני מניח שהייתי שם גם כדי לספק להם קצת בידור...

המבחן הראשון

בדיוק לפני שיצאנו לדרך, קיבלתי שני בקבוקים של מים ובקבוק "גטורייד".

"היי, אני לא חושב ש"גטורייד" זה כשר. אני לא יכול להשתמש רק במים רגילים?" שאלתי.

""גטורייד" זה אלקטרוליטים. אתה זקוק למלאי אלקטרוליטים, אחרת הגוף שלך פשוט לא יעמוד בזה". הייתה התשובה.
 

הייתה לכם פעם הרגשה שאתם לא בליגה שלכם? שאתם חובבנים בעולם של מקצוענים? לקחתי שני בקבוקי מים ובאי רצון בולט לקחתי גם בקבוק אחד של "גטורייד" – למקרה חירום רפואי בלבד.

יצאנו לדרך. כבר ברמזור הראשון כמעט נפלתי, כי רק ברגע האחרון הצלחתי לחלץ את רגלי ממלכודת הדוושה. חצי שעה ו- 15 ק"מ לאחר מכן, לאחר שחציתי את נקודת האל-חזור, נפלתי. החבורות מהנפילה ההיא עיטרו את גופי במשך שלושה שבועות.

חיסכון באנרגיה

בשלב מוקדם במסע, איציק לימד אותי על אירודינמיקה ויעץ לי לשמור על מרחק של 15 ס"מ מהגלגל האחורי שלו. "תחסוך 30% מהאנרגיה שלך אם תרכב מאחוריי, כיוון שאני אשמש לך כשובר רוח".

"בסדר, שמענו", חשבתי לעצמי. ידעתי שאם אקשיב לו, לא אהיה מסוגל לראות מה קורה לפניי ושאם הוא יבלום לפתע, הקשר בינינו יהפוך להיות "קרוב" הרבה יותר ממה שתכננתי...

כצפוי, בשליש האחרון של מסע האופניים רכבתי במרחק של 15 ס"מ מהגלגל האחורי של איציק. הוא צדק ואני עברתי למצב של הישרדות: הוא דיווש ואני נהניתי מהיתרונות של הרכיבה בעקבותיו.

אותו הדבר נכון לגבי החיים. פעמים רבות אנחנו נמצאים בצלם של אחרים. כולנו רוצים להיות ראשונים וההתנהלות מאחור יכולה לגרום לנו אי נוחות. אז מה? אפשר פשוט לרכב מאחור. כשיגיע הרגע שלכם לפעול, לא תהיו כל כך מותשים, כיוון ששמרתם את האנרגיה שלכם לרגע המתאים. אם תתבוננו מקרוב במרוצי אופניים, תראו שזה מה שכולם עושים – כולם רוכבים מאחור, עד שמגיע רגע האמת שלהם ואז הם עושים את המהלך הדרוש כדי לנצח.

האם אנו באמת חייבים להוביל כל הזמן? איזה בזבוז של אנרגיה. שמרו על האנרגיה שלכם, עד לרגע בו תזדקקו לה באמת.

מים! מים!

בשלב מוקדם במסע, לאחר שגמעתי בשקיקה אחד מתוך שני בקבוקי המים שלי, נסעתי בירידה וניסיתי לבלום מבלי לאבד שליטה. איציק לימד אותי לבלום רק ביד ימין (הבלם האחורי), לפני שאני בולם ביד שמאל (הבלם הקדמי). שכן, אם בולמים קודם ביד שמאל, הגלגל הקדמי נעצר ואחורי האופניים עלולים לעוף קדימה ולירות אתכם לאוויר כמו טיל שנורה ממרגמה.

בעודי בולם במהירות של 55 קמ"ש, עליתי בדרך על אי-תנועה. נלחמתי לשמור על שיווי משקלי, בשעה שאופניי התנדנדו בצורה מסוכנת. ואז, בקבוק המים האחרון שלי השתחרר ונפל.
 

"תמשיך לנסוע!", צעק איציק. "אל תעצור לקחת אותו!"

לא התכוונתי לעצור, לא במהירות הזאת. היינו ברמזור ירוק בצומת מרכזי בן 6 נתיבים וכל המכוניות שמאחורינו ניסו לעקוף אותנו. אבל, נגמרו לי המים! נותר רק בקבוק ה"גטורייד" הלא כשר. באותו רגע החלטתי שאם אבותיי באושוויץ וסיביר הצליחו לשרוד וגם לשמור כשרות למרות כל התלאות שעברו, גם אני לא אפר את כללי הכשרות. לא נורא, אז אשאר צמא, גם אם הצמא יחליש אותי בהמשך. לא עמדתי לסכן את כל הווייתי הרוחנית למען משהו כה ארצי כמו שמירה על נוזלי גופי המידלדלים במהירות.

"שאלוקים יעזור לי", חשבתי לעצמי.

המשבר

במרתונים, בסביבות ה- 40 ק"מ אצנים מגיעים לרגע ה"משבר". זהו השלב בו השרירים נטולי חמצן לחלוטין, מלאים בפסולת של דו-תחמוצת הפחמן שהם עצמם ייצרו. זהו השלב בו הגוף כמעט אינו יכול לזוז. בנקודה זו אצנים נשברים, או ממשיכים הלאה. ללא הרף תהיתי אם תופעה זו עומדת לקרות גם לי.

נותרו לי רק 10 ק"מ ורכבתי במעלה גבעה, מתאמץ בכל כוחי. לאחר 20 דקות מתישות עד כאב, של מאבק במעלה הגבעה (כשההרגשה ברגליי היא כשל זוג משקולות מאובנות, כתוצאה ממנת היתר של חומצת חלב שהציפה את השרירים שלי), פני הקרקע החלו סוף סוף להתיישר. גבעה נוספת נכבשה. "אני יכול לעשות את זה!" אבל כמה כוח עוד נותר לי?

הדרך התעקלה ולאחר מכן היה שיפוע תלול יותר ואז, עיקול נוסף ועוד שיפוע תלול עוד יותר.

אומרים ש"מי שמוותר, לעולם לא מצליח ומי שמצליח, לעולם לא מוותר". כשאין לכם ברירה אלא להצליח, אתם יכולים לעשות את זה! ברגע שיצאנו לדרך, לא היה לי מושג לאן אנו נוסעים וגם לא איך לחזור. לא רציתי לאכזב את איציק, שהתאמץ מעל ומעבר כדי לצרף אותי אל חבריו המקצוענים וקנה לי את כל הציוד הדרוש. לכן, החלטתי שאני לא מוותר, לא משנה מה יקרה. או שאצליח, או ש"אהרוג" את עצמי תוך כדי הניסיון לעשות זאת.

פחד הוא גורם מניע מצוין. הפחד שמא אתפס כמפסידן, גרם לי להמשיך הרבה מעבר למה שחשבתי שאהיה מסוגל. הענן האפל והמאיים של הכישלון ריחף מעליי ללא הרף והייתי אחוז אימה שמא ישיג אותי. כשמישהו רודף אחריכם עם רובה, אתם ממשיכים לרוץ – ולא בגלל שאתם כל כך אוהבים את זה.
 

כל רגע בפני עצמו

דבר אחד שלא הפסקתי לעשות היה, להתפלל לאלוקים. "עזור לי", התפללתי שוב ושוב. "זה לא אני. זה אתה שעוזר לי לעבור את המסע הזה".

ואז, כשחשבתי שהכל אבוד... הרכיבה בעלייה הייתה מסתיימת והייתי מצליח לכבוש את הגבעה. זה קרה לי שוב ושוב ושוב וחיזק מאוד את האמונה שלי בקב"ה. אחרת, אינני יכול להסביר מהיכן באו הכוח והסיבולת האדירים האלה. זה בהחלט היה מעל ומעבר לכוחותיי.

חילקתי את הרכיבה לרגעים בודדים – כל רגע בפני עצמו. מעולם לא הבנתי ממש את הרעיון לפיו אלוקים יוצר מחדש את העולם בכל חלקיק שנייה – כיוון שאם לא היה עושה זאת, לא היינו נמצאים כאן. ואז זה הכה בי – אני נוצר מחדש בכל חלקיק שנייה, עם כל סיבוב של הדוושות. חשבתי שאני גמור ועדיין, כל פעם היה לי מספיק כוח לעוד דיווש אחד.

באותו רגע, שמעתי קול (הקול של איציק, לא של אלוקים) שקרא אליי: "פשוט תרכב במעלה הגבעה הזו ואז יש עוד שתי גבעות ואז רק עוד 4 ק"מ עד סוף המסלול".

לא האמנתי למשמע אוזניי! הגעתי עד הנה, החזקתי מעמד, אבל עכשיו הבנתי שהמסלול פשוט ארוך מדי בשביל חובבן שכמותי. הייתי גמור.

הייתי תשוש מבחינה גופנית, מרוקן מכל מוטיבציה נפשית והברך השמאלית הציקה לי. פרקי הידיים, לאחר שהחזיקו אותי במשך שעתיים, החלו להיחלש. צווארי, שרכן קדימה זמן כה רב, נזקק להחלפת תנוחה. נזקקתי נואשות למים והתחלתי להיות עייף מכדי לחשב כיצד אצליח לחצות צמתים כשהרמזור ירוק, מבלי שאצטרך לעצור.

הרגשתי כאילו אני כבול לסד עינויים, באחד המרתפים האפלים מימי הביניים. "זהו הרגע האחרון שלי על האופניים", חשבתי לעצמי.

בקרב רוכבי אופניים מנוסים, ידוע שבסוף המסלול, כשהתשישות משתלטת עליך, אז מתרחשות הטעויות המסוכנות.

אז ויתרתי.

אבל לא הפסקתי לדווש.

זה לא הייתי אני – אני פרשתי מהמרוץ. אלוקים הוא זה שהתערב. השמש עדיין זרחה, הדרך עדיין התנהלה בעלייה, גופי עדיין היה מרוקן ולמרות זאת, הכל הפך להיות קל יותר. אינני יכול להסביר זאת אחרת: משהו אחר מלבדי נתן לי את הדחיפה הקטנה והמדהימה שנזקקתי לה.

רכבתי במעלה אותה גבעה ובמעלה שתי הגבעות האחרות שאיציק דיבר עליהן והוכחתי לעצמי משהו, שכל לימודי הדת שבעולם לא יכלו לעשות: שאם אנו יכולים לזוז הצידה ולאפשר לאלוקים להיכנס לתמונה, אנו מסוגלים להתעלות מעל למגבלות שאנו מציבים לעצמנו.

קו הסיום

רכבנו במעלה הגבעה האחרונה ואז במורד אל קו הסיום. הרכיבה במורד הייתה מתנתו של הקב"ה, על הצלחת הטיפוס במעלה הגבעה. הוא שגורם "למלחמות" במעלה הגבעה, לטובתנו: כדי להגיע להישגים. אולם עלינו לזכור, שאם יש עלייה, בשלב כלשהו בהמשך חייבת להיות גם ירידה. צריך פשוט לחכות לה ולא להתייאש.

במקום לטוס בפזיזות במורד המדרון, הודיתי לאלוקים בקול, עם חיוך על פניי וצחוק שמילא אותי, בשעה שהרוח ציננה את גופי והדם חזר לזרום אל גפיי המאובנות. תחושת ההקלה וההתחדשות של הרכיבה במורד, הצמיחה בתוכי הבנה פנימית, שאלוקים אוהב אותי ומראה לי זאת מעל ומעבר, ברגע זה ממש! הרכיבה במורד הייתה פשוט חלומית.

חצינו את קו הסיום והרגשתי תחושת ניצחון דומה לזו שהרגיש לאנס כשניצח ב"טור דה פרנס". עשיתי עוד סיבוב ניצחון קטן על האופניים ואז השפלתי את מבטי וראיתי את בקבוק ה"גטורייד" הסגור, קשור לאופניים. לניצחון הגופני שלי התלווה גם ניצחון רוחני.

את הימים הבאים ביליתי באמבטיה, ממתין לכאבים שיתפוגגו. איזה אתגר זה היה! אבל לאנס צדק: הוא ניצח לא בגלל האופניים, אלא בגלל ההתעמקות הפנימית והידיעה שבעזרת השילוב הנכון בין ציוד טוב לבין תפילה כנה, אנו יכולים לנצח... את עצמנו.

לכתבה המקורית לחצו כאן