חוצפה קדושהמאת רוחמה קינג פוירמן

קורותיה של שמחה אסתר, שסיפור לכתה, כמו סיפור חייה, השפיע ונגע בחייהם של אנשים רבים.

כשראיתי את המילים, חבריי היקרים בשורת הכותרת של הודעת מייל, התעוררה בי תחושת חרדה. חברתי שֶׁרי, אישה בת 41, אם לארבעה ילדים קטנים ורעייתו של יוני גרשון, שלמד איתי לפני שנים רבות, הודיעה לכולנו שהתגלה אצלה סרטן ריאות בשלב רביעי. הצפי: מספר חודשים. והיא לא מעוניינת בשיחות טלפון בבקשה, רק מיילים.

כמו כל מכריה, גם אני הייתי בהלם. שרי היא האישה הכי חיה, נלהבת, אסרטיבית ובעלת חזון שאני מכירה. היא לא עישנה סיגריה בחיים, היא שוחרת בריאות אמיתית וטבחית גורמה מעולה - כתב העת "בון אפטי" ערך עליה כתבה בנושא היצירות הרב-תרבותיות שלה כשעבדה באו"ם בשנות העשרים לחייה. שרי היא המורה הרוחנית שלי. שניים מילדי למדו בשלב כלשהו בישיבה בשיטת מונטסורי שהיא הקימה וניהלה.

היתה לה 'עזות דקדושה' - אומץ בדברים שקשורים לקדושה. איך אישה צעירה, בעלת תשובה שלא גדלה בבית דתי ושמעולם לא למדה במוסד דתי, מעזה ליצור נתיב חדש בחינוך היהודי? בזכות האומץ, האומץ שבקדושה מעל לכל.

כל מה שהיא עשתה, נעשה מתוך אבחנה דקה ורגש. מי יכול לשכוח את שולחן השבת המדהים שלה, את סדרי ט"ו בשבט המרוממים והערוכים בטוב טעם, את סעודות הפורים בצבעי מלחמת צבעים עליזה, את היצירתיות והתחכום בקשירת מטפחת ראש פשוטה, ואיך שהיא נכנסת לקניות בבזאר ויוצאת כאילו שערכה קניות בבוטיק יוקרתי?

ולאישה הזאת נותרו ששה חודשים לחיות? לא יכול להיות!
 

שרי ובעלה נכנסו מייד לפעולה. הם ארגנו קרן צדקה למגוון סוגי חסד - שבע כלות עניות זכו לעזרה, תינוקות לא רצויים נצלו דרך ארגון אפרת, ועוד מצוות וזכויות רבות משניתן למנות. בעלה, יוני, הקדיש את שיעור התורה שהוא מוסר מידי שבוע לזכות אשתו. בעוד היא עצמה מנצלת את מיומנויותיה כבמאית תיאטרון לשעבר, כדי לנהל ולארגן את כל האנשים שמציעים עזרה – נשים שמוכנות לבשל, מתנדבים להקפצת הילדים לבית הספר, מי שמוכן לעזור בשיעורי בית ושמרטפיות, את קוראות התהילים ואחרים. היא יוצרת בלוג ואתר ומתחילה לספר לחברותיה, באימייל שבועי על ההתמודדות הקשה שלה:

"שני דברים נוראיים גדלו בעמוד השדרה שלי והם אכלו את העצם... הכינו אותי לסריקות CT, לראות איפה עוד הם אוכלים אותי בחיים. סריקה מושלמת של כל גופי, כולל פרטים במוח. התחלתי לרעוד. הייתי קפואה."

הייתי מסתובבת עם שרי ומעסה את כפות רגליה, החלק היחיד בגופה שלא כאב. שרי משתנה. היא מאבדת משהו מגילוי הלב שלה, שהיה מכניס אותה פעמים רבות לצרות, אבל תודה לא-ל שומרת על הכנות. היא סולחת על כעסים שליוו אותה במשך שנים (כל מי ששקוע בעבודה קהילתית חייב לרכוש כמה אויבים). לעורה יש ברק רענן, והיא נראית כמו תלמידת תיכון, ולא השם ירחם, אישה שגוועת מסרטן. למה היא כל כך שמחה? רופאה ידידה מעלה השערה שאלה הסטרואידים.

שרי כותבת:

"אני לא מפחדת למות – לפחות לא היום... אני כל כך רוצה לראות את עצמי כמו שאלוקים רואה אותי. אני רוצה לפגוש את האני הזאת, על כל מה שזה אמור להביא עליי, אני רוצה להגיע לשם. אני מקווה שהזמן אינו אוזל לי."

רואים בבירור שהיא נתונה במסע מסוג כלשהו. היא מתחילה להשתמש בשמה המלא, שמחה אסתר. "שמחה היא כלי הנשק שלי", היא אומרת. הבלוג שלה מושך מעריצים רבים - אנשים מהארץ ומכל רחבי העולם מתעוררים ליצור שינוי בחייהם, ללמוד יותר תורה, לשקם מערכות יחסים, לצחוק יותר. המשפט, "אם שמחה אסתר יכולה לעשות את זה, גם אני יכול/ה", הופך למנטרה. דרך הבלוג הזה היא אוחזת בידינו ומשוחחת עם כולנו. אנשים שונים בקהילה שהיו מסוכסכים ביניהם מתחילים לחייך זה אל זה. אביה מתחייב להתחיל להניח תפילין. היא יוצרת קהילה של טראנספורמציה בבלוג ובחיים האמיתיים.

שמחה אסתר כותבת:
"אני לא רוצה שחיי הקודמים ישובו".

כל זה קצת יותר מידי בשבילי. זה פוגע בתמימות, לפחות שלי, וכששמחה אסתר מספרת לי שלמעשה היא מצפה לימים בהם היא מקבלת טפולים כימותרפיים בביה"ח מדי שבוע, אני מחליטה שאני חייבת ללכת איתה.
 

יום רביעי. אנחנו במכונית עם אלה, עטרה, צביקה טל - צלם סרטים שמצלם עבורה קטעים לסרט הדקומנטרי שלה - ויוני. היא קוראת לקבוצה שלה "צוות שמחה". אחרי בדיקות הדם, שמחה אסתר נפגשת עם האונקולוג שלה, ומתעוררת ביניהם שיחה קורעת לב.

"אתה מאמין בניסים?" שואלת שמחה אסתר, או יותר נכון תובעת לדעת.

האונקולוג משיב: "כן, אני מאמין באפשרות הזאת."

"האם יש סיכויים שאני אחלים?"

בשלב זה האונקולוג מתפתל בחוסר נוחות ומנסה למצוא תשובה. שמחה אסתר מקבלת סיכויים של אחד למיליון. אני רואה כיצד עיניה דומעות, ומסיטה את מבטי לכיוון אחר. מאוחר יותר במונית, אלה מנסה לנחם אותה במעשיה רוחנית מקסימה, אולם שמחה אסתר קוטעת אותה באמצע המשל. אני כבר עייפה מה"אבן נייר ומספרים" הזה. היא נראית כעוסה, דומעת, כל כך שפופה, וכשאני יושבת לצידה, זאת הפעם הראשונה שאני מתחברת עמוקות למסע שלה. כי כשהיא שפופה, היא עושה זאת במלוא ישותה, אולם גם כשהיא מרחפת, היא עושה זאת עם כל כולה.
 

אנחנו עוצרים ונכנסים למרכז גדול של משחקי וידאו – זו שעת בוקר והמקום כולו שלנו. אנחנו קופצים ממשחק למשחק, יורים במחבלים, רוכבים על אופנועי הדמיה ומנסים את משטח ריקוד האורות הנדלקים. משם אנחנו נוסעים למסעדה, ומשם ממהרים שוב לבית החולים כדי לקבל את תוצאות בדיקות הדם. היא מארגנת את סדר היום שלה כך שהטיפול הכימותראפי יהיה לא יותר מכתם קטן על מסך של יום נפלא. ואני מוכרחה להודות שאני נהנית.

במעלית, שמחה אסתר אומרת: "יותר מדי שקט כאן". יוני פונה לחולי סרטן נוספים עמומי מבט ושואל, "רוצים להזמין שיר?" מישהו מציע בהיסוס את "אנחנו נתגבר" ויוני מתחיל בבריטון נמוך, וכשהמעלית עולה כולם שרים יחד.

האנשים האלה, שמחה אסתר ויוני, רוצים לרומם את כולם. אני רוצה להיות במקום בו נמצאת שמחה אסתר. היא מטאור, כוכב שביט, ואני נאחזת בזנבו. וכשהיא שוקעת, אני רוצה להיות שם איתה. אלפי אנשים מרגישים כמוני. אנשים שמעולם לא פגשו אותה, מדברים עליה בתור חברה ומורה רוחנית. בשלב זה יש בערך 30,000 כניסות לבלוג שלה. אם היא מאחרת לשלוח את ההודעה, מייד מתחילים להתעופף מיילים דאוגים מעבר לאוקיינוס.

חמישה חודשים מאז האבחנה, נגמר לשמחה אסתר הכסף לסרט התיעודי שהיא מכינה. ידיד המשפחה, המוזיקאי הידוע חיים דוד, מציע לערוך מופע צדקה, והכסף נאסף. אם כי ברור שבשלב זה, צביקה הצלם מבקש מעט מאוד כסף. גם הוא נלכד בכבלי קסם "המהפך".

שלושה עשר חודשים אחר כך, שמחה אסתר עברה בהרבה את התחזית הרפואית הראשונית. אנחנו משחקות תשע בריבוע במוצ"ש, והיא מצליחה פשוט 'למרוח' את כולנו. היא כל כך מרוכזת לנצל כל רגע לטובה, או להנאה. המחשבה שלה כל כך בהירה, והיא מעולם לא נראתה יפה יותר, עד שכולנו מאמינים שהיא תגבור על הסטטיסטיקה שפשוט לא תחול עליה.

אבל לאחר התקופה הטובה, הכל התמוטט.

כשביקרתי אותה במרכז השיקום, שם היא שהתה כדי ללמוד כיצד ללכת בלי לשבור את עצמותיה, מצאתי אותה נפוחה מתרופות, אולם האישיות שלה עדיין מצליחה לפרוץ החוצה. בבית חולים, בכל פעם שהמטפלים נכנסים לחדר שלה היא גורמת להם לצחוק, או להתפלל. הם אוהבים אותה, למרות שכשאחת המטפלות פונה אליה בגסות יתרה, שמחה אסתר נועצת בה מבט שגורם לה להתכווץ ולהתנצל. אני נהנית לראות כיצד היא מבחינה שמישהו עובר את הגבול, אפילו כשהיא נצמדת לחיים בחוט דק.

אלפי אנשים מתפללים למענה, מתאחדים למענה, לוקחים על עצמם מצוות לרפואתה.

המצב משתנה. הכל מתחיל לנוע במהירות. בשבוע הבא היא לרוב חסרת הכרה, עם תקופות קצרות ונדירות של ערנות מלאה. היא נראית מקסים, פני הירח שלה מאירים. אבל העור שלה מרגיש כמו שעווה גסה, שאני מכירה מהתנדבותי בעבר בחברה קדישא. לבי שבור. אני כבר לא מתפללת לנס אלא לשיחה אחת אחרונה.

מייד אחרי ראש השנה אני מדברת עם איריס, אמהּ המסורה, שלא עזבה את מיטת בִּתה במשך חמישה שבועות. "שמחה אסתר ערה", היא אומרת. "בואי!"

אני ממהרת לבקר את שרי עם בעלי. שרי, שמחוברת בשלב זה לצינורות, מרימה את סנטרה בעדינות ואומרת, "היי". בעלי שר ברכות, "שפכי כמים ליבך", ואני מעסה אותה, בעלי פונה אל אחיה דוד, והם ממשיכים לשיר ביחד. אני אומרת, "אני אוהבת אותך", וכשמגיע הזמן ללכת, אני מכופפת את ראשי כדי להסתיר את הדמעות, כי היא לא אוהבת את זה. והיא אומרת, "גם אני אוהבת אותך."

כששמחה אסתר מועברת להוספיס, האחיות והסייעות מתאספות ופורצות יחד בבכי היסטרי, הן מחבקות זו את זו ובוכות.

המבקרים ממשיכים לזרום, אולם כעת היא בקושי מתעוררת, חוץ מאשר לבנה הגדול, עקיבא בן ה-12. אני רואה אותה כמה ימים אחר כך. היא לגמרי חסרת הכרה, אבל אני מנסה לשיר כדי לעורר אותה לחיים. אני שרה את השיר שלה על עצמה, על מעשיה, על הישגיה. אני רוצה להאמין שהיא שומעת משהו.

יום לפני יום כיפור, צביקה, הצלם, גוחן אליה ואומר לה משהו מצחיק. באופן מדהים היא מתעוררת ומחייכת, ואז משחררת צחוק מתגלגל אופייני. כל מי שבחדר מתקרב במהירות נרגשת, כשהיא מתחילה לצחוק ולהתלוצץ. זמן קצר אחר כך היא שוקעת שוב.

האחיות רוחצות את שמחה אסתר בדממה, רכות זורמת מקצות אצבעותיהן.

היא נפטרת ביום כיפור, עם תחילת תפילת נעילה.

כל גופי כואב כשאני חושבת שהיא לא כאן.

היא מותירה אחריה משפחה מסורה ומדהימה, את המורות שהיא הכשירה ושעליהן היא השפיעה מעצמה, את הציורים והקרמיקה שהיא יצרה, את מתכוני הבריאות שלה, את הסיפורים שהיא כתבה, את האנשים שהיא אהבה ושאהבו אותה בחזרה, את תלמידי בית הספר שהיא הקימה, את הקהילה שהיא יצרה. ובאשר לתפילות שהיא עזרה לכולנו לומר, אותן היא לקחה איתה.

למאמר המקורי לחצו כאן