בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאשיעור שביעי – אסור או מותר?

למעבר לשיעור השישי - הלבושים - לחצו כאן

יהדות – מסורת או דת - הקדמה
בשבוע שעבר הייתה לי פגישה עם אשת שיווק שרצתה לעזור לנו בקידום של אסנט. היא הגיעה לאסנט בפעם הראשונה, ולא כל כך הצליחה להבין מה זה המקום הזה.. מה אנחנו מוכרים ומי הקהל יעד שלנו. הסברתי לה שאנחנו מפיצים את האור של פנימיות התורה, תורת הסוד וכל מי שמעוניין לטעום מוזמן להגיע. זה עדיין לא התיישב לה כל כך והיא שאלה אותי האם אני רואה את היהדות כדת או כמסורת?
שאלתי אותה למה היא מתכוונת, מה ההבדל בין מסורת ודת. אז היא ענתה שמסורת זה כל מיני מנהגים שנשתמרו עם השנים ודת זה הממסד שרוצה שנעשה את המצוות.
עניתי לה שזה לא זה ולא זה. לא זאת היהדות, לא זאת ההשקפה שלנו.
"אז מה כן?", היא שאלה.
אמרתי לה שיש את בורא עולם ויש אותנו, והוא נתן לנו דרך להתחבר אליו, להתעלות מהעולם הגשמי, לצאת מה"מיצרים" (יציאת מצרים) היומיומיים ולהתחבר לאחד, לאמת. הדרך הזו נחלקת ל-613 ערוצים, ואנחנו משתדלים לקיים כמה שיותר מהם. כדי שנוכל באמת להתחבר אליהם כראוי ולהבין מה אנחנו עושים בכל אחד מהם, לכן אנחנו גם לומדים ומלמדים את רובד הסוד שבו מבוארים העניינים הנ"ל.

ערכים
בשיעור הקודם הצענו אבחנה מאוד מעניינת בין טוב לרע.
בדרך כלל האבחנה שלנו על טוב ורע היא לפי העיניים האנושיות שלנו, בהתאם לחינוך שקיבלנו, בהתאם לערכים של ההורים שלנו או של החברה בה אנו גרים, לפעמים בהתאם לאופי שלנו וראיית העולם שלנו, ובכל אופן הכל לפי נקודת מבט סובייקטיבית שלנו או של אחרים.
יתכן (וכנראה) שאם היינו נולדים בארץ אחרת עם מנטאליות אחרת גם הערכים שלנו היו אחרים.

הסתכלות אובייקטיבית
בשיעור הקודם התחלנו להעלות רעיון לפיו ההסתכלות על העולם לא תהיה סובייקטיבית, כפי שאנו רואים זאת, אלא אובייקטיבית, כפי שבורא עולם רואה זאת, היום נפתח קצת את הרעיון.
אז איך אנחנו נראים מלמעלה?
כשהקב"ה בורא את העולם הוא מכניס בכל נברא אנרגיה, אור אלוקי, כאשר האור הזה הוא מה שנותן כוח וחיות לאותו נברא. הנבראים אינם שווים ביניהם ובכל נברא יש אור בכמות ובאיכות אחרים, ישנם כאלה שהאור מאיר בהם ומורגש בהם, וישנם כאלה שהאור נמצא בהסתר גדול, בהעלם כל כך חזק כך שהם לא מרגישים שיש שם אור בפנים ועד כדי כך שאפשר לבוא ולטעון שאין בכלל אור בעולם, אלא הכל "טבעי", אין יד מכוונת, והעולם בכלל לא נברא אלא תמיד היה קיים.

שני עוברים
מסופר על שני עוברים בבטן אימם שהתווכחו בינהם, האם יש עולם אחרי הלידה או לא? העובר המאמין ניסה לשכנע את אחיו שעוד מעט נצא לאור ונראה דשא והרים ושמש ומים, והעובר השני טען שהוא פשוט עבר שטיפת מח... העובר המאמין לא התייאש וניסה להפיח קצת אמונה באחיו ואמר לו שבקרוב נצא ונראה את אמא שלנו. אחיו שאל בפליאה, "מה אתה מאמין גם באמא? איך אתה יודע שהיא קיימת?"

קדושה וקליפה
המצב הזה של הסתר והעלם על החיות האלוקית שבכל נברא נקרא בקבלה – קליפה. כשם שבפרי יש את הפרי עצמו ויש את הקליפה שמסתירה אותו, כך בעולם יש את האור האלוקי ויש את הגשמיות שמסתירה אותו.

עכשיו השאלה היא: עד כמה ההסתר חזק והאם הוא ניתן לשינוי?

בדברים של קדושה (מצוות) אין הסתר, זהו רצונו הישיר של בורא עולם, החפצים בהם עושים את המצווה מקבלים את חיותם באופן ישיר מהקב"ה, כמו כן החיות שלנו בזמן מעשה מצווה מגיעה ישירות מהקב"ה, ולכן כאשר עוסקים במצווה (כפי שהסברנו בהרחבה בשיעור הרביעי) נוצר קשר ישיר עם הבורא. (אמנם אנחנו לא מרגישים את זה באופן ישיר כי בסופו של דבר העולם שלנו הוא עולם של הסתר, אך בפועל זה ככה וככל שאנחנו מזדככים יותר אפשר קצת להרגיש..).
לעומת זאת, חפצים של עבירות, כגון מאכלים לא כשרים מהחי או מהצומח, וכן מעשים האסורים לפי התורה (מצוות לא תעשה), מקבלים את חיותם דרך הקליפה, הקליפה מסתירה את החיות הפנימית באופן מוחלט,ולכן אין לנו אפשרות להתחבר לבורא על ידי עבירה, וכפי שהסברנו בשיעור הקודם, עבירה מנתקת את החיבור שלנו לקב"ה.

מה עם כל מה שבאמצע?

מה קורה במצב שאינו מוגדר כמצווה אך גם אינו מוגדר כעבירה, כאשר הולכים לעבוד, להתפרנס, ללמוד, לטייל, סתם להעביר את הזמן, חיים רגילים. הרי רוב הזמן אנחנו לא עוסקים ישירות במצווה אך גם לא עושים עבירה, מה קורה אז?

ארבע סוגי קליפות
לשם כך צריך להרחיב קצת את הביאור על הקליפות.
מהפסוק בספר יחזקאל "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב" אנו לומדים כי יש ארבע סוגים של קליפות.
"רוח סערה", "ענן גדול", "אש מתלקחת" ו"נוגה".
את ארבעת הקליפות האלו אנחנו מחלקים לשתי קבוצות עיקריות, הקבוצה התחתונה (רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת) נקראת שלוש הקליפות הטמאות. שלוש קליפות הטמאות נותנים חיות לכל הדברים האסורים.
אך ישנה עוד קליפה אחת ושמה "קליפת נוגה", קליפה זו נותנת חיות לכל הדברים המותרים. כל מה שלא אסור אך גם אינו מצווה.

ועכשיו הבחירה היא בידינו.

כאשר מתעסקים עם ענייני היתר באופן הנכון, לשם שמיים, היינו למצוא את הטוב שבו, למצוא איך הוא תורם לי לעבודת השם, לנצל אותו לדברים של קדושה (למשל לאכול כדי שיהיה לי כוח להתפלל, להשתמש באינטרנט ללימוד תורה וכד') אז מוציאים את אותו דבר מהקליפה ומעלים אותו לקדושה.

אך כאשר משתמשים בענייני ההיתר רק לצורך הנאה אישית, אפילו לצורך דברים חיוניים, בריאות וכד', אך ללא שום כוונה להשתמש בדבר לקדושה, אז לא רק שלא מעלים את אותו עניין לקדושה, אלא שמורידים אותו למטה ויורדים יחד איתו. כלומר, לא רק שאותו חפץ מותר שהתעסקתי איתו שלא לשם שמיים יורד לקליפות, אלא גם הנפש שלי באותו רגע יורדת לקליפות, במקום להיות מרכבה לבורא, היא מתנתקת ממנו ומתחברת לצד השני.

ערך – עשה רצונך כרצונו
לפי כל הנ"ל אפשר להבין מה ההבדל בין ערכים סובייקטיביים, לערכים אובייקטיבים.
יש איך שאני מסתכל על העולם ויש איך שהקב"ה מסתכל על העולם. יכול להיות שדברים מסוימים נראים לי מאוד נכונים, מאוד יפים, אך מנקודת המבט של הקב"ה אותם דברים מקבלים חיותם מהקליפה ולכן אין בהם טוב כלל (אין הכוונה שאין בהם שום טוב, אלא הכוונה היא שהטוב, הניצוץ האלוקי שבתוכם הוא בהסתר כל כך גדול וכפי שנסביר בהמשך הוא "אסור", אסור מלשון קשור, ולכן אין לנו אפשרות "לשחרר" אותו משם).

לעומת זאת יש דברים שאולי לי נראים לא נכונים, אך בפועל הם מקבלים מהבורא חיות באופן ישיר, ללא הסתר ולכן הם הם הטוב אליו צריך לשאוף.

היהדות, התורה, הקבלה, מקנים לנו כלים מתאימים לזהות מה מקבל חיותו מהקדושה ומה מקבל חיותו מהקליפה וכך לדעת כיצד יש לנהוג עם ענייני העולם השונים. לא לפי העיניים הסובייקטיביות שלנו, אלא לפי ה"עיניים" של בורא עולם.

שתי דרכים להבין את מה שהסברנו
אפשר להסתכל באור שלילי ולומר אז מה, מעכשיו אין יותר חופש, אי אפשר לעשות דברים סתם לעצמי, סתם בשביל הכיף, צריך כל היום להיות במצווה?
אבל אפשר להסתכל באור חיובי, הקב"ה נמצא בכל מקום, הוא איתנו כל הזמן, הוא לא עוזב אותנו לרגע. כל פעולה שלנו במהלך היום צריכה ויכולה להיות קשורה אליו. בדברים של קדושה (מצוות) הקשר הוא ישיר, בדברים של קליפת נוגה (דברי היתר) הקשר הוא בתנאי שנעשה את זה "לשם שמיים", ובדברי של שלוש קליפות הטמאות (דברי איסור) הקשר הוא רק בתנאי שנימנע, שלא נתעסק עם אותם דברים.

דוגמאות להמחשה
אוכל כשר הוא מקליפת נוגה, ולכן כאשר אני אוכל אותו "לשם שמיים", היינו שאני מתכוון להשתמש בכח שהגוף יקבל מהאכילה לעבודת השם, אז אותו מאכל "עולה לקדושה", אך אם אני אוכל אותו להנאה האישית שלי, בלי כל כוונה להשתמש בו לקדושה, אז אני יורד איתו לקליפה.
וכך לגבי כל ענייני החולין שלנו, בין אם זה עבודה, פרנסה, יחסים בינאישיים, חינוך הילדים וכד', תמיד השאלה היא מה המטרה שלי באותה פעולה, האם זו מטרה שנובעת מהאגו, מהרצון האישי שלי, או שמא זו מטרה שנובעת מביטול, מהרצון להתקרב לבורא?

איך מתקנים את המקולקל
איך אפשר לתקן את המקולקל, אם אכן התעסקתי בענייני חולין (קליפת נוגה), רק מתוך ישות, איך אוכל לתקן זאת, האם אותו מעשה יישאר לעד בתוך הקליפות?
התשובה היא שלא, כאשר אני מתחרט על הדבר ומחליט לא לעשותו שוב (תשובה) אז גם אני וגם המעשים שלי יוצאים מהקליפה.
מה קורה אם ניסיתי להוציא ניצוץ מדבר איסור (שלוש קליפות הטמאות), למשל אם ניסיתי להעלות בשר לא כשר לקדושה, היינו אכלתי אותו, ברכתי עליו, כיוונתי שאשתמש בכוח האכילה לתפילה ולימוד תורה, ואפילו עשיתי את זה בפועל, מה קורה עכשיו, האם יש לזה תקנה או לא?
על פי דרך הטבע אין לכך תקנה. כיוון שהחיות הייתה בשלוש קליפות הטמאות, לא הייתה לי שום אפשרות להוציא משם את הניצוץ האלוקי, לא יעזרו כל הכוונות שבעולם. אגב, יתכן כי הניצוץ באותו דבר איסור הוא אפילו גדול יותר מהניצוץ בדבר ההיתר, אך הוא אסור שם, אסור מלשון קשור, הוא קשור כל כך חזק ואין אפשרות לשחרר אותו משם, לעומת זאת בדבר ההיתר הניצוץ "מותר" (ההיפך מקשור) ולכן אפשר להעלות לקדושה בכוונה המתאימה ואפילו אם לא התכוונתי כראוי אפשר לתקן.

אז מה עושים?
כל זה הוא בדרך הטבע, אבל יהודי הוא למעלה מהטבע ויש לנו אפשרות לתקן אפילו מעשים של שלוש קליפות הטמאות.
איך?
תשובה מאהבה. כאשר מתחרטים על אותו מעשה, חרטה אמיתית מעומק הלב, לא מחשבה חולפת, אלא מתוך התבוננות פנימית עמוקה, מתוך הבנה רצינית של חומרת המעשה, ורצון אמיתי להשתפר ולהשתנות, אז מגיעים למצב שבו הזדונות (המעשים השליליים שעשינו) מתהפכים לזכויות.
ועל זה נאמר שבעלי תשובה נמצאים במקום גבוה מהצדיקים, כיוון שהצדיקים לא יכולים להעלות ניצוצות מהקליפות הטמאות (בפשטות כי הם לא מתעסקים איתם בכלל), ולעומתם "בעלי תשובה" יכולים להוציא את הניצוצות אפילו מהקליפות הטמאות.

איך יתכן שמעשה שלילי הופך לחיובי?
כיצד יתכן שעבירה הופכת לזכות, התשובה היא פשוטה, העבירה היא הביאה את אותו אדם לחזור בתשובה.
אם הוא לא היה עובר עבירה, הוא לא היה מרגיש רחוק מהקב"ה, ולא היה לו בכלל על מה להצטער, דווקא העובדה שעבר עבירה, היא זו שגרמה לו להצטער מעומק הלב, ולכן עכשיו יש לו רצון הרבה יותר חזק להתקרב לבורא.

כמובן שאין כאן היתר להתחיל לעשות עבירות כדי להעלות את הניצוצות לקדושה, שהרי כל הסיבה שהם עולים לקדושה הוא מצד החרטה העמוקה והאמיתית, וברור שמי שעושה עבירה בכוונה לא תהיה לו אחר כך חרטה אמיתית, ולכן נאמר "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה", היינו שאי אפשר לתכנן מראש לחזור בתשובה על עבירות שנעבור.
לאידך, אם כבר עברנו עבירה, אז עכשיו על ידי תשובה מעומק הלב נוכל באמת להוציא את הניצוץ מאותו דבר איסור, ולהפוך את הזדון לזכות.
אם להשתמש במושגים של היום, אז לפי ההסתכלות הזו אנחנו בעצם "ממנפים" את העבירות שלנו. במקום לתת להם להפיל אותנו ולגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו, אנחנו משתמשים בהם כדי לעורר את הכוחות הכי פנימיים והכי עמוקים שבנו כדי לחזור אל הקב"ה בכל הכח, ובכך להפוך את הזדונות לזכויות.

סיפור
לאחד מבתי חב"ד בעולם הגיע בחורה צעירה במוצאי יום כיפור וסיפרה שהיא באה להיות ביום כיפור בבית חב"ד כיוון שאף על פי שהיא בחורה חילונית, מעולם לא פספסה צום ביום כיפור וזוהי מצווה שמאוד מאוד חשובה לה. השליח באותו בית חב"ד לא ידע איך להודיע לה שהשנה היא איחרה את המועד, אך בלית ברירה סיפר לה כי יום כיפור כבר נגמר, והשנה היא כבר לא צריכה לצום.
אותה בחורה נכנסה לצער עצום והצטערה עד עמקי נשמתה על כך שטעתה ולא הגיע בזמן לצום. היא הצטערה על כך הרבה יותר ממה שהצטערה אי פעם בכל ימי הכיפור בהם צמה על המעשים שעשתה במשך השנה.
דווקא מתוך הצער העצום הזה, היא החליטה שהיא רוצה לתקן ולהתקרב עוד יותר לקב"ה, ובאמת בעקבות אותו יום כיפור (שפספסה) היא חזרה בתשובה שלימה.

לסיכום
ההבנה שבורא עולם נמצא איתנו כל הזמן בכל מקום, היא הבנה שצריכה להכניס שמחה לחיינו. אנחנו לא לבד, הוא מלווה אותנו ודואג לנו כל הזמן, הוא אוהב אותנו אהבה אינסופית.
הוא קבע כאן מערכת שעובדת עם כללים מסוימים ורוצה שאנחנו ננהג לפי אותם כללים. כשלומדים רק את החלק הגלוי שבתורה יודעים רק מה אסור ומה מותר, אך לא מבינים למה.
בחלק הסוד שבתורה ובפרט בספר התניא אפשר להתחיל להבין מה קורה "מאחורי הקלעים" של העולם, למה יש דברים אסורים ומותרים, מה התוצאה של עשיית איסור או של עשיית מצווה. היום למדנו קצת על ההבדל בין קליפה וקדושה כדי להתחיל לקבל את המושגים של איך הקב"ה מסתכל על העולם, ולנסות להתאים את עצמנו לאותה הסתכלות.

למעבר לשיעור השמיני - המאבק - לחצו כאן

באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה