בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאשיעור שישי – מבנה הנפש – הצד האחר

למעבר לשיעור החמישי - סוד הצמצום - לחצו כאן

זה לעומת זה
בשיעורים הראשונים דיברנו בעיקר על הנפש האלוקית. דיברנו על המהות שלה (קשורה בקשר עצמי לבורא), על הכוחות שלה (מבנה הנפש ועשר הספירות), על הלבושים שלה (מחשבה דיבור ומעשה של תורה ומצוות) ועל איך מתבצע בפועל החיבור שלה לקדושה.

הפעם נתקדם הלאה ונעבור לדבר על הנפש הבהמית. גם כאן נדבר על המהות שלה, על הכוחות שלה, וגם על הלבושים שלה.

הנפש הבהמית - המהות
עוד לפני הכוחות של הנפש הבהמית ולפני הלבושים, עצם זה שהיא קיימת כבר מהווה בעיה. כלומר עוד לפני שהכוחות שלה והלבושים שלה משרתים את הצד ההפוך מהקדושה, עצם זה שהיא קיימת ומרגישה את עצמה נפרדת מהבורא כבר שם מתחילה הבעיה.

במילים פשוטות, העובדה שאדם רואה את עצמו כמרכז העולם, שהוא תופס את עצמו כהכי חשוב, שהוא מרגיש יותר נעלה, יותר מוצלח מאחרים, זהו שורש הבעיה. זה שורש הבעיה של המידות הרעות, וזהו גם שורש הבעיה של פירוד מהקב"ה.

סיפור
מסופר על יהודי בזמן הבעש"ט (בעל שם טוב) שהיה תלמיד חכם, למד הרבה תורה והשקיע את חייו בעבדות השם. יום אחד שמע על כך שיש יהודי בשם הבעל שם טוב שמספרים עליו שהוא צדיק שעושה מופתים. אותו יהודי החליט שהוא רוצה לבוא לפגוש אותו ולבדוק האם זה באמת כך. לפני שהגיע לבעל שם טוב חשב לעצמו כיצד ידע אם הוא אכן צדיק או לא. ידע בתורה אפשר לבחון על ידי שאלות תורניות, אך כיצד ידע אם אכן יש לו רוח הקודש. הוא החליט בינו לבין עצמו שאם הבעל שם טוב "יריח" אותו שהוא יהודי שלומד הרבה תורה ואכן משקיע את חייו בעבודת השם, ויכבד אותו בהתאם אז הוא אכן צדיק ואם לא, אז לא.

כשהגיע לבעל שם טוב דפק על הדלת.

הבעל שם טוב ענה: "מי זה?"

אותו יהודי ענה: "אני".

ענה לו הבעל שם טוב בפסוק: "היסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום השם", הפירוש הפשוט בפסוק הוא שהקב"ה אומר לנו שאי אפשר להסתתר מאיתו, הוא אומר זאת בתמיהה, אתם חושבים שמישהו יכול להסתתר ממני ואני לא אראה אותו?! אבל הפירוש שמתאים עכשיו הוא שונה, אפשר להזיז את הפסיק בפסוק ולקרוא אותו אחרת. "היסתר איש במסרים ואני, לא אראנו נאום השם", לא בתמיהה אלא כקביעה, מי שמסתתר ויש לו "אני" עליו הקב"ה אומר - לא אראנו.

כלומר, כאשר אדם עושה את ה"אני" שלו את ה"אגו" שלו לעיקר, אז גם אם הוא עסוק בתפילה ותורה, גם אם הוא חי חיים "דתיים", עדיין הוא לא בקדושה, הוא עובד את עצמו ולא את הבורא, ולכן קוראים את הפסוק בצורה שאם יש "אני" אז "לא אראנו" הקב"ה כביכול "לא רואה" אותו.

אותו יהודי קלט כי אכן לבעל שם טוב יש חוש ריח, ואכן "קלט" אותו עוד יותר טוב ממה שהוא קלט את עצמו. הוא החליט להישאר בחצר הבעל שם טוב, להתבטל אליו ולהיות חסיד שלו. כאשר נכנס אליו שוב כעבור שנה, אמר לו הבעש"ט שעכשיו אפשר לקרוא את הפסוק אחרת והזיז שוב את הפסיק "היסתר איש במסתרים ואני לא, אראנו נאום השם" כאשר אדם נמצא במצב של "אני לא" אז הקב"ה רואה אותו.

כדי לתת לקדושה להיכנס אלינו זה מצריך מאיתנו עבודה, עבודה קשה - לוותר על הרצונות האישיים שלנו, ולהתבטל לרצון השם.

הסדר בעולם הקדושה הוא "בזיעת אפיך תאכל לחם", צריך להתאמץ ולהתייגע כדי "להרוויח", אין מתנות חינם. אדרבה דבר שמגיע אלינו בקלות אנחנו לא מאמינים לו, כפי שאומר הפתגם "לא יגעת ומצאת - אל תאמין" רק אם "יגעת ומצאת - תאמין".

חזרה לנפש הבהמית
כתוצאה מכך (מכך שהיא מרגישה עצמה נפרדת), גם המידות שלה מקולקלות. את המידות אנחנו מסווגים לארבע קבוצות בהתאם לארבעת היסודות.

יסוד האש מביא לכעס וגאווה, כשם שהאש עולה מעלה מעלה כך גם אדם הנתון בכעס, וכן גם בגאווה. גאווה היא תנועה שאדם מגביה את עצמו. כעס וגאווה גם קשורים זה בזה כיוון שהגאווה מביאה לידי כעס. כאשר אדם מרגיש מעל כולם (גאווה) אז כתוצאה מכך הוא כועס הרבה, כי הוא מרגיש שכל דבר שעושים זה נגדו.

יסוד המים מביא לתענוגות, כיון שהמים מצמיחים את התענוגות (מאכלים וכו').

יסוד הרוח הוא הגורם לליצנות, הוללות, התפארות ודברים בטלים. כולן נובעות מיסוד הרוח, כולן מצב שאדם "עושה רוח", סתם עושה ליצנות, סתם מתפאר וכו'.

מיסוד העפר מגיעים תכונת העצלות והעצבות. העפר הוא היסוד הכבד מכולם, המושך אותנו מטה מטה. וכך מגיעות המידות של עצלות, משיכה למטה בצד הפיזי, והמידה של עצבות, משיכה למטה בצד הרוחני.

שתי המידות אגב קשורות אחת בשניה, וכל אחת מהן גוררת את חברתה. מי שעייף ועצל מגיע לעצבות, ולפעמים גם להיפך, מי שעצוב יהיה עייף ועצל.

מידות טובות
אנחנו לא כאלה רעים... יש לנו בנפש גם מידות טובות, בכל אחד מאיתנו טבועות תכונות של רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים (עזרה לזולת).

מבנה הנפש הבהמית

כוחות
זה לעומת זה ברא אלוקים, היינו שכל מה שקיים בצד הקדושה קיים גם בצד השני, ולכן כמו שבנפש האלוקית הסברנו תחילה על המהות שלה ואחר כך עברנו לכוחות שלה, כך גם כאן, לאחר שדיברנו על המהות, נסביר קצת על הכוחות.

גם לנפש הבהמית עשר כוחות, המחולקים לשניים, כוחות שכליים וכוחות רגשיים.

הכוחות השכליים כוללים, חכמה בינה ודעת, והכוחות הרגשיים כוללים, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

אלא, שבנפש הבהמית הכוחות מכוונים לכיוון אחר..
למשל החכמה של הקדושה עניינה ביטול, לעומת זאת החכמה של הקליפה מביאה אדם ליישות. כלומר, כשאדם שלומד בקדושה ככל שידע יותר יהיה בטל יותר לקב"ה (יבין יותר כמה הוא קטן לעומת הקב"ה ויהיה מוכן יותר לוותר על דעותיו ורצונותיו בשביל "דעותיו ורצונותיו" של השם), לעומת זאת כשאדם לומד בקליפה (קליפה הינה השם שניתן לכל מה שמסתיר על הקדושה, כקליפת הפרי המסתירה על הפרי, על כך נרחיב בשיעור הבא) ככל שילמד יותר ירגיש יותר את מעלתו, ויבוא לידי גאווה.

כך גם לגבי כח החסד, בקדושה כח החסד מתבטא באהבה להשם, לעומת זאת בקליפה כח החסד מתבטא באהבה לתענוגים גשמיים, וכן הלאה לגבי שאר הכוחות (גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות).

ההבדל הגדול בין מבנה הנפש האלוקית למבנה הנפש הבהמית הוא שבנפש האלוקית השכל מוליד את הרגשות ומכוון אותם. בטבע הנפש האלוקית הוא שהשכל שולט בלב. בנפש הבהמית המצב שונה, בנפש הבהמית הרגש יותר חזק מהשכל. הרגש משתמש בשכל להצדיק את התאוות שלו. והתאוות הן בהתאם לרמת השכל.

ילד קטן שעדיין מוחו קטן מתאווה לדברים קטנים, לסוכריות, ממתקים וכד', כאשר הוא גדל וגם השכל מתפתח אז אותה מידת תאווה מחפשת דברים גדולים יותר כסף, כבוד וכד'. וכן הלאה, בגיל צעיר שואפים לאופנוע צעצוע וכשגדלים שואפים לאופנוע אמיתי.... המידה נשארת אותה מידה, השינוי בשאיפה נובע מכך שהשכל התפתח.

לבושים
גם כאן יש הקבלה ללבושי הנפש האלוקית, גם כאן מדובר במחשבה, דיבור ומעשה. בנפש האלוקית המחשבה דיבור ומעשה הם של תורה ומצוות, אבל בנפש הבהמית מדובר בלבושים אחרים.

כשם שבנפש האלוקית דווקא על ידי התלבשות כוחות הנפש בלבושים, במחשבה, בדיבור ובמעשה מתאחדת הנשמה עם הבורא, כך גם בנפש הבהמית. דווקא כאשר הכוחות שלה מתלבשים במחשבה, דיבור ומעשה, היינו שהמידה של כעס או גאווה מתלבשת במחשבות, בדיבורים ובמעשים, או שאחת התאוות מתבטאת בדיבורים ובמעשים אז מתחברת הנפש הבהמית עם הכוחות של הצד האחר.

הצד האחר
נהוג לחשוב כי בזמן שכוחות הנפש האלוקית מתלבשים במחשבה דיבור ומעשה של תורה ומצוות אנו מתחברים לבורא, בזמן שהמידות של הנפש הבהמית מתלבשים במחשבה דיבור ומעשה של דברים אסורים אנחנו מתנתקים מהבורא ומתחברים לצד האחר (לכן ביצוע של איסור נקרא עבירה, כיוון שאנחנו מעבירים את הכוחות מצד הקדושה לצד האחר), וכאשר אנחנו לא עסוקים במצווה מצד אחד, אך גם לא עוברים עבירה מצד שני אז אנחנו בתחום נייטראלי, לא מתחברים לבורא ולא מתחברים לצד האחר.

בקבלה ובחסידות זה מוסבר אחרת - ישנן רק שתי אפשרויות. או שאנו מתחברים לקדושה או לצד ההפוך לקדושה, אין אמצע.

כאשר עושים את רצון השם מתחברים לקדושה וכאשר עושים כל דבר אחר מתחברים לקליפה.

קדושה וקליפה
קדושה היא השראת שכינתו של הקב"ה. הקב"ה שורה רק על מה שמתבטל אליו. היינו על מי שמסוגל לוותר על רצונו ולקיים את רצון השם במקום. (בדרך צחות אפשר לומר כי המילה "ביטול" מורכבת משתי מילים באנגלית – בי (be) טול (tool) היה כלי. אם רוצים להיות כלי לקדושה צריך להיות בביטול, צריך לוותר על הרצונות שלנו כדי שישרה עלינו רצון השם).

במקום של יישות אין גילוי של הקדושה, היישות "דוחקת" את הקדושה. צריך מאוד להיזהר מביטול לא אמיתי ומענווה שקרית.

מסופר על בית כנסת שהגיע אליו איש חשוב וביקש מהגבאי להכריז כי עכשיו יתנו עליה לתורה לאיש העניו ביותר בבית כנסת. שורה שלימה של אנשים קמה... כלומר כל אחד מהם היה בטוח שהוא העניו מכולם, אין זו ענווה אמיתית. ענו אמיתי לא חושב שהוא יותר מכולם, גם לא בענווה..

סיפור נוסף
מסופר על בחור שלמד בישיבה והגיע לשלב השידוכים. בהיותו בחור טוב, ממשפחה טובה ואמידה וגם תלמיד חכם, הרגיש כי השידוכים שמציעים לו הם לא "ברמה שלו", ראש הישיבה שראה שמדובר בגאווה שלא במקומה שלח אותו ללמוד במקום אחר ולהתמקד בלימוד "שער הענווה" כדי "שיוריד פרופיל".
כאשר חזר, כעבור שנה, הציעו לו שוב את השידוך האחרון שהציעו לו לפני שנסע. אותו בחור פנה לשדכן ואמר לו: "קודם הייתי בחור טוב ממשפחה טובה ואמידה וגם תלמיד חכם וסירבתי לשידוך, עכשיו כשיש לי את כל המעלות הקודמות ובנוסף לכך אני גם עניו, נראה לך שאני מעוניין בשידוך הזה?"

לכן כל עוד שאנחנו בביטול אנחנו בצד הקדושה וברגע שהיישות משתלטת אנחנו עוברים לצד השני ואין הקב"ה שורה עלינו.

עוד סיפור קטן
מסופר על בחור שהגיע לישיבה שבה כל יום חמישי היו יושבים התלמידים ביחד ומדברים ביניהם, במסגרת זו מדי פעם היה עולה אחד מהם ומספר כמה הוא הכי פחות מכולם (להראות את קטנותו וביטולו), הבחור החדש שהגיע הצטרף אליהם וכבר בשבוע הראשון נעמד מול כולם ואמר כמה שהוא הכי פחות מכולם וכו', הסתכלו עליו שניים מהוותיקים ודיברו ביניהם, תראה את זה, רק הגיע וכבר חושב שהוא הכי פחות...

שוב הנקודה היא שאין אנו מדברים על ביטול וענווה מזויפים, בהם האדם טוען כלפי כולם כי הוא פחות מכולם, אך בתוך עצמו מרגיש ובטוח כי הוא בעצם מעל כולם.

כיצד יתכן שהקב"ה בורא נברא שמתנגד אליו, שלא מתבטל אליו? אם הקב"ה נמצא בכל מקום אז איך יש נבראים שלא עושים את רצונו, ואף עושים ההיפך, למה הקב"ה נותן חיות למי שמורד בו?

שכינתא בגלותא - סוד גלות השכינה
נכון שהקב"ה נמצא בכל מקום. אמת כי הוא זה שמחייה כל בריאה. אבל אין זה בגילוי, זה בהעלם. החיות נמצאת כל כך עמוק בפנים ועטופה בכל כך הרבה קליפות עד כדי כך שאינה נראית כלפי חוץ (כמסתכלים על הבריאה ובפרט על נבראים הפועלים נגד רצון השם לא רואים שהשם מחייה אותם), ואפילו לא כלפי פנים (גם כלפי עצמנו, אנחנו לא מרגישים שכרגע הקב"ה מחיה אותנו, ולולא היה מחייה אותנו לא היינו קיימים).

בזוהר מוסבר, כי הנבראים הבטלים לבורא מקבלים ממנו את החיות (האנרגיה) באופן ישיר, כמו אדם שנותן מתנה לחברו ומביא לו אותה מכל הלב פנים אל פנים, לעומת זאת הנבראים שמתנגדים ומורדים בו גם מקבלים ממנו חיות, אלא שמקבלים אותה "כלאחר יד", כמו שנותנים מתנה ללא רצון וחשק וזורקים אותה מעבר לכתף (או במשל עדכני כמו שמשלמים קנס למשטרה ביום האחרון ונותנים את הכסף לפקיד בתוספת "ברכה"), וכך הנבראים שאינם בביטול גם מקבלים חיות מהבורא אך לא באופן ישיר, ולכן אין היא בגילוי, אלא בהעלם והסתר.

ולכן העולם בו אנו חיים נקרא עולם הקליפות (ההסתר) וסטרא אחרא (הצד האחר), עולם שבו הרשעים שולטים.

כלומר, הסיבה שהרשעים שולטים בעולם שלנו היא, שבעולם שלנו הבורא נסתר ולא נרגש, ולכן אנחנו יכולים להרגיש כאילו שהוא לא קיים בכלל, וכתוצאה מכך אנשים מרגישים ש"אין דין ואין דיין" וממילא מותר לי לדאוג לאינטרסים האישיים שלי על חשבון אחרים. זה יכול להתבצע בעדינות שאני מעדיף את טובתי האישית על פני טובת האחרים בלי לפגוע בהם, וזה גם יכול להיות בצורה גסה יותר עד כדי כך שאדם מוכן לפגוע באחרים בשביל טובתו האישית.

הקב"ה יצר מערכת כזו בה העולם נראה עצמאי על מנת שלנו תהיה את זכות הבחירה. אם היינו רואים אותו בגלוי, אז בוודאי שכולנו היינו מתבטלים אליו ועושים רצונו (וכך אכן יהיה בגאולה), אך אז לא היה כאן את כל ה"משחק" של בחירה חופשית. לכן המערכת בנויה בצורה כזו שלא נרגיש את הבורא, ואפילו נוכל לבחור לעשות היפך רצונו.

לסיכום, אחרי שלמדנו על הנפש האלוקית, התחלנו היום ללמוד על הנפש הבהמית, הסברנו קצת על המהות שלה (היישות, והחשיבות בביטול), על הכוחות שלה (השכל והרגש) ועל הלבושים שלה (מעשים אינם לפי רצון השם).

בפעם הבאה נברר איפה עובר הגבול בין תחום הקדושה ותחום הקליפה.

למעבר לשיעור השביעי - אסור או מותר? - לחצו כאן

באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה