בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאשיעור חמישי – מבנה הנפש – סוד הצמצום

למעבר לשיעור הרביעי - הלבושים - לחצו כאן

בפרק הקודם הסברנו שהרגשות מתלבשים במעשה הגשמי ועל ידי זה מתקשרים לבורא עולם. הסברנו כי אף על פי שמבחינת מבנה הנפש - הכוחות (שכל ורגש) הם נעלים יותר מהלבושים (מחשבה, דיבור ומעשה), בכל זאת, מצד ההתקשרות לבורא דווקא הלבושים יותר נעלים, הרבה יותר נעלים.

הבורא ותורתו
נקודת ההסבר הייתה שכיוון שהתורה היא אחת עם הבורא, והלבושים מאחדים את הנפש שלנו עם התורה, לעומת הכוחות בנשמה שאפילו אם יהיו בשיאם (נרגיש אהבת השם במלוא העוצמה) עדיין לא יגיעו לאותה רמת חיבור כמו הלבושים, ולכן אומרים כי "לא המדרש עיקר אלא המעשה". אפילו אם נכוון את כל הכוונות הכי חזקות וכל הרגשות הכי מרגשים, לא נגיע לאותה רמת חיבור שנפעלת על ידי המעשה הגשמי.

היום ננסה להסביר מה ההבדל בין קיום מעשה בפועל לבין לימוד. במילים אחרות - מה המעלה בלימוד תורה על קיום מצוות מעשיות.

אך קודם לכן, נשארנו עם שאלה אחת מן הפרק הקודם: איך בורא עולם האינסופי הצליח לצמצם את עצמו לתוך מעשים מסוימים?

סוד הצמצום
איך בורא עולם האינסופי הצליח להכניס את עצמו בתוך המצוות?

שוב, הכל תלוי איך אנחנו תופסים את הבורא. נציג שלוש אופציות:

אופציה ראשונה
בורא עולם הוא מאוד מאוד גדול, הכי גדול שיש אבל גם לו יש את ההגבלות שלו. למשל, הוא כל כך גדול שלא באמת מעניין אותו מה קורה כאן למטה,  זה לא ממש משנה לו, ולא ממש מזיז לו.

אופציה שניה
בורא עולם הוא בלי גבול, אינסוף, אין לו הגבלות. תפיסה זו נכונה יותר אך גם כאן עלולה להיווצר בעיה.

תפיסה זו עלולה להביא אותנו למחשבה שכיוון שהוא לא מוגבל והעולם כן מוגבל, לכן שוב לא ממש משנה לו מה קורה כאן, או אפילו בצורה קיצונית יותר אפשר לחשוב שכיוון שהוא אינסוף הוא לא יכול להיות בתוך דברים מוגבלים וממילא כדי "לתפוס" אותו צריך להתפשט מהגשמיות ולהתחבר דווקא לרוחניות.

מעבר לבעיה שתפיסה זו עלולה להרחיק אותנו מהקיום המעשי של המצוות, יש איתה בעיה אחרת, כי גם לפי תפיסה זו אנחנו בעצם מגבילים את הקב"ה, אנחנו קובעים שהוא דווקא אינסוף ולא משהו אחר. זה אמנם נשמע קצת מסובך אבל בעצם אנחנו מגבילים אותו בכך שאנו מגדירים אותו כבלתי גבולי.

אופציה שלישית
בורא העולם אינו מוגבל לא ב"גבול" ולא ב"בלי גבול". הוא למעלה משניהם, וממילא יכול לאחד את שניהם. הוא יכול לאחד גבול ובלי גבול. יתירה מזו, כאשר הוא מסתכל "מלמעלה" על ה"גבול" ועל ה"בלי גבול", שניהם נראים לו אותו דבר. מה שלנו נראה שה"בלי גבול" יותר נעלה, זה רק מהזווית שלנו, אך הוא כל כך נעלה משניהם, שבמקום של הבורא בכבודו ובעצמו שניהם אותו דבר, ואדרבה הוא נמצא דווקא בחיבור של שניהם ביחד.

כש"תופסים" את הבורא בדרך השלישית אז אפשר להבין שיש לו את היכולת לצמצם את עצמו בתוך העולם הזה הגשמי היכן שהוא יקבע ללא שום מחויבויות קודמות, ואת זה הוא אכן עשה כשנתן לנו את התורה. הוא צמצם את עצמו בתוך אותיות התורה, בתוך הסיפורים ובתוך ההוראות, ולכן עכשיו כשמקיימים הוראה שלו, תופסים אותו בעצמו.

צמצום ולא סילוק
כשאנו אומרים הקב"ה 'צמצם' את עצמו בתוך המצוות, אפשר היה לחשוב שהכוונה בצמצום היא שהבורא לא הכניס את כל כולו בתוך התורה אלא רק חלקים מסוימים, אבל לא זו הכוונה בצמצום.

אסטרונאוטים בחלל
כשמטיסים אסטרונאוטים לחלל, צריך לצייד אותם באוכל אבל אין מספיק מקום לתת להם אוכל לתקופה ארוכה, לכן פיתחו בנאס"א קפסולות של אוכל מיוחדות שבתוך קפסולה אחת נמצא כל מה שצריך לאכול ביום שלם..

הצמצום הוא לא ויתור על חלק מסוים, אלא ריכוז ותמצות של הכל. על דרך זה רואים היום שאפשר להכניס ספריה שתופסת כמה חדרים לתוך כרטיס זיכרון קטן.

קוביות קרח
אם רוצים להעביר למישהו מים, בזמן שאין לו כלי מתאים, העצה היא להקפיא את המים, להפוך אותם לקרח ואז הבעיה נפתרת. כך עשה הקב"ה עם התורה, הוא רצה להעביר לנו את חכמתו האינסופית, אך אנחנו מוגבלים ולא תופסים אינסוף, לכן הוא "הקפיא" את חכמתו וצמצמם אותה לתוך התורה והמצוות.

כשם שמי שלא ראה קרח מימיו לא יבין כי בעצם מדובר במים, וכשתופסים את הקרח תופסים את המים (לא רק שהמים בתוך הקרח, אלא שהקרח עצמו הוא מים), כך גם עם התורה - מישהו עלול לחשוב שהקב"ה לא נמצא בפנים כיוון שהוא אינו מודע לכך שהקב"ה 'הקפיא' את עצמו, אבל בפועל, כשהוא מקיים מצווה או לומד תורה הוא תופס את הקב"ה.

כלומר, אמנם הוא תופס אותו כפי שהוא 'מצומצם' בתוך לימוד התורה והמצוות, אך מה זה משנה?! הרי כאשר פוגשים חבר מהעבר ומחבקים אותו מרוב התרגשות, האם יכול מישהו לבוא ולומר שלא באמת חיבקנו את החבר אלא חיבקנו את הבגדים שלו? וודאי שלא, ברגע שתפסנו אותו, אין זה משנה אם הוא לבוש בלבוש אחד או בהרבה לבושים, בכל מקרה הוא נמצא שם בפנים.

מצוות בעולם הזה או תענוגים בעולם הבא?
מה יותר נעלה, קיום המצוות ומעשים טובים בעולם הזה או "להתענג" על "זיו השכינה" בעולם הבא ?

כשהנשמה עולה לגן עדן, היא נהנית מכל העבודה שעשתה בעולם הזה, היא מרגישה את האור האלוקי שהמשיכה במצוות ובתורה. אין תענוג גדול מזה, וכל הזמן היא רק מתעלה ממדרגה למדרגה, אך עם כל זה, גם נשמה שמתעלה שם כבר אלפי שנים (כדוגמת רבי שמעון בר יוחאי שנמצא בגן עדן כבר אלפיים שנה, וכל שנה מקבל אור יותר ויותר נעלה) נהנית רק מהאור של הקב"ה, אך לא 'תופסת' את הקב"ה בעצמו. כמו מישהו שנהנה מסעודתו של המלך, אך לא פגש ובטח לא חיבק את המלך בעצמו.

לעומת זאת, כל אחד מאיתנו כאשר הוא מקיים מצווה – אפילו הכי פשוטה, באותו רגע הוא תופס את הקב"ה בכבודו ובעצמו. והנשמות למעלה מקנאות בו! ממילא מובן גודל השמחה שבכל מצווה ומצווה שאנו עושים.

 

מה ההבדל ב"תפיסת" הקב"ה בקיום מצווה לעומת לימוד תורה ?
בשני המצבים אנחנו מתחברים עם הבורא, אך אופן החיבור הוא שונה.

בקיום מצווה הקב"ה מקיף אותנו, הוא עוטף אותנו, הוא מסביבנו, כמו התעטפות בטלית. בלימוד יש מעלה נוספת.

לימוד הוא שונה.
הלימוד לא נעשה על ידי חפץ גשמי, אלא על ידי השכל. השכל הוא רוחני והמעלה שבו היא שהוא יכול גם "לתפוס" וגם "להיתפס".

כאשר אנחנו לומדים משנה או גמרא או הלכה, השכל שלנו מקיף ותופס את החומר הנלמד אבל בו זמנית החומר הנלמד מקיף אותנו ותופס אותנו. לכן, כאשר אנו שקועים בלימוד למבחן לדוגמא, אנו 'מתנתקים' מעט מן העולם. אנחנו צריכים שקט ומנסים להתרכז. הסיבה היא שהשכל – כדי לתפוס ולהקיף את הדבר מכל צדדיו ('לתפוס' את  החומר, להקיף אותו), ומצד שני הדבר הנלמד תופס ומקיף את השכל שלנו באופן שאנו 'בתוכו'. חיבור כזה שגם נהיה בצד המקיף וגם בצד המוקף לא ניתן לעשותו בדבר גשמי. כיוון שבגשמיות - או שאתה בצד המקיף או בצד המוקף. (אי אפשר שאותה טלית בה אנו מתעטפים גם תהיה עטופה על ידינו). ולכן המעלה הגדולה בלימוד התורה היא שאנחנו מתאחדים עם "נותן התורה" משני הכיוונים בו זמנית! אין ייחוד גדול מזה.

ולכן אין זה משנה מה לומדים בתורה, ואין זה משנה אם הלימוד נוגע  למעשה בפועל או לא. עצם הלימוד עצמו פועל את הייחוד המיוחד הזה.

מצוות – לבושים, תורה – מזון
לכן המצוות מושוות ללבושים, כי עיקר עניינם שהם מקיפים אותנו, והתורה מושווית למזון כי היא בתוכנו, מזינה אותנו, כמו לחם שמזין את הגוף, כך לימוד התורה מזין את הנשמה.

יש לציין כי יש גם מעלות בקיום המצוות שאין בלימוד התורה, והדיון אודות המעלה של כל אחד מהם על השני מופיע בפרקים מאוחרים יותר של ספר התניא.

לימוד תורה לשמה
אך כל זאת כאשר לימוד התורה נעשה באופן של "לשמה".

לימוד התורה לא צריך להיות למטרות אישיות, כמו צבירת ידע וכבוד, אלא לשם שמיים. היינו לצורך התחברות עם הבורא. כאשר הלימוד נעשה מתוך מטרה טהורה זו, אז באמת נפעל החיבור עם הקב"ה והמשכת ה"אורות" המדוברת.

כדאי אולי לציין, שכיוון שאי אפשר לקפוץ ישר למדריגת ה"לשמה", וצריך הרי להתחיל ממשהו, אז אומרים שאפשר ללמוד קצת לא לשמה כאשר המטרה הסופית היא להגיע ללימוד לשמה. "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה" וכפירוש החסידות שגם "התוך" – הפנימיות של הלימוד שלא לשמה הוא לשמה, כיוון שכל יהודי בסופו של דבר מעוניין בחיבור עם הקב"ה.

לסיכום
הקב"ה הכניס את עצמו בתוך התורה ועל ידי לימוד תורה וקיום המצוות אנו מתחברים אליו. המעלה בלימוד התורה על קיום המצוות היא בכך שלימוד התורה מאחד אותנו יותר עם הקב"ה.

למעבר לשיעור השישי - הצד האחר - לחצו כאן

באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה