חדשות טובות? אין מצב!הרב הדר מרגולין

"נו... יש איזה חדשות טובות?
שאלה זו נזרקה לעברי על ידי שכן יקר.
"זו סתירה מיניה וביה (בינה לבין עצמה), אין כזה דבר – לא קיים", השבתי לו.

קצת רקע: שנינו נוהגים, כשאנו עוברים על יד תיבת הדואר בבוקר, להביט – בהצצה חטופה – בחדשות. רק, ככה, לראות כותרות, להתעדכן מה קרה אתמול בעולם לפני שאנו ניגשים לקראת יום חדש. אין הזמן פנוי לבחינה מדוקדקת של כל הפרטים, זו פריבילגיה של אנשים שזמנם בידם בהרחבה. אנחנו אנשים עסוקים, אבל בכל זאת נחמד לדעת באופן כללי לאן נושבות הרוחות.

השכן ראה אותי באמצע ההצצה הנ''ל, וכנראה רצה לחסוך לעצמו זמן (או אולי להיות נחמד), ולכן שאל.

התשובה שלי – היא מה שאני רוצה לנתח מעט.

"חדשות", מעצם טבען, הן כמעט תמיד שליליות.

כותרת כמו "כולנו קמנו בבוקר, והצלחנו לנשום", לדוגמא, לעולם לא תוכל להיות כותרת ראשית בחדשות.

"פתחנו את העיניים והצלחנו לראות" – זו אינה אפילו כותרת צדדית.

"כל בני המשפחה בריאים ושלמים", "יש מה לאכול לארוחת בוקר" – לא תמצאו את זה אפילו במאמר קטן בסוף העמוד האחרון.

מה כן כתוב שם?

במקרה הגרוע – כל טרגדיה שמגיעה לעולם. מלחמה או שריפה, פיגוע או שיטפון, מפולת - טבעית או פוליטית.

צונאמי, הר געש, רעידת אדמה.

הפיכה צבאית, משבר בין מדינות, ריב ומדון.

במקרה הטוב – אם לא קרתה טרגדיה, מה יכתבו בעיתון? 'ראש הממשלה/שר פלוני אמר...' (בתקווה שזו עצמה לא טרגדיה), 'מזג האויר יהיה...', אלה חדשות לא רעות אלא 'פרווה'. או כפי שאומרים באנגלית, no news is good news.

אבל דברים טובים באמת, שיככבו בחדשות? אין מצב!

ובכן?

צריך לשים לב לתופעה הזו, כי יש לה משמעות.

אנו 'עוסקים' בחדשות, משוחחים, חושבים עליהם, דנים בהתפתחויות. הן משפיעות עלינו ועל מצב רוחנו, מעצם ההתעסקות בהן.

אך נראה שאנו שוכחים לעסוק בטוב היומיומי, ה'קטן' (האמנם?), המצוי תדיר.

האם לא חבל?

האם אין הטוב הרבה יותר מן השלילי, עד כדי שאנו נוטים לשכוח ממנו ולכן הוא בכלל לא דבר שנותנים עליו את הדעת?

אז אולי צריך לעשות משהו, כדי להזכיר לנו כל יום את הדברים הטובים, גם אם הם לא יופיעו בכותרות בינלאומיות?

דומני שזו מחשבה הולמת, להזכיר לנו את חשיבותן של הברכות הנאמרות בכל יום בבוקר בסידור התפילה – ברכות השחר.

איזו השפעה מרעננת יש מעתה, כשאני פותח את העיניים ומודה בכל יום:

"ברוך אתה ה'... פוקח עוורים"!

מקור: Aish - למאמר המקורי לחצו כאן