למה בני אדם בוכים?

לכאורה התשובה לשאלה למה אנשים בוכים היא פשוטה. אנשים בוכים כי הם נמצאים במצוקה, עצובים או שמחים. אבל תשובה כזו רחוקה מלספק. למה למשל יש צורך בדמעות? המיסתורין גדל אם לוקחים בחשבון שבני אדם הם בעל החי היחיד שבוכה. שאר בעלי החיים מייללים, מקוננים, נאנחים או גועים אבל לא בוכים. הטבע מלא בהתנהגויות או תכונות משונות שייחודיות לבעלי חיים מסוימים. למשל, החדק של הפיל או ריקודי החיזור המרהיבים של עגורני החול שאין שני להם. אבל ברשימת התופעות יוצאות הדופן בטבע, בכי של בני אדם עומד במקום גבוה מאוד.

כמובן שאם נשאל אנשים שונים סביר שהם לא יחשבו שהבכי מוזר מכיוון שהוא מהווה חלק אינטגרלי מחייהם. תינוקות מכריזים על קיומם בבכי, ועל פי מחקר שנעשה לאחרונה, נמצא שנשים בוכות 5 פעמים בממוצע בחודש בעוד גברים בוכים רק פעם אחת.

למעשה, השאלה המרכזית היא, מדוע הבכי קיים כתגובה רגשית? גם לקופי על אחרים יש את צינור הדמעות שדרכו הדמעות זורמות, אבל בניגוד לבני אדם, הם משתמשים בדמעות לניקוי עדשת העין בלבד. אצל בני אדם, במהלך האבולוציה נותר קישור בין בלוטת הדמעות שמייצרת את הדמעות לבין חלקים במוח שקשורים לעיבוד מידע רגשי. כמו בכל תהליך אבולוציוני, המוטאציה המקרית שהובילה לקשר בין בכי לרגש חייבת הייתה להיות מועילה בצורה כלשהיא להישרדות בני האדם. השאלה היא, איזה יתרון אבולוציוני יש לקשר כזה?

ישנן סיבות שונות לבכי. מסיבות פשוטות ופרימיטיביות כמו כאב או מצוקה כלשהיא, ועד לצורות מתוחכמות של בכי שתורמות לחיזוק הקשר הרגשי בין בני אדם. השורשים האבולוציוניים לבכי מתחילים כנראה עם יללות ויבבות שלא מערבות דמעות משהו המשמש את בני האדם כהבעת מצוקה גם היום.

תינוקות בחודשים הראשונים לחייהם, בוכים כל הזמן והבכי הזה מהווה אמצעי התקשורת הבלעדי שלהם. הם מסמנים בעזרתו שהם רעבים, עייפים, לא מרגישים בנוח וכו'. לקראת סוף השנה הראשונה לחייהם תינוקות בוכים הרבה פחות ולומדים להביע את רצונם בדרכים אחרות כמו נהימות, הצבעה, משחק עם האוכל וכו'. ככל שהתינוק גדל, הוא מפתח סוגי בכי שונים שמשדרים מסרי מצוקה שונים. יש בכי שמביע כאב, בכי שמסמן אי נוחות, בכי בגלל שהתינוק רעב או בכי שבא כתוצאה מהורה שנפרד ממנו. כל בכי כזה מהווה אוצר מילים בסיסי לפני התפתחות הדיבור. סוגי הבכי הללו קשורים בצורה חזקה ליללות והגעיות שקיימות אצל חיות אחרות (פרימאטים עליוניים למשל, עדיין משתמשים בסוגי יבבות שונים כאמצעי תיקשורת מרכזי). מחקרים מראים שהעצבים האחראים על תחושת הרעד שמקדימה בכי, או גורמים ל"גוש" מחניק בגרון, כמעט בלתי אפשריים לשליטה רצונית. תינוקות שנולדו בלי מבנים במוח שמעל למוח האמצעי (למשל, חלקים שאחראים לדיבור ולמחשבות מודעות) עדיין יכולים לבכות. הדבר מעיד על השורשים האבולוציוניים העמוקים של הבכי.

הסיבות לבכי מתרבות ככל שאנחנו מתבגרים. העולם הרגשי שלנו הרבה יותר מפותח והמסרים שבכי מעביר הם הרבה מעבר לאלו שמיועדים להצביע על חוסר נוחות או שתורמים להישרדות בצורה ישירה. האיזורים במוח שבהם הבכי מעורב הם איזורים קורטיקליים שבהם מעורבים תהליכי חשיבה מתקדמים. בכי, ובעיקר דמעות, מעבירים מסרים אמיתיים ומעודנים יותר על מצבנו הרגשי.

דמעות שבאות כתוצאה ממצב רגשי מסוים הן רק אחד מתוך שלושה סוגי בכי. בכי בסיסי נועד לנקות את העין כשאנחנו ממצמצים, ודמעות רפלקסיביות עולות כשמישהו דוחף לנו אצבע לעין או כשאנחנו מקלפים בצל. מבחינה כימית, ההרכב של בכי רגשי שונה משני הטיפוסים האחרים. בכי כזה מכיל חלבונים רבים יותר וגם הורמונים (כמו ACTH) שאנשים מפרישים תחת לחץ נפשי גבוה (לאנשים שסובלים מחרדות יש כמות גדולה יותר של ההורמונים הללו). כמויות גדולות יותר של הורמונים כאלו אצל נשים, יכולות להסביר למה נשים בוכות בממוצע יותר מגברים.

מכיוון שיש כל כך הרבה הורמונים שמופרשים בזמן הבכי, אחת ההשערות היא שבכי נועד לנקות את הגוף מכלך הכימיקלים שנמצאים בו במצבי לחץ. לכן, יש היגיון רב בעיצה שמשמיעים אנשים רבים, לבכות במצב רגשי רעוע כדי לפרוק הכל. אם ההשערה נכונה, היא יכולה להסביר למה אנשים בוכים כשהם מתרגזים או מודאגים. יתכן שאנשים לא בוכים מפני שהם מודאגים, אלא בגלל שהם רוצים להתגבר על הדאגה שלהם על מנת לאפס את המעגלים הרגשיים בגופם (שרובם נשלטים על ידי מערכת העצבים הפאראסימפתטית שאחראית לויסות רגשי). בהתחשב בסכנות של אבותינו הקדומים ההסבר הזה הגיוני. מצבים רגשיים חריפים שאינם באים לידי פיתרון או הרגעה יכולים לגרום לנזק גדול לגוף (שבץ מוחי או התקף לב). רגיעת הגוף היא הכרח ודמעות יכולות לעזור בכך.

דמעות מכבידות

ההסברים הללו אינם מבהירים למה אנחנו בוכים תוך שימוש בדמעות. איזה היגיון אבולוציוני יכול להיות לדמעות שמערפלות את הראייה שלנו והופכת אותנו פגיעים יותר (בנוסף לפגיעות הרגשית שכבר קיימת)? תשובה אחת שהוצעה מתבססת על עיקרון ההכבדה. על פי העיקרון הזה, בעלי חיים מתנהגים בצורה לא רציונלית ומכבידה על מנת לאותת על היכולת שלהם. הדוגמא הנפוצה ביותר היא זנב הטווס שהינו כבד ומאוד בולט בצבעיו. זנב כזה הופך את הטווס לחשוף מאוד לטורפים שונים ולכן מסוכן לבעליו. אלא שמסתבר שדווקא טווסים כאלו משיגים יתרון בתחרות על בנות זוג מכיוון שהזנב קשור קשר הדוק לבריאות הטווס שמחזיק אותו. טווסים עם זנב גדול ויפה בריאים יותר, וזו תכונה רצויה מאוד אצל טווסות שמעדיפות להזוודג עם טווס כזה על מנת שהצאצאים שלהם יהיו חזקים יותר. יוצא מכך שטווסים בוחרים למעשה להכביד על עצמם על מנת לסמן את כוחם ורק טווסים בריאים וחזקים יכולים להצמיח זנב כה מפואר.

מה לזה ולדמעות? אפשר להסתכל על דמעות כהכבדה בצורה הבאה. ראשית, מי שבוכה לא יכול להסתיר את זה. שנית, בכי מטשטש את הראייה וגורם לעיכוב בפעולות שונות. זה מה שהופך את הדמעות למכבידות. מכיוון שדמעות זולגות רק בתגובה למצבים רגשיים מסוימים, לא קל לזייף בכי. הדמעות מסמנות לאנשים אחרים שהרגשות שמובילים אליהם אמיתיים, וככאלו צריכים להילקח ברצינות. דמעות, אחרי ככלות הכל, חושפות אותנו במצבים הרגישים והפגיעים ביותר, וכשכבר אנחנו מגיעים למצב של בכי כל חומות ההגנה שלנו נפרצו. בכי, אם כך, משמש כמכשיר שמחזק קשרים חברתיים בין אנשים. יתכן שהוא עזר לבני אדם לתקשר בצורה יעילה יותר אחד עם השני, ולבוא לעזרת אחרים כשהם נזקקים לה.

תמיכה לכך שדמעות משמשות ככלי תיקשורת בין אנשים באה מניסויים מעניינים שנעשו בשנים האחרונות על ידי רנדולף קורנליוס, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת ווסאר ואחד המומחים הגדולים בעולם לבכי. קורנליוס אוסף תמונות וסרטי וידאו ממגזיני ותוכניות חדשות מכל רחבי העולם שבהם רואים אנשים בוכים בכי אמיתי עם דמעות. כשהוא מוצא מישהו כזה הוא מכין שתי גירסאות של התמונה. אחת, המקורית עם הדמעות, והשנייה שבה הוא מוחק את הדמעות בצורה דיגיטלית. אחרי שהוא יוצר את הגירסאות השונות הללו הוא נותן לנבדקים שונים להסתכל על תמונות שונות, חלקן עם דמעות וחלקן בלא הדמעות (אף נבדק לא צופה באותו אדם עם ובלי הדמעות). אחר כך, נדרשים הנבדקים לומר אלו רגשות חשים האנשים בתמונות ואיך הם יגיבו להבעות הפנים הללו.

תוצאות הניסוי (ששוחזרו פעמים רבות במקומות שונים בעולם) מראות שאנשים עם דמעות בעיניים נתפשים כבעלי רגשות עמוקים יותר, בעיקר עצבות, מאנשים ללא הדמעות. אבל כשהנבדקים הסתכלו על תמונות אנשים שבכו, אבל הדמעות הוסרו מהתמונה, הם מתחילים להתבלבל. הם מייחסים להם קשת רחבה של רגשות, החל מעצב וכלה בשיעמום. המסקנה היא שדמעות מוסיפות לנו מידע חיוני והם אמצעי תיקשורת יעיל.

דמעות תנין

אימהות מגיבות מהר מאוד לבכי של התינוק חסר הישע. אבל ככל שהתינוק גדל הדברים משתנים. בכי, כמו כל צורה אחרת של תיקשורת, יכול לשמש (ומשמש) כמניפולציה. תינוקות וילדים קטנים המעוניינים בתשומת הלב של הוריהם, בוכים כדי להשיג אותה מכיוון שזה עבד לטובתם כל כך הרבה פעמים בעבר. הם עושים זאת גם כשאין עליהם שום איום ממשי.

תינוקות אנושיים אינם היחידים שמתנהגים כך. גם קופי מקק חולקים את אותה ההתנהגות. הם מייללים ומייבבים יותר כשאימם מנסה לגמול אותם מהנקה. בתחילה, אימהות המקק ממהרות להשקיט את מקור הבכי, אבל אחרי שהן לומדות שברוב מקרי הבכי מדובר באזעקת שווא, הן תחדלנה לגשת לצאצאים גם אם הצווחות חזקות במיוחד. עם הזמן, לומדים הצאצאים שלבכי שלהם אין תוחלת והם יבכו פחות ופחות. הקופים הצעירים לומדים להיות עצמאיים יותר, מה שמגביר את סיכויי השרידה שלהם בטווח הארוך.

אצל בני אדם, דמעות מהוות אינדיקציה נוספת לאימהות האם מדובר בבכי אמיתי או כזה שמשדר שהילד מעוניין רק בתשומת לב. כל הורה חווה את השלב שבו ילדיו מייבבים בלי דמעות כשהוא לא מרוצה ממשהו או כשמשהו שהוא רוצה נמנע ממנו (צעצוע למשל).

לסיכום, דמעות מהוות חלק אינטגלי מעצם היותנו בני אדם והתפתחו במהלך ששת מיליוני השנה האחרונות כאמצעי תיקשורת בין בני אדם. יחסים מורכבים, כמו אלו שמאפיינים את בני האדם, דורשים אדפציות מורכבות ודמעות הן כנראה אדפטציה מסוג כזה. הן מהוות חיבור בין אדפטציה פרימיטיבית של בכי עם המנגנונים הרגשיים הייחודיים לבני אדם, ומאפשרות לנו להביע רגשות מורכבים ועמוקים ללא צורך, ומעבר למה שמילים יכולות להעביר. בלעדיהן, אנחנו לא נהיה בני אדם.