למה לא לברוח כשכולם אומרים שחייב לצאת מאוקראינה?
מאחר שחייתי באודסה, עיר בדרום שרחוקה מאוד מהגבול עם רוסיה ומהקרבות שעתידים להתרחש, היה לי ביטחון רב בנוגע לכך ששום דבר רע לא יקרה לי או למשפחתי. קראתי הרבה על הנושא והבנתי שהמטרה העיקרית של רוסיה היא להשתלט על קייב, שנמצאת במרחק של כ-8 שעות נסיעה מאודסה. עוד כשגרתי בישראל חייתי בשדרות במשך 3 שנים וידעתי מה זה לחיות תחת טילים ואיום מתמיד, אך לא יכולתי לדמיין עימות בסגנון מלחמת העולם השנייה – עם מטוסים שמפציצים ערים ענקיות וטילים שמשוגרים מכיוון האדמה והים, שלידם הקסאמים מעזה נראים כמו צעצועים.
השאלה האם לברוח למעשה תמיד הייתה בראש, במיוחד אחרי שהתחילה המלחמה באופן רשמי, אך היו מספר בעיות שהגבילו את היכולת שלי לעשות זאת עם משפחתי. בראש ובראשונה – הבת שלי, שנולדה באוקראינה, לא הייתה בעלת שום דרכון או תעודת מעבר. לא ציפינו שהיא תצטרך אותם לאור מגפת הקורונה, שהגבילה את יכולתנו ורצוננו לטוס לחו"ל או לארץ. היא גם לא הייתה רשומה כבתי בתעודת הזהות הישראלית, אולם תכננתי לרשום אותה עוד בקיץ הזה כשתהיה בת שנתיים. לכן הבאתה לארץ הייתה גם היא מוטלת בספק, מאחר שהמסמך היחידי שהיה לנו הוא תעודת לידה בשפה האוקראינית. כמובן שלצד כל אלה הייתה גם המחשבה על כמה קשה יהיה מסע שכזה עם ילדה קטנה.
במשך יומיים מתחילת המלחמה חיפשתי ללא הרף דרכים לברוח דרך קבוצות פייסבוק שונות, אך בכל פעם שמצאנו הסעה או חילוץ לאחד הגבולות עלו חששות נוספים – מה אם יקרה לנו משהו בדרך הארוכה עד לגבול עם פולין, שם נמצאת השגרירות שתוכל לעזור לנו עם מסמכים לילדה? ואם נבחר לברוח דרך הגבול הקרוב עם מולדובה – האם בכלל יעבירו את הילדה ללא מסמכי נסיעה? הבטן מתכווצת לכל אורך הזמן הזה והלחץ הוא הרגש היחידי ששולט בך, מאחר שאתה מרגיש שנתקעת בין הפטיש לסדן.
אחרי יומיים החלטנו – אני ואשתי – לעבור לבית של הוריה, שם יש חניון תת קרקעי שניתן יהיה לרדת אליו במידת הצורך אם יהיו אזעקות. אכן היו ואכן ירדנו להסתתר שם מספר פעמים. בבית יש לנו גם חתולה, אותה השארנו במחשבה שנוכל לחזור אליה מדי יום כדי לספק לה אוכל ומים. שיערתי שהלחץ קצת ירד, אך זה לא קרה. התיאבון לא חזר, הלילות עברו ללא שינה, ולאורך כל הזמן הזה עדיין התנדנדתי בין הסיכון שבבריחה וההגעה המסוכנת לגבול ללא יכולת לעבור אותו לבין היצמדות למשפחה ולבית. בה בעת כולנו רואים את התמונות והסרטונים הזוועתיים מהערים שבהן מתקיימת הלחימה, ומגיעות שמועות מהגבולות על ילדים שלא עוברים ללא מסמכים תקינים או אנשים שנפגעים מחיילים רוסיים במהלך הנסיעה לגבול.
ההחלטה הסופית לברוח הגיעה בבוקר הרביעי
אחרי עוד לילה ללא שינה החלטתי שכך אי אפשר לחיות. לא רק שהמצב הנפשי שלי ושל כל משפחתי הידרדר מלילה ללילה, אלא שגם התחילו לעלות חששות נוספים: מה אם לא יהיו לנו חשמל, מים או אוכל? התעוררתי בבוקר ואמרתי לכולם "זהו, אנחנו יוצאים מפה!". חיפשתי הסעה מאורגנת לגבול ומצאתי אחת דרך קבוצת פייסבוק. השעה הייתה 9:00 וההסעה יצאה ב-12:00 מתחנת הרכבת של אודסה. היו לנו שעתיים להתארגן ולצאת לדרך – אני, אשתי, בתי וחמותי. חמי בן ה-50 לצערנו הרב לא יכול היה לצאת מהמדינה, והוא נשאר והתגייס לצבא – אנו חוששים לחייו בכל יום. בנוגע לחתולה, הוא סידר שאחת השכנות שלנו תטפל בה, כך שלפחות בעיה אחת ירדה לנו מהראש.
אחרי אריזה חפוזה של כל מה שיכולנו לקחת איתנו בידיים – בעיקר דברים בשביל הילדה – יצאנו מהבית אל תחנת הרכבת. על פי איחוד ההצלה, הובטח שיחכה לנו אוטובוס בליווי אמבולנס ומשטרה, מה שנסך בנו ביטחון לקראת הנסיעה המפחידה אל עבר הגבול. לצערנו הרב לא היה אמבולנס ולא משטרה, רק נהג אוקראיני חאפר שהדבר האחרון שמעניין אותו זה איך ומתי נגיע לגבול – העיקר שישלמו לו.
מאוקראינה למולדובה – נוסעים אל הלא נודע
יצאנו אל הגבול יחד עם פליטים נוספים – חלקם ישראלים – מבלי לדעת האם יעבירו אותנו עם הילדה או לא. הנסיעה לא אמורה להיות ארוכה, שעה וחצי, אולם היא התארכה בשל פקקים איומים בדרך ולקח לנו כ-6 שעות להגיע. בשלב מסוים הנהג התעקש שעדיף לנו לרדת וללכת ברגל כי הייתה תאונה בדרך ואי אפשר להמשיך – עם תיקים על הגב וילדה בידיים, בשלג ובבוץ, בין מכוניות ובדרך שאורכה 4 ק"מ. כמובן שזה היה מבחינתנו בלתי אפשרי, ולכן דחקנו בו להשלים את המשימה ששילמו לו עליה. חלק מהנוסעים ירדו, אולם אנחנו ועוד כמה עם ילדים וקשישים נשארו ברכב. בהמשך התברר שלא הייתה שום תאונה, והנהג פשוט רצה לחסוך את הזמן של העמידה בפקקים...
ההגעה לגבול הייתה מפחידה מאוד – יורד שלג וחייבים למצוא מקום מוגן עבור הילדה. מיד הכווינו אותנו אל עבר אוהל עם שתיה חמה, שמיכות ואוכל, אך לא עצרנו עבור אף אחד מהדברים האלה – היינו צריכים לעבור את הגבול ומהר. למזלנו, התברר שהילדה הקטנה שבידינו היא זו שעזרה לנו לזרז את תהליך המעבר בגבול, וכמעט שלא נאלצנו לחכות מאחורי אלפי האנשים שמנסים להידחף כמה שיותר קדימה בתור.
כבר התחיל להחשיך והקור התעצם – מה עושים מכאן? לאן הולכים? הכווינו אותנו לאוטובוס שנוסע לרומניה – התחנה הסופית שלנו, ממנה תכננו לטוס לישראל. לצערנו האוטובוס היה מלא עד אפס מקום, אז ממשיכים ללכת ברגל, אבל לאן? הרגשנו ונראינו אבודים, אך למזלנו קצת אחרי הגבול חיכו מתנדבים מולדוביים שחיפשו אנשים שזקוקים לעזרה. אחד מהם הכניס אותנו לרכב שלו והבטיח לקחת אותנו למקום בטוח שבו ידאגו לנו ללינה בלילה.
השעה הייתה 20:00 ואנחנו נוסעים מבלי לדעת לאן והאם אכן ימצאו לנו מקום ללינה. חיפשנו בתי מלון אך כולם תפוסים עד אפס מקום, הנהג הרגיע ואמר: "אל תדאגו, נמצא לכם מקום לישון בו". הוא עצר בתחנת דלק, שם הוקם אוהל קטן לפליטים עם כריכים ותה חם. המשכנו בנסיעה למשך כשעה וחצי והגענו לעיר קישיניב. הרכב עצר, הנהג יצא, דיבר עם מישהו, חזר ואמר, "אין בתים פנויים, אני אקח אתכם למקלט לפליטים שנמצא בכנסייה". בשלב זה פחדנו מאוד – מה יהיה המקום הזה? מה התנאים שם? כמה אנשים יש שם? אנחנו עם ילדה קטנה שאינה מחוסנת מאחר שהייתה חולה מאוד בשנה הראשונה לחייה – מה אם היא תהיה חולה גם עכשיו? בלית ברירה המשכנו בנסיעה.
הכנסייה הייתה בעצם מעין מתנ"ס עם חדרים ואולמות גדולים. הכניסו אותנו לאולם גדול שבו עשרות אנשים ישנים על מזרונים על הרצפה, וחמותי התחננה: "אנחנו עם ילדה קטנה, בבקשה, אין פתרון אחר?". שמו אותנו בחדר משחקים עם עוד אימא ו-3 ילדים קטנים. אך גם כאן הייתה בעיה – לשניים מהילדים היו אבעבועות רוח, ולא לבתי ולא לחמותי (בת ה-50) הייתה המחלה בעבר. על אף החששות, נשארנו באותו החדר כי כבר היה צריך להאכיל ולהרדים את הילדה, ולמען האמת כבר לא היה כוח להמשיך לדאוג ולחשוש. רצינו פשוט לנוח.
מתעוררים במולדובה ומתחילים בסידורים
אחרי שכמעט ולא ישנו 4 לילות, סוף סוף עברנו לילה רגוע יחסית שבו אפשר היה לעצום את העיניים ולהירדם. אך היום התחיל מוקדם – צריך להמשיך בשגרה עם הילדה, להאכיל אותה ולשעשע אותה, למרות שכמובן אין לכך מצב רוח לאף אחד. זאת ועוד, צריך להתחיל לברר האם השגרירות שבמולדובה תוכל לעזור לנו להנפיק תעודת מעבר לילדה, על מנת שתוכל לעבור לרומניה ולעלות על מטוס לישראל.
אשתי נסעה לשגרירות עם כל המסמכים שבידינו בעוד שאני התחלתי לחפש איך נוכל להגיע לרומניה – שם מחכה לנו קרוב משפחה של אמי שגר שם מזה 30 שנה ושמעולם לא פגשתי, אך ביכולתו לארגן לנו דירה עד לטיסה. המתנדבים המולדוביים עזרו לנו בכל מה שהיינו צריכים – חיתולים, עגלה, אוכל לנו ולילדה, וכך גם בהסעה לרומניה. האוטובוס יצא ב-1:00 בלילה, והמתנדבים עזרו גם לארגן לנו מונית עד אליו ואף עלו איתנו לאוטובוס כדי לוודא שנוכל לשלם על הנסיעה ולא ניתקל בבעיות. כך העברנו יום במולדובה באותו מקלט-כנסייה, ובלילה יצאנו לנסיעה של 10 שעות לרומניה.
מגיעים לרומניה ומתחילים להרגיש שוב כמו בני אדם
עד עכשיו חסכתי מכם עוד הרבה פרטים קטנים שהפכו את המסע הזה לנוראי יותר מכפי שניתן לדמיין. צריך לזכור שעל אף שאני כותב פה מספר שורות מצומצם, חיינו את הבריחה הזו בכל רגע נתון שלה, ותמיד עולות וצצות בעיות נוספות עם הילדה שהורים בוודאי מכירים. היא מסרבת לאכול אוכל שהיא לא מכירה, העור שלה מאדים ואין לנו קרמים או תכשירים שיסייעו להקל עליה, בדיוק יוצאות לה שיניים, שגרת השינה שלה השתבשה לחלוטין, וכל אלו מפעילים הרבה לחץ וגם כאב על הנפש שלנו, כהורים שעשו כל שביכולתם כדי להגן על הילדה הקטנה שלהם מכל דבר רע. באופן כללי הלחץ שיוצרת הבריחה מהבית הוא תמידי ובכל מספר שעות מישהו מאיתנו פורץ בבכי מסיבה כזו או אחרת והאחר צריך לעזור לנחם אותו, בעוד שגם הוא בעצמו צריך מישהו שינחם גם אותו.
כשהגענו לרומניה התחלנו להרגיש קצת טוב יותר. עדיין היה קשה – בדירה שארגן לנו קרוב המשפחה שלי היה קר מאוד, אין לנו מושג מה נאכל או נאכיל את הילדה, אך הוא סידר לנו עגלה, נתן לנו כסף ואפשר היה לצאת קצת החוצה לטייל. זו אמנם לא הייתה חופשה, אך הרשינו לעצמנו להיכנס לקניון כדי לקנות קצת בגדים שיחליפו את אלו שאיתם ברחנו ושהיו עלינו במשך מספר ימים מלאי פעילות ותלאות.
ברומניה העברנו עוד יומיים עד שיצאה הטיסה שלנו לישראל, וגם אז עוד היו בעיות. חמותי נלקחה למעין חקירה ואת בתי לא הסכימו להכניס על אף תעודת המעבר שהייתה לה. נאלצנו לחכות זמן רב בשדה התעופה עד שיכולנו לעבור את בדיקת הקורונה ולהיכנס באופן רשמי לארץ. כמובן שלא ציפינו שיקבלו אותנו בזרועות פתוחות, אך קיווינו שאחרי המסע המפרך שעברנו לפחות ידעו להתחשב בנו ולהתייחס אלינו קצת יותר בעדינות ולא כ"נטל" שנחת ממקום אחר. הרגשנו פשוט לא רצויים, על אף שאני ואשתי אזרחים ישראלים.
כאן בארץ אנחנו אצל ההורים שלי, שעזרו לנו כמובן בכל מה שהיינו צריכים. קרובי המשפחה והחברים – כולם שמחים לדעת שאנחנו בריאים ושנחתנו בשלום, וכולם ממהרים לשאול האם אנחנו זקוקים לעוד עזרה – כסף, מגורים, בגדים – כולם נרתמים לעזור באופן שמרגש עד דמעות.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: