maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

אני מאשימה / שירלי (נחמה) פרקש

 

זמן: שנות השמונים.
מקום מגורים: בני ברק.
בית הספר היסודי: "חורב" – בית יעקב, החינוך העצמאי.

אני הילדה שחומת העור היחידה בכיתה  שעונה לשם האשכנזי-הונגרי המובהק: פרקש. שם משפחה שגורם להרמת גבות בכל פעם שאני משתמשת בו.
"את הבת של פרקש הג'ינג'י?" שואלים אותי ללא הרף.
"ההוא, ההונגרי?" אף פעם לא הבנתי למה אבא שלי, איש דתי חובש כיפה שחורה גדולה ומצביע אדוק של אגודה, מתעקש שהדבר הראשון שאגיד בחיים שלי כשאני פוגשת אנשים בבני ברק, או בכלל – זה "שלום, אני הבת של פרקש הג'ינג'י, כן, ההונגרי. כן, זה שמתפלל בבית הכנסת "יהודה" ברחוב הרצל (ששינה את שמו הציוני  ל"חתם סופר", אלא מה).

גם כשנשלחתי לקונדיטוריה כץ ברחוב רבי עקיבא בכל יום שישי לקנות עוגה לשבת,  אבא שלי היה חוזר ומזכיר לי:  "אל תשכחי לומר שאת פרקש".
אף אחד לא היה בחנות, פרט למוכרת, אשה עם פאה נוכריה, סינר גדול ומבטא הונגרי בולט שאפילו לא העיפה בי מבט.

"דובוש אחד בבקשה" אמרתי.
היא הסתכלה עלי, אבל לא ענתה לי.
אשה אחרת נכנסה לחנות. היו לה שתי בנות חיוורות וגם פאה. המוכרת חייכה חיוך רחב "שלום גברת שטראוס, במה אפשר לעזור לך?".
חיכיתי שם המון זמן, ואפילו אמרתי כמה וכמה פעמים שהייתי פה קודם וזה לא פייר. שום דבר לא עזר.
קונים באו והלכו, מבוגרים, ילדים – כולם נענו בתור לפני.

לבסוף נשברתי, "סליחה" אמרתי, "אני פרקש. אפשר לקבל דובוש?"
את הפליאה והחיוך שבא בעקבותיה על פניה – לא אשכח לעולם. זה היה השיעור הכי חשוב שקיבלתי.
"בטח שיש לנו מתוקה, את הבת של פרקש? הג'ינג'י? אז למה לא אמרת?"
יצאתי משם בלי העוגה ולא חזרתי יותר לעולם.
עבור מי שלא חווה את חוויית האפרטהייד החרדית האשכנזית בעיר האפרטהייד בני ברק, הסיפור שלי מצטייר כהשמצה, או סתם, רצון ללכלך.

עשרים ומשהו שנים אחרי, פרשת עימנואל לא מפתיעה אותי.
הדבר היחיד שמפתיע אותי, הוא הבורות והתמימות החילונית, שתעלה לנו, האזרחים החילוניים הנאורים החופשיים במדינה הזו – בהרבה סבל.

בכיתה ו', בבית הספר היסודי "בית יעקב חורב",  חילקה אותנו המורה בוים לשני טורים. ספרדיות לחוד, ואשכנזיות לחוד.
זה לא נאמר במילים מפורשות, אבל הצבעים היו ברורים: שחור מול לבן.
אני התיישבתי ליד חברתי הטובה, שזופה גם היא. במשך שלשה חודשים הרמתי אצבע ולא נעניתי אפילו פעם אחת. עבור המורה בוים, שני טורים בכיתה פשוט לא היו קיימים.
אני זוכרת עד היום את הויתור של חברותי הספרדיות. הן אפילו לא ניסו להילחם, הן קיבלו את הדין. בתור ילדה "אשכנזיה מבית טוב" החלטתי שזה לא ילך. עשיתי בלגן, ערבתי את ההורים והמנהלת.
המורה בוים הצטדקה בתירוץ שהספרדיות פשוט לא שולטות בחומר. הכרחתי אותה לעשות לנו בוחן. עברנו במאה אחוז.
לזכותה יאמר, מאותו יום והלאה,  הספרדיות הרימו אצבע – ונענו.

כשלמדתי בסמינר "בית יעקב נתניה", באותה כיתה בה למדה אחת מבנותיו של הרב לאו, הרב הראשי של נתניה דאז, היה שם קוד לכיתות בהן למדו רק ספרדיות: "מקצועי".
לעומת זאת, האשכנזיות למדו ב"עיוני". וכן, מתוך ארבעים בנות במגמה העיונית האשכנזית, היו ארבע תימניות. שלש מהן היו המבריקות ביותר בשכבה.
לקח לי הרבה זמן, חקירה, לימודים ותחקירים בתוך ההלכה היהודית עד שהבנתי: היהדות שאני אמורה לגדול תחת דגלה היא דת גזענית מעצם הווייתה.
היא מתנשאת מעם, מורמת, נבחרת, היא "עם סגולה" וכל השאר: גוי, אשה או בעל חיים – הם סוג ב' וג'.

כשניסיתי לצטט הלכות מפורשות, אמרו לי שאני "קיצונית" "אנטי דתית" ושאר ביטויים שאנשים משתמשים בהם כשהם לא רוצים להתמודד עם האמת.
הם הורגים את השליח.
אולי זה קשה להפנים, אבל דת שרואה בעצמה גזע נבחר ובשאר הברואים סוג של אנשים סוג ב',  לא יכולה לצפות מהחרדים האשכנזים להיות משהו אחר.
הם מתנהגים בדיוק באופן בו מוכתבת ההלכה. לא תמיד צריך מילים מפורשות.
גזענות היא קצת כמו נפיחה. אתה מריח אותה באוויר, גם אם אתה לא סגור על המקור שלה.
עמנואל היא לא הראשונה ולא האחרונה. עמנואל היא סימפטום ישן ששורשיו הרקובים העתיקים פשוט לא יכלו יותר והם צפים למעלה.
חכו, זו רק ההתחלה.
אגב, סתם תזכורת קטנה: פעם היה איש אחד שחשב שצריך להפריד אנשים ממוצא יהודי ולשים אותם במחנות, רק כי הגזע שלהם היה יותר נחות מהגזע הגרמני, לטעמו.
נדמה לי שקראו לו אדולף, או משהו. איזה מזל שאנחנו לא כאלה ברברים.

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: מאמרים, חרדים, גזענות
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: